פירושים רבים נכתבו ונאמרו, הודפסו לספרים ולכתבי קודש והופצו בהרצאות ובדרשות כיצד עם ישראל אמור לנהוג ביום שבת, מאכילת אוכל משובח ועד לקידוש עם מאפים ויינות מתפילות מיוחדות שחוברו ליום זה ועד לשירים ופיוטים ומזמורים הנהוג לשירם בכל שבוע, מבגדיםחגיגיים ומהודרים ועד לאיסורים רבים וספיקות שהתעוררו בהלכה היהודית, מסיקורים והתעניינות בעיתונות ועד לעצירת מלאכה כוללת ושביתה כאות התייחדות עם יום השבת. יום השבת הוא אחד הנושאים אשר זכו להתייחסות הרבה והמסוקרת ביותר בהלכה ובמחשבה היהודית לאורך כל הדורות. הייחודיות אשר ניתנה לשבת בתורה היא שהעניקה והנחילה את הייחס המיוחד והשונה משאר הנושאים המוזכרים בתורה כיום בו עסקו ועוסקים עד ימינו חכמי התורה ורבנים חשובים.
חגי ישראל ומועדיו הוא כינוי לכלל החגים היהודיים הקיימים. תחת הגדרה זאת נכנסים ימים רבים: חלקם מצווים עוד מהתורה, חלקם נקבעו על ידי חז"ל וחלקם נוספו במשך השנים, ובמיוחד בעקבות הקמת מדינת ישראל. זמנם של החגים נקבע על פי הלוח העברי.
ניתן לסווג את החגים למספר סוגים: קיימים חגים שהם ימי שמחה, תעניות, אבל וזיכרון וימים של רצינות ומחשבה.
מקורו של המונח בתקופה המקראית; המילה "חג" מבטאת הקרבת קרבן חגיגה בימים שאותם קבעה התורה, ולעיתים התורה מכנה את הקרבן בשם המקוצר "חג". מקורה של המילה חג הוא מלחוג, בעלייה לרגל היו חגים בבית המקדש. הערבית משמרת מונח זה במילה חאג' – עלייה לרגל. במקרא מצוינים שלושה חגים והם המועדים לעלייה לרגל – פסח, שבועות וסוכות. המוכרים בשמם הכולל שלוש הרגלים בהם היו עולים ברגל לעירירושלים הן בצורה פיזית והן בצורה רוחנית. בחברה הישראלית נהוג לשייך את החגים בדך כלל לחגים 'דתיים' המזוהים כחגים בהם נוהגים מנהגישבת ובהם חלים איסורי מלאכה ועבודה כנהוג ביום השבת וחגים 'שאינם דתיים' בהם חוגגים ומציינים את החג אך מותרות בו מלאכות ואין בו איסורים מיוחדים או שאין בו איסורים כלל.
מאז ומתמיד היווה החג ביהדות כזמן להתייחדות ולעיתים אף לזיכרון. נוגים לומר כי כל החגים בשנה היהודית הינם חגי זיכרון לזכור את המאורעות של העבר ואילו רק ראש השנה ויום הכיפורים הינם מועד וחג הצופים אל העתיד. בחברה הישראלית מהווה החג כזמן איחוד של משפחה בה נפגשת המשפחה המצומצמת והמורחבת יחד וסועדת סעודת חג ואילו בחברה המסורתית והדתית יותר בישראל מהווה החג גם זמן מתאים ומוצלח ללמד את הילדים ולספר להם על אירועי העבר, מהחגים המוכרים הוא חג הפסח בה מתאחדת המשפחה סביב שולחן 'ליל הסדר' והמצווה העיקרית בלילה זה היא מצוות והגדת לבנך בה מספרים לילדים מתוך ההגדה של פסח על כוחו של הקדוש ברוך הוא אשר הוציא את עם ישראל מעבדות לחירות, מארץ מצרים אל ארץ ישראל.
יום צום ותענית הוא כינוי לימיצום ותעניות המצוינים בדת היהודית. חלק מימי הצום והתעניות הינם מצוות עשה (עשה צום) מדרבנן (קביעת רבנים) וחלקם מצוות עשה מדאורייתא (ציווי מהתורה), בצום של יום הכיפורים ניתן להבחין בין הציווי בתורה לבין פירוש חז"ל;
”וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם”
על כן, ישנם יהודים רבים הנוהגים לדייק ולדקדק בהלכות צום ותענית הנקבעו מדרבנן או או הנקבעו מהתורה. אנשים חולים, בגיל הזקנה או נשיםהרות בדרך כלל מתייעצים אם רבנים או אם רופאים מוסמכים לגבי האישור לצום שכן קיים חשש כי הצום יזיק לבריאותם.
מימי הצום והתענית המוכרים והמפורסמים ביותר שיש בדת היהודית הינם צום יום הכיפורים (לבקשת מחילה וכפרה ועשיית תשובה) וצום תשעה באב (לסימן האבלות על חורבן בית שני, חורבן בית ראשון ועוד). ישנם גם הבדלים בין שני ימים אלו לבין שאר הצומות והתעניות: לרוב, ימי תענית מתחילים עם עלות השחר ומסתיימים עם שקיעת החמה (אף על פי שבפועל לא יוצאים עד לאחר צאת הכוכבים). לעומת זאת, ימי הצום שצוינו לעיל מתחילים עם שקיעת החמה בערב שלפני הצום ומסתיימים עם צאת הכוכבים של יום הצום. כמו כן, בצומות שצוינו לעיל ישנם עינויים נוספים, מלבד האכילה והשתייה.
יום הצום והתענית מטבעו אינו אמור להעיד על שמחה או אושר ועל כן במהלך הדורות נקבעו ימי תעניות וצומות מיוחדים הנהוג לנהוג בהם מנהגיאבלות. ישנם ימי תעניות המוקדשים להזכרת נשמות ולתפילות על הנפטרים ויש גם ימי תעניות הנקבעו מדרבנן להיות ימי אבל כללים לנפטרים שלא יודעים היכן נקברו או מתי נפטרו. לדוגמה, טרם יום הכיפורים נוהגים רבים לפקוד את קברי יקיריהם ולבקש מהנפטר סליחה ומחילה. עוד נהוג כי בערבי יום הכיפורים וצום ט' באב מדליקים נרות נשמה להזכרת הנפטרים, על כל זאת יש לציין מנהגי האבלות הינם מנהגי רבנן בלבד ואין להם אזכור או צווי במפורש מדאורייתא.
חמשת חומשי התורה נחלקים ל־54 פרשות. על פי המסורת היהודית, נהוג לקרוא בבית הכנסת אחת או שתים מהן בכל שבת, לפי סדרן, והן ללמוד אותן ולפרשן. הפרשה הנקראת בשבוע מסוים היא פרשת השבוע. בנוסף לקריאת פרשת השבוע בשלמותה בשבת, נקראת תחילתה בתפילת מנחה של השבת הקודמת ובתפילת שחרית של ימי שני וחמישי שלפני השבת.
עיקר הפרשה מתאר את הברכות שברך משה רבנו את שבטי ישראל לפני מותו. אחרי מבוא כללי מברך משה את השבטים לפי הסדר הבא: ראובן, יהודה, לוי, בנימין, יוסף (עם התייחסות ספציפית למנשה ואפרים), זבולון, יששכר, גד, דן, נפתלי, אשר ולאחר מכן סיכום כללי. הברכות לשבט לוי ולשבט יוסף ארוכות יותר מברכות שאר השבטים, ולעומת זאת שבט שמעון כלל איננו זוכה לברכה. רוב הברכות עוסקות בתיאור אופי השבט או אופי נחלתו.
לאחר סקירת הברכות מתואר כיצד עלה משה להר נבו, צפה על כל ארץ ישראל, מת ונקבר. בני ישראל מתאבלים על משה ומקבלים עליהם את הנהגת יהושע בן נון. התורה מסתיימת בתיאור גדולתו של משה וייחודו משאר הנביאים.
התורה אסרה עשיית מלאכה בשבת, וחז"ל פירטו ומנו ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. אחד מאבות מלאכה אלה הוא הוצאה מרשות לרשות, למשל העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. לדיון באב מלאכה זה הוקדשה מסכת שלמה – מסכת עירובין במשנה ובתלמוד. רוב הדיון במלאכות שבת ובכללן מלאכת הוצאה נכלל במסכת שבת. גם מסכת עירובין במשנה ובגמרא והלכות עירובין אצל הרמב"ם עוסקות בנושאים המשיקים לכך. ההלכה עוסקת ב"ארבע רשויות לשבת". תחומים של רשויות קיימים גם בדיני נזיקין ובדיני טומאה וטהרה, אבל במובן שונה במקצת.
ל"ט אבות מלאכה הם סוגי המלאכות האסורות בשבת לפי ההלכה. חלק מהמלאכות מפורטות במקרא, אך רובן נקבעו בתורה שבעל פה, שגוזרת אותן מהעבודות שנעשו להקמת המשכן והיו מלאכות אומן שמצריכות מומחיות. עשיית מלאכה ממלאכות אלה או תולדותיהן היא בגדר חילול שבת.
חמין הוא תבשיל שבתי מובהק. התבשיל נוצר מאחר שלפי ההלכה היהודית יש איסור לבשל ביום שבת, וכן יש איסור על הבערתאש ביום זה, ועם זאת, מכיוון על פי ההלכה מותר להתחיל במלאכה לפני כניסת השבת כאשר ידוע שהמלאכה תמשיך להתבצע בשבת מעצמה, מותר להתחיל לפני כניסת שבת בבישול מאכל שבישולו יושלם מעצמו במהלך השבת. כדי שניתן יהיה לאכול מאכל חם ביום השבת היה צורך לבחור במאכל שבישולו יתחיל לפני כניסת שבת ושיארך זמן רב, מה שימנע ממנו להישרף עד לאכילתו, ולכן נוצר מאכל זה.
בינואר 1933 נחתם הסכם "אי חילול שבת", בלחץ אנשי אגודת ישראל, עם הנהלת קולנוע אדיסון ועם שני בתי הקולנוע האחרים בירושלים, קולנוע ציון (בתמונה) וקולנוע עדן. סוכם שהמפר את ההסכם ייקנס בסך 300 לירה ארץ ישראלית, מתוכן 150 ל"י יקבל בית היתומים דיסקין, ו-75 ל"י יקבל כל אחד מבתי הקולנוע האחרים. לאחר ההצלחה הגדולה של בית הקולנוע, החליטה הנהלתו להקדים את מכירת הכרטיסים לשבת עצמה, למרות שהקרנת הסרטים החלה רק במוצאי שבת. בעקבות כך קמה סערה גדולה בציבור העדה החרדית, ובעיקר בהנהגת עמרם בלוי, החלו חרדים לנסות ולמנוע את מכירת הכרטיסים בשבת. באפריל 1933 התלונן בעל קולנוע עדן, במכתב פומבי בעיתוןדואר היום, כי קולנוע אדיסון הפר את ההסכם, כשהשכיר את האולם להופעה של להקהערבית. ולפיכך הוא לא רואה עצמו מחויב להסכם. ב-11 באוגוסט 1933, עשרה ימים לאחר צום תשעה באב, פרסם גם בעלי קולנוע אדיסון הודעה בעיתון, שלפיה הבעלים של קולנוע עדן, המתחרה, "היה המתחיל בהצגות בשבתות ובחגים יהודים ופרץ את הגדר". משכך, לדבריו, אין למתחריו בררה אלא לנקוט צעדים זהים. לאחר מכן התנצל על הצגה שהועלתה בצהרי תשעה באב והסביר זאת בהיעדרם של "מנהלי העסק", ש"לא היו אז בירושלים".