קולנוע ציון (נודע בתקופות מסוימות גם כראינוע ציון ואולם ציון) היה בית קולנוע ירושלמי ותיק שהיה ממוקם בכיכר ציון ופעל במשך 60 שנה, מ-1912 ועד 1972. לימים, נבנה על שטח המבנה שנהרס בניין בנק הפועלים אשר אכלס עד 2019 את הסניף המרכזי בירושלים של בנק הפועלים ואת מלון הרברט סמואל.

הראינוע נפתח לראשונה במקום בשנת 1912, ימיה האחרונים של ירושלים העות'מאנית, במבנה צריף שעמד במקום בבעלות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. רומני בשם ג'וריני שכר את הצריף והתקינו לשמש כאולם הראינוע הראשון בירושלים, ובו 400 מושבים. לאחר שנת פעילות אחת כשל ג'וריני בעסקיו, והבעלות על הראינוע עברה לידי הגרמני הטמפלרי סמואל פייג, שהמשיך להפעילו בשם "ראינוע פייג" עד 1916, אז מכרו לישראל גוט. ב-1917, לאחר כיבושה של ירושלים בידי הבריטים, הסב גוט את שם הראינוע ל"ציון", וב-1919 צירף אליו שותף בשם יצחק פרץ. לימים, נקראה הכיכר שבה ניצב אולם הראינוע על שמו – כיכר ציון – היא מפגש הרחובות יפו ובן-יהודה בלב ירושלים החדשה.

בסופת השלג הגדולה שפקדה את ירושלים בחורף 1920 קרס הצריף הרעוע, והשותפים גוט ופרץ הקימו מחדש את אולם הראינוע כמבנה מודרני וחדיש יותר בתכנונו של בן ציון גיני. האולם המחודש כלל 600 מושבים וכן במה למופעים, והותקנו בו נברשות לתאורה חשמלית והסקה מרכזית. שמו הוסב ל"אולם ציון", והתקיימו בו גם הופעות תיאטרון ואופרה, לראשונה בירושלים. באותה שנה התכנס באולם המשופץ המושב הראשון של אספת הנבחרים, שבחרה בוועד הלאומי – ה"ממשלה" הראשונה של המדינה שבדרך. ב-1922 רכשה חברת "הכשרת היישוב" מן הכנסייה היוונית-אורתודוקסית שטחים באזור, כולל שטח הראינוע. ב-1930 התווספו לאולם מערכות קול, שאפשרו את הפיכתו מראינוע לקולנוע. בשנת 1936 נבנה בחזית האולם מבנה משרדים צר בן חמש קומות, שבקומת הקרקע שלו בחזית רחוב יפו חנויות אחדות שביניהן נמצאה הכניסה לבית הקולנוע. בין החנויות בחזית הקולנוע הייתה הקונדיטוריה של האחים קפולסקי, שלימים התפתחה לרשת בתי הקפה קפולסקי.

בשלהי ימי המנדט הבריטי התקבע מעמדה של כיכר ציון כנקודת המרכז של ירושלים היהודית ולב ליבו של המע"ר. מגמה זו התחזקה בתקופת ירושלים המחולקת שלאחר קום המדינה, ו"הברזלים" (מעקי הבטיחות) שהפרידו בין המדרכה לכביש בחזית קולנוע ציון היו לנקודת מפגש פופולרית לצעירי העיר.

זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, ב-8 באוקטובר 1967, הניחה פאטמה ברנאווי, תושבת מזרח ירושלים, באולם הקולנוע מטען חבלה שהוחבא בתוך תיק. המטען אותר בעוד מועד על ידי מאבטח.^[1][2][3][4]

בתחילת שנות ה-70 בא הקץ על קולנוע ציון, עם מכירתו של המבנה והמגרש ליזמים פרטיים, ביניהם בנק הפועלים, שתכננו להרסו ולהקים תחתיו בניין משרדים ומלון. לאחר מאבק משפטי בין בעלי החנויות בבניין לבין הבנק נסגר סופית הקולנוע ב-1972, וב-1979 נהרס הבניין והחלו העבודות להקמת בניין הבנק והמלון שהחליפו אותו.

• דוד קרויאנקר, רחוב יפו ירושלים, ביוגרפיה של רחוב – סיפורה של עיר, ירושלים: כתר, 2005, עמ' 228–229, מסת"ב 9650713808
• שושנה הלוי, בתי הסינימטוגרף הראשונים בירושלים, בתוך פרשיות בראשית בתולדות היישוב, 1989. עמ' 105–113

מדיה וקבצים בנושא קולנוע ציון בוויקישיתוף

• אורי קיסרי, ככר, מוסד ואדם, מעריב, 3 בנובמבר 1961
• צבי לביא, ישראל גוט: עסקים שבלב, מעריב, 2 ביוני 1964
• צבי לביא, ואף על פי כן – "ציון", מעריב, 13 באוקטובר 1967
• ישראל כהן, ותיקי קולנוע "ציון" מספרים זיכרונות, דבר, 13 באוקטובר 1967
• ג. משעלי, ציון הלא תשאלי, מעריב, 6 ביולי 1979