בספר יחזקאל מסופר שבאותו יום חווה הנביאיחזקאל התגלות נבואית שבה אלוהים סיפר לו על שהתרחש בירושלים. יחזקאל צווה לסמן את התאריך של עשרה בטבת ולמסור לעם משל שבו ירושלים, הקרויה במשל "עיר הדמים", היא סיר ואנשיה הם נתחי בשר. הנבואה מובאת להלן בקיצור:
על פי המסופר בספר ירמיהו, המצור נמשך כשנה וחצי, עד להבקעת החומה שהקיפה את העיר בתאריך ט' בתמוז, אחת עשרה שנה למלכות צדקיהו (586 לפנה"ס).[6] כעבור חודש בדיוק, בט' באב, החריבו הבבלים את בית המקדש שבירושלים.[7]
צום העשירי
בעקבות חורבן בית המקדש נקבעו ארבעה צומות, שעליהם מסופר בספר זכריה: ”כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.” (זכריה, ח', י"ט)
"צום הרביעי" הוא צום בחודש תמוז לציון היום שבו נכבשה העיר, "צום החמישי" הוא צום בחודש אב לציון היום שבו נחרב בית המקדש, ו"צום השביעי" הוא צום גדליה בחודש תשרי לציון היום שבו אבדה גם שארית הפליטה לאחר החורבן. לגבי "צום העשירי" נאמרו בתוספתא[8] שתי פרשנויות שונות: לדעת רבי עקיבא הכוונה לעשרה בטבת שבו החל המצור; לדעת רבי שמעון צום העשירי מוזכר אחרון בפסוק מכיוון שהכוונה לציון מאורע מאוחר יותר, שאותו הוא מזהה עם אירוע המוזכר בספר יחזקאל, בו כתוב כי בתאריך ה' בטבת הגיעה בשורת החורבן ליחזקאל בבבל:
”וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה – בָּעֲשִׂרִי, בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ – לְגָלוּתֵנוּ, בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלַיִם לֵאמֹר: הֻכְּתָה הָעִיר.” (ספר יחזקאל, פרק ל"ג, פסוק כ"א)
החלטה זו של הרבנות הראשית באה בעקבות התנגדותם הנחרצת של הרבנים החרדיים המרכזיים לקבוע יום תענית נפרד לזכר השואה. גם החלטת הפשרה הזו לציין את זכר השואה במסגרת התענית הקיימת בעשרה בטבת, לא התמסדה באופן משמעותי בציבור החרדי.[11] שנתיים לאחר החלטה זו, כשקבעה הכנסת תאריך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, פעלו נציגי הציונות הדתית למען בחירת התאריך של עשרה בטבת. גם לאחר שעמדתם לא התקבלה, לא הסכימה הרבנות הראשית לבטל את ציון יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, והממסד הדתי המשיך לפעול למען חיזוק יום הזיכרון בעשרה בטבת. עם השנים הפך יום הקדיש הכללי ליום שמצוין בעיקר על ידי הציונות הדתית.[12]
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, עשרה בטבת הוא היחיד מבין התעניות שיכול לחול ביום שישי, והדבר קורה בכ-20.1% מהשנים (בשנים מסוג השא, השג, זחא, זחג). כאשר התענית חלה ביום שישי, יש דעות בתנאים[13] ובראשונים[14] שהתענית מסתיימת מעט לפני כניסת השבת, מספיק זמן לאכילה ושתייה בנחת, כדי "שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה". בפועל מקובל לנהוג כדעות החולקות ואוסרות לסיים את התענית לפני צאת הכוכבים.[15]
על פי הלוח העברי הנוהג כיום, התאריך י' בטבת לא יכול לחול ביום שבת עצמו. עם זאת, האבודרהם כתב שבניגוד לכל שאר הצומות שחיובם מדרבנן, אילו עשרה בטבת היה חל בשבת, התענית הייתה דוחה את השבת ולא נדחית ליום אחר. טעמו של האבודרהם הוא פסוק ביחזקאל בו נאמר לגבי עשרה בטבת הביטוי "עצם היום הזה",[16] כפי שנאמר בתורה לגבי יום הכיפורים שדוחה שבת.[17] לעומת זאת, הרמב"ם[18] ורש"י[19] כתבו שהתענית נדחית כשאר התעניות. רבי יוסף קארו כתב בבית יוסף על דברי האבודרהם האלו: "לא ידעתי מניין לו זה".[20]
סדר התפילות
בדומה לשאר התעניות הקלות, סדר התפילה כולל את תפילת עננו המתווספת בתפילת שמונה עשרה וקטעי סליחות המתאימים לעשרה בטבת. על פי מנהג אשכנז אומרים בסליחות בין היתר את הפיוט "אבותי כי בטחו" המתאר את אירועי היום:
רוב יהודי תימן מדלגים על הסליחות בתעניות הקלות, מדוחק הזמן. ברוב קהילות האשכנזים הנהיגו בתקופה מאוחרת להוסיף גם את תחינות אבינו מלכנו. לאחר הסליחות קוראים בתורה "ויחל משה" (שמות, ל"ב, י"א), בה מסופר על י"ג מידות הרחמים.
בתפילת מנחה קוראים בתורה שוב את קריאת "ויחל משה" וי"ג מידות. לאחר קריאת התורה במנחה, נהגו בני אשכנז לקרוא את הפטרת "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו, נ"ה, ו') העוסקת בקריאת ה' אל העם לחזור אליו, "בהיותו קרוב". ברוב הקהילות של עדות המזרח לא נהגו להפטיר,[21] אך בחלק מקהילות צפון אפריקה נהגו להפטיר את הפטרת "שובה ישראל" (הושע, י"ד, ב').[22]
כאשר עשרה בטבת חל ביום שישי, ערב שבת, נדרשים שינויים בתפילת מנחה. המנהג המקובל הוא שקוראים בתורה בפרשת "ויחל" כמו בתענית רגילה, אבל לא אומרים תחנון.[20] מכיוון שכך, גם לא אומרים בתפילת מנחה את תחינות אבינו מלכנו שנלוות בהרבה קהילות אל התחנון בימי צום.[23]
אירועים נוספים המוזכרים בעשרה בטבת
בדברי חז"ל במגילת תענית מוזכרות תעניות נוספות על אירועים שהתרחשו בסמוך לעשרה בטבת. עקב סמיכות האירועים זה לזה, הוחלט שלא להתענות בכל שלושת הימים ולכלול את ציון כל המאורעות בתענית עשרה בטבת. מאורעות אלה נזכרים גם בחלק מהסליחות שנכתבו לעשרה בטבת.
”בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”,[24] וגם: ”מעשה בחמישה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה.”.[25] אף על פי שתרגום התורה לשפה מרכזית באותה עת יכול היה לעזור בהפצתה ושימורה, התרגום נתפס כפעולה העלולה לשנות את משמעות התורה, להפוך אותה לחכמה כלל אנושית ובכך לפגוע בקדושתה האלוהית שהיא החכמה והלשון המיוחדת רק לישראל.
”לא נודע איזו היא הצרה שאירע בו” (שולחן ערוך)[26]. נאמרו השערות שונות בדבר, ואחת הנפוצות שבהן היא מותו של עזרא הסופר. עזרא היה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בניין בית המקדש השני.