רֹאשׁ חֹדֶש הוא היום הראשון בכל חודש עברי והוא מעין מועד ביהדות. בחודשים מלאים – המונים שלושים יום – גם היום האחרון נחשב ראש חודש של החודש הבא.[1] הכרזה על ראש חודש מכריעה למעשה מתי יצוינו החגים היהודיים, הנקבעים לפי התאריך העברי.
לפי העדויות שבמקרא, הייתה ליום ראש החודש משמעות מיוחדת בחיי החברה ובפולחן העממי של עם ישראל. ביום זה היו מתכנסים לסעודות חגיגיות משפחתיות ופומביות.
בחצרו של שאול המלך היו המסובים בסעודת ראש החודש יושבים במקומות קבועים.[5] מתשובתו של יהונתן בן שאול על כך שהלך דוד להשתתף ב"זבח הימים" של משפחתו בבית לחם[6] אנו למדים שהמשפחות היו נוהגות להתאסף לזבח השנתי דווקא באחד מראשי החדשים. גם אלו שנהגו לבקר אצל הנביא היו הולכים אליו ביום החודש.[7] ביום זה נאספים המוני העם בבית המקדש לעבודה מיוחדת.[8] לדעתו של יחזקאל קויפמןמזמור פ"א בתהילים נועד לתרועה בטקס ראש החודש במקדש.
יש הקבלות מספר במקרא בין שבת לבין ראש חודש. מהתנ"ך נראה שראש חודש היה נחשב יום שבתון ממלאכה, על פי ספר עמוס, פרק ח', פסוק ה': "מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר?", וכן מפסוקים שבהם מופיע הצירוף של יום השבת ויום החודש כמועדים מיוחדים,[9] כמו בספר יחזקאל, פרק מ"ו: "שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית... יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ, וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ". סימן נוסף לשביתה ממלאכה למדו הפרשנים מן הנזכר בפסוק "וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן מָחָר חֹדֶשׁ (=ראש חודש)... וּבָאתָ אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נִסְתַּרְתָּ שָּׁם בְּיוֹם הַמַּעֲשֶׂה" שהחודש עצמו אינו יום מעשה.[10]
בספרות חז"ל ובפרשנות ימי הביניים
ראש חודש מוזכר לראשונה, על פי המפרשים בספר שמות, פרק י"ב, פסוק ב': הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ומפרש שם רש"י: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש.
על פי המסופר בספר שמואל[11] ניתן ללמוד כי בזמן המקרא צוין ראש החודש בשני ימים בפעמים מסוימות.[12]
על פי מסכת ראש השנה, שנכתבה בתקופה לפני שהוכנס לשימוש חשבון העיבור הקיים עד היום (מחזור של 7 שנים מעוברות במשך 19 שנה), קביעת סדר הלוח העברי נשענה על עדויות של מולד הירח, שגבו חכמי הסנהדרין, שמצד אחד ידעו לחשב חישובים אך מצד שני חקרו עדים שהעידו שראו את מולד הירח. על יסוד עדויות אלו הכריזו חברי בית הדין על קידוש החודש בקריאה "מקודש, מקודש". לאחר מכן היו מעבירים את הידיעה לכל הקהילות היהודיות על ידי הדלקת משואות בראשי ההרים. בשלב מסוים הדליקו השומרונים (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ב') משואות משלהם ששיבשו את העברת הידיעה, ואז קבעו שההודעה על קידוש החודש תימסר על ידי שליחים.
במאה הרביעית, על רקע שיבושים בהליך איסוף העדויות ובהיעדרה של סנהדרין קבועה, אומצה שיטת החישוב הנזכרת (7 על 19) על ידי הלל השני. בשבת שלפני ראש חודש מכריזים בבית הכנסת על ראש החודש. יש נוהגים להתענות ביום שלפני ראש חודש, והוא נקרא יום כיפור קטן, מלבד ראש חודש טבת החל בימי החנוכה שאסור להתענות בהם, וראש חודש אייר מפני שאסור להתענות בחודש ניסן, וראש חודש חשוון כי כבר התענו ביום הכיפורים, וראש חודש תשרי (ראש השנה) שצמים חצי יום בלבד.
לראש חודש מעמד מיוחד יותר מיום חול, כפי שכתוב: ”וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם...”.[4] ביום זה היו מקריבים בבית המקדש מלבד קורבן התמיד גם קורבן מוסף המורכב משני שוורים, איל ושבעה טלאים לעולה, ושעיר עיזים לחטאת:[13]
בתקופת המשנה והתלמוד ראש החודש היה חג, שהרי קריאת התורה (4 קרואים, כמו בחולו של המועד) היא אחד מהסממנים העתיקים של ראש חודש. ברייתא תלמודית מנמקת את ההבדל בין הימים שבהם קוראים שלושה עולים לתורה לבין ימים שבהם מעלים ארבעה עולים כגון ראש חודש וחול המועד, בכך שבאחרונים ממילא העם בטל ממלאכה ולכן אפשר להאריך בזמן הקריאה יותר מהרגיל. מברייתא זו ניתן ללמוד שבראש חודש לא עשו מלאכה, אך אין זה אומר שראש חודש הוא חמור ממועדים אחרים אלא שהוא כמו חול המועד שאינו בין הימים הקרואים "יום טוב".
בתקופת האמוראים קבע אביי – אמנם אגב דרשה שאינה הלכתית – כי ראש החודש נקרא מועד.[14] ברור שהכינוי מועד כשלעצמו אינו מלמד הרבה, אבל אפשר שהדברים עולים בקנה אחד עם דברי אביי במקום אחר[15] לפיהם בזמן שקידשו את החודש בבית דין על פי עדים השיאו משואות גם כשבית הדין קידש את החודש בזמנו, וזאת 'משום ביטול מלאכה לעם לשני ימים' – כדי שהעם ידע שראש חודש נגמר והם מותרים בעשיית מלאכה.[16]
מנגד, מדרש הלכה מבחין במפורש בין חול המועד האסור במלאכה לבין ראש חודש המותר במלאכה, וכך גם בכמה מקומות בתלמוד הבבלי כתוב שראש חודש מותר במלאכה[17] ושאף זאת הסיבה לכך שאין אומרים הלל שלם בראש חודש.[18]
נראה כי אפשר ליישב את כל המקורות הנ"ל על פי הסבר היסטורי: כל זמן שבית המקדש היה קיים ראו את החודש כמועד שאסור לעשות בו מלאכה, אולי משום קורבנות המוספים שהקריבו במיוחד בראש החודש. אחרי החורבן, בארץ ישראל איסור המלאכה הלך והצטמצם, ובבבל, שהייתה פחות מושפעת מחורבן הבית הצטמצם האיסור בקצב איטי יותר.[19]
צוואת רבי יהודה החסיד
על פי צוואת רבי יהודה החסיד אין להסתפר ואין לגזוז ציפורניים בראש חודש. איסור זה הובא במשנה ברורה שכתב שיש נוהגים שלא להסתפר וליטול הצפורניים בר"ח אף כשחל בערב שבת כי כן צווה ר' יהודה החסיד,[20] וכן מנהג רבים מהאשכנזים. אולם מנהג הספרדים שלא לחוש לזה.[21]
חג הנשים
ראש חודש נחשב ביהדות כחגן של הנשים, ולכן נכתב בהלכה שמנהג טוב של הנשים להימנע ממלאכה.[22] הימנעות מסויגת ממלאכה בראש חודש נמצאת בתלמוד הירושלמי, שם מובא כי ישנו מנהג של הנשים שלא לעשות מלאכה בראש חודש. בפרקי דרבי אליעזר נאמר שמנהג זה של נשים הוא שכרן על שלא פרקו את נזמי הזהב שלהן למעשי העגל ועל כן הן עתידות להתחדש כמו ראשי חודשים.
יש שסברו שמספיק לבצע שינוי ספונטני מיום חול רגיל.[23] בכמה קהילות (למשל אצל יהודי גאורגיה ובכמה קהילות בצפון אפריקה ותימן) המנהג הוא שהנשים מדליקות נרות בליל ראש חודש. כיום נראה כי עדיין נשארו שרידים מאותו מנהג שלא לעשות מלאכה, ואף כיום יש נשים שנוהגות שלא לעשות מלאכה בראשי חודשים.
תפילות ראש חודש
ראש חודש, מתוך ספר הטקסים היהודים (בגרמנית: Juedisches Ceremoniel), מהדורה שנייה משנת 1724
הלכות ראש חודש מתבטאות בעיקר במספר שינויים בתפילה:
יש האומרים את הפרק "ברכי נפשי" במסגרת התפילה של היום: בקצת קהילות הספרדים (כגון יהודי צפון אפריקה וגאורגיה ועוד) אומרים אותו לפני תפילת ערבית של ראש חודש, ובהרבה קהילות אשכנזיים, אומרים אותו במקום או בנוסף לשיר של יום. התימנים נוהגים להוסיף לפני כן את הפיוט "שער הרחמים".
יש הנוהגים לצום בכל ערב ראש חודש, ולעשות מעין "יום כיפור" ומכאן כינוי המנהג – "יום כיפור קטן". במקור אמורים לצום בראש חודש עצמו אולם מפאת העובדה שזהו יום שמחה, הנהיג רבי משה קורדובירו (מקובלצפתי, ורבו של האר"י) להתענות בערב ראש חודש.
ראש חודש אופיין כיום כפרה מהעובדה שיש להביא בו קרבן חטאת, וכן מהמדרש המובא במסכת שבועות (ט ב), שבו מבקש הקב"ה לכאורה, שיביאו עליו כפרה שמיעט את הירח.
בנוסף לתענית יש הנוהגים לומר את "סדר יום כיפור קטן" המובא בסידור וכולל קטעי תפילה ותחינה שונים.
^דבורה אושפיזאי (מחקרי חג תשנ"ח) הציגה השוואות רבות בתנ"ך בין ראש חודש לשבת וטענה שזאת כיוון ששבת וראש חודש הם תלויים בטבע (ימות השבוע והחודשים) בניגוד לשאר החגים שתלויים באירועים היסטוריים.
^ומכאן מקור למנהג שהנשים לא עושות מלאכה בראש חודש.
^תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י', עמוד א'; נציין כי מן הדיון שם משתקפת ההנחה הבסיסית של הסוגיא שראש חודש דווקא לא נקרא מועד, ורק מתוך הכרח הקושיא מתרצת הסוגיה (סתמאית) שראש חודש נקרא מועד.
.jpg)
