ישנם מספר רמזים לשם "הושענא רבה" בנוסף להסבר המקובל המבוסס על ריבוי פיוטי הושענות:
זהו היום העשרים ושישה לאחר יום בריאת העולם, כמניין שם הוי"ה שנקרא שם רבה.[1]
זהו יום נ"א (51) לימים שניתנו לעם ישראל בחסד לעשות תשובה המתקבלת ברצון (החל מראש חודשאלול), ולכן מבקשים הושע-נא, כלומר מבקשים מהקב"ה להושיע את יום נ"א זה, שהוא יום רבא (גדול), שכן הוא אחרון וחותם את ימי התשובה.[2]
יום חותם - יום גמר חיתום הדין. בראש השנה וביום הכיפורים כל באי עולם נידונים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות העולם כולו נידון על המים (כמה גשמים ירדו) ועל ברכת הפירות והתבואות. יום זה, שהוא יומו השביעי של החג, הוא יום החיתום האחרון של דין זה. הואיל וחיי האדם תלויים במים - דומה הושענא רבה במקצת ליום כיפור, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום כיפור.
בזמן שבית המקדש היה קיים, העמידו לצד המזבח בעזרה (בחזית בית המקדש) ערבות כשראשיהן כפופים על גבי המזבח (גובה המזבח היה 10 אמות, ואת הערבות היו מניחים על היסוד ומשם עד גג המזבח לא כולל הקרנות היה 8 אמות ועל כן היו הערבות צריכות להיות בנות 11 אמה כדי שיעלו מעל המזבח, 10 אמות בגובה ועוד אמה אחת יהיו גוחות (=מוטות) על המזבח מלמעלה), והכהנים היו מקיפים את המזבח בכל יום מימי הסוכות. בהושענא רבה היו מקיפים את המזבח שבע פעמים, כמתואר במשנה:
מצוות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין על גבי המזבח... בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרים אנא ה' הושיעה נא אנא ה' הצליחה נא - ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים.
בגמרא נחלקו אם זקיפת הערבות במקדש היא הלכה למשה מסיני, או לדעת אבא שאול ניתן ללמוד זאת מהמילים "ערבי נחל" - שתי ערבות, אחת למקדש ואחת ללולב. זקיפת הערבה הייתה דוחה את השבת במקדש רק ביום השביעי של חג הסוכות. הבייתוסים התנגדו וניסו למנוע זאת.[4] נטילת הערבה מחוץ לבית המקדש (בגבולין) היא מנהג שהנהיגו הנביאים מתקופת בית שני, ואינה דוחה שבת. דבר זה הביא לארגון מחדש של לוח השנה העברי כך שהושענא רבה לא יחול בשבת.[5]
לזכר מצוות ערבה במקדש, נוהגים לקחת 5 ערבות אגודות ולחבוט אותן בקרקע 5 פעמים. מנהג זה הוא מנהג נביאים. יש הסוברים שיש להקפיד לחבוט בקרקע שאינה מרוצפת ויש שאין מקפידים על כך. ההקפדה על המספר 5 (5 ערבות ו-5 חבטות) היא מאוחרת ולפי הקבלה, ויש שאין מקפידים עליה.
לפי מנהג אשכנז לאחר הפיוט "תענה אמונים, שופכים לב כמים, והושיעה נא" נוהגים להניח את ארבעת המינים, לקחת 5 ערבות אגודות, איתן ממשיכים לומר כמה פיוטי תפילה על הגשם, ובסיום חובטים את הערבות בקרקע 5 פעמים.
על פי מנהג הספרדים חובטים בערבה רק לאחר סיום אמירת כל פיוטי ההושענות, אך יש נוהגים ממש לאחר סיום תפילת מוסף. בכמה קהילות ספרדיות אומרים לאחר חבטת ערבה את תפלת נשמת כל חי.
בזמן הגאונים היה נהוג בארץ ישראל לעלות לירושלים בהושענא רבה, ולערוך שבע הקפות סביב אבן מסוימת על הר הזיתים, שסימלה את המזבח החרב שאין אפשרות להקיף אותו כפי שנהגו בימי בית המקדש. המעמד בהר הזיתים נחשב למעמד רשמי של ההנהגה היהודית בארץ ישראל, ובני ישיבת ארץ ישראל היו מכריזים לאחר מכן על ההר על קביעת לוח השנה והמועדים לשנה הקרובה, וכן על חרמות, נידויים או מינויים חדשים.[7] אל המעמד היו מגיעים גם עולי רגל מבבל לירושלים.[8] יש הסוברים שמנהג זה הוא ראשיתו של מסגד כנסיית העלייה, שבמרכזו סלע שקודש על ידי הנוצרים.[דרוש מקור]
מנהגים נוספים
התרת אגד הלולב - בששת הימים הראשונים של חג הסוכות נוהגים לאגוד יחדיו שלושה מארבעת המינים: הלולב, ההדסים והערבות. מעבר לכך, אף את הלולב בפני עצמו אוגדים לאורכו, ומנהגים שונים בדבר.[9] ביום הושענא רבה נוהגים להתיר את האגד של הלולב עצמו.[10]
ברכת 'פתקא טבא' - אצל יהודי אשכנז מברכים איש את רעהו בברכת 'פתקא טבא', או ביידיש 'א גוט קוויטל' - שפירושה 'פתק טוב', לפי שביום זה הקב"ה כביכול מוסר ביד השליחים את הפתקים עם גזר הדין, שעוד ניתן לשנותו לטובה עד החתימה ביום זה.
פרידה מן הסוכה - לקראת צאת החג נפרדים מן הסוכה בסעודה קלה. בסידורים מופיע נוסח לאמירה בשעת היציאה מן הסוכה. בחוץ לארץ נהגו להיפרד מן הסוכה למחרת הושענא רבה, בשמיני עצרת.
מנהג הצל או מנהג הצללים הוא טקס עתיק ושנוי במחלוקת שהיה נהוג לעשותו בליל הושענא רבה. מי שמבצע טקס זה יוצא אחר חצות הלילה אל מקום כלשהו המואר על ידי אור הירח בלבד ושם המבצע מסיר את כל מלבושיו ומביט בצל שמטיל גופו הערום באור הירח. מראה הצל בעת ביצוע הטקס מהווה מעין אינדיקציה לגורלו של האדם באותה השנה ולכן מי שנוהג לבצע את הטקס מקפיד להביט בצילו של כל איבר, כדי לראות שלא צפויה לו פגיעה.[12]
תיקון ליל הושענא רבה, משלים את מנהג הצל, כי התיקון בא כדי לפתור בעיות שמתגלות בצל בעת הטקס.[13]
ונהגו ביום השביעי שהוא יום ערבה הרבה בני אדם לקום קודם היום ומסתכלים אם יראו צל ראשם באור הלבנה"
הוא אף מוסיף כי בידו מסורת מפי ר' אלעזר מוורמס ותלמידיו: ”כי המנהג שלהם שכורכין עצמן בסדין ויוצאין למקום שמגיע אור הלבנה ופושטין מעליהם הסדין ונשארו ערומים ופושטין אבריהם ואצבעותיהם”.
המנהג היה לעמוד לאור הלבנה בלבד ולבחון את צל האדם. אם לדמות הצללית חסר איבר כלשהו - אות הדבר לגזר הדין הנחתם על אותו אדם בשנה זו. ”ואל יהא צל אצבע קל בעיניך, כי אם יחסר צל אחד מאצבעותיו – סימן לאחד מקרוביו, ויד ימין – סימן לבניו הזכרים ויד שמאל – לנקבות, והאצבעות יש מהם גדולים ויש מהם קטנים.”
כמו כן כתוב בספר הזוהר[14]
יתכן שירמוז הכתוב למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא
הסתייגותם של חכמי ישראל
רבים מהראשונים שהזכירו מנהג זה, הוסיפו הסתייגות ממנו בצידו: בשולחן ערוך נכתב בהגהותיו של ר' משה איסרליש: "כתבו הראשונים ז"ל שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה כדי שלא ליתרע מזליה גם כי רבים אינם מבינים העניין על בוריו, ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות".[15] האבודרהם בתפילת סוכות מסיים את דבריו אודות המנהג: "מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה".
בעל ערוך השולחן מוסיף: "ובאמת חלילה לעמנו בני ישראל להביט על עניינים כאלו, וברגע אחד כששב בתשובה נתהפך מרע לטוב, ואין לנו רק לישא עינינו אל אבינו שבשמים".[16]
תפילות בהושענא רבה
התפילה בהושענא רבה מורחבת יותר מתפילת חול המועד הרגילה וכוללת הוספות בזיקה לתפילות שבתות וימים טובים, ובעיקר בזיקה לתפילות הימים הנוראים. נוהגים להקיף את הבמה שבע פעמים ולומר את ההושענות המיוחדות ליום זה.
בקהילות אשכנז המזרחי נהוג כי שליח הציבור לובש קיטל, אומרים את פסוקי דזמרא בנוסח המורחב של שבתות וחגים (אך לא אומרים נשמת כל חי) ובניגון של ימים נוראים. על פי קבלת האר"י, אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (כמו בעשרת ימי תשובה). בעת פתיחת ארון הקודש נאמר נוסח 'אין כמוך' ('אתה הראת' לפי נוסח החסידים) כבשבת, אומרים את פסוקי י"ג מידות הרחמים (ואת התפילה שלאחריהם כבימים נוראים), 'שמע ישראל' ו'אחד אלוהינו', ובתפילת מוסף נאמרת קדושה מורחבת. בעבר היו שנהגו לומר סליחות לפני התפילה.[17] לא כל מנהגים אלו נתקבלו בכל קהילות אשכנז, ויש קהילות הנוהגות רק חלק מהם או אף אחד מהם.[18]
בקהילות ספרד מוסיפים "ה' הוא האלהים ה' הוא האלוהים" אחרי מזמור ק"ג ולפני אמירת ה' מלך של פסוקי דזמרא כמו בימים נוראים (אך לא מרחיבים את פסוקי דזמרא). יש אומרים את מזמור ק"ל אחרי ברכת ישתבח (יש נוהגים לומר גם נשמת כל חי לפני כן). בהושענות אומרים קטעי סליחות (בעבר נהגו לומר בין ההושענות את י"ג מידות הרחמים, אך כיום מקובל לדלגן, בעקבות דברי האר"י), ובסיומן יש נוהגים לומר קדיש תענו ותעתרו ויש אף שתוקעים בשופר.
בספרות הקבלה הושענא רבה נחשב יום המסוגל להגן על ישראל ולהצילם מאויביהם. הוא גם היום בו על פי המסורת עתידה להיות מלחמת גוג ומגוג.[23]
אחת מנבואותיו של חגי הנביא (ספר חגי, פרק ב', פסוקים א'–ט') נאמרה לו "בשביעי בעשרים ואחד לחודש", כלומר - בכ"א תשרי, הוא יום הושענא רבה. ייתכן ויש לכך קשר[דרוש מקור] למסורת המוזכרת בתלמוד[24] לפיה מנהג חיבוט הערבות הנהוג ביום זה הוא "מנהג נביאים" או "יסוד נביאים", ולפי רש"י בפירושו במקום, הכוונה לחגי, זכריה ומלאכי.
^על פי רוב, מנהגים אלו נתקבלו בקהילות אשכנז המזרחיות, ואילו בקהילות אשכנז המערביות יותר הסתייגו מהם. ראו לדוגמה בסדר עבודת ישראל, רעדלהיים תרכ"ח, עמ' 61, שכתב שמוסיפים את המזמורים בפסוקי דזמרא 'בפולין וק"ק אשכנז'.
^דניאל גולדשמידט, "על מחזור רומניא ומנהגו" בתוך: מחקרי תפילה ופיוט, עמוד 151, ירושלים, תש"ם. וראו גם מחזור רומניא, ויניציאה רפ"ג, דף תח ע"א.
^ישראל אדלר, קנטטה עברית בדו-שיח, בתוך סקירת האנתולוגיה מוזיקה לבית הכנסת בתקופת הבארוק I, באתר המרכז לחקר המוזיקה היהודית.
^ישראל אדלר, סימפוניה-פתיחה בסול מז'ור, בתוך סקירת האנתולוגיה מוזיקה לבית הכנסת בתקופת הבארוק II - יונה בחגוי הסלע, באתר המרכז לחקר המוזיקה היהודית.
^פרי עץ חיים, שער הלולב, פרק ה; עטרת ישועה, לר' צבי הירש מז'יקוב, פרשת לך לך; לקוטי תורה, פרשת שמות, כמובא בבאר משה, לאדמו"ר מאוז'רוב, שמות, עמ' צח-צט.