יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
ערך זה עוסק בחצר בית המקדש. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו העזרה (פירושונים).
הָעֲזָרָה היא השם המקובל לחצר בית המקדש. ממדיה של העזרה – 187 אמות (85 מטרים) לאורך, 135 אמות (62 מטר) לרוחב[1].
מקור השם עזרה הוא משום ש"משם עזרה באה לעולם", שנאמר: יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ (ספר תהילים, פרק כ', פסוק ג'), וכל הבא להתפלל שם בלב שלם נעזר בה' אלוהיו (הרד"ק בספר השרשים ערך עזר, וראבי"ה בשם הירושלמי[2]).
העזרה הפנימית נחלקה לעזרת ישראל - שגודלה 135 (62 מ') אמות על 11 אמות (5 מ'), עזרת כהנים - שמידותיה שוות לאלה של עזרת ישראל, וכן - בית המטבחיים, בין האולם למזבח, בית החליפות (או לפנים מן החליפות, ואחורי הכפורת, שאורכו 11 אמה).
בלב העזרה ניצב ההיכל שהוא המבנה המרכזי של בית המקדש ובו היו מוצבים הכלים: הארון[3]המנורההשולחן ומזבח הקטורת. ממזרח להיכל ניצב המזבח שעליו היו מקריבים את הקרבנות. בעזרה היו מכינים את הקרבנות להקרבתם על גבי המזבח[4]. כל העזרה הייתה מותרת בשחיטת קודשים קלים אולם בדרך כלל השחיטה נעשתה בבית המטבחיים, והשימוש בכל שטחה היה בעיקר בשחיטת קרבן פסח.
העזרה היא המקום היחיד שבו מותר לאכול קודשי קודשים, וכן המקום של רוב הטקסים והמעמדות שנעשו בבית המקדש כגון שירת הלווים וברכת כהנים.
מבנה העזרה
עזרת ישראל
שטחה של עזרת ישראל היה השטח שבין הקיר המערבי של עזרת נשים עד עזרת כהנים.
מקום זה נקרא 'עזרת ישראל' אף על פי ששימש גם את הכהנים, משום שממקום זה והלאה היו אסורים ישראל להיכנס שלא לצורך.
קדושת עזרת ישראל יתירה על זו של עזרת נשים, שכל הטמאים החייבים בהקרבת קרבן לאחר טבילתם כתנאי להשלמת טהרתם, אסורים להיכנס לשם אף לאחר שטבלו במקווה כל זמן שלא הביאו את קרבנם. ואם נכנסו בשוגג חייבים בהבאת קרבן חטאת, כמו כן ישנה גזרה שכדי להיכנס לעזרה יש לטבול באותו יום אפילו לטהורים.
הכניסה לעזרת ישראל הייתה דרך שער ניקנור, והיציאה ממנה הייתה דרך אחד הפשפשים (שערים קטנים הסמוכים לשער ניקנור) שנבנו שם.
בין עזרת ישראל ועזרת כהנים שממערב לה הייתה מעלה אחת גבוהה אמה ועליה שלוש מעלות בנות חצי אמה על חצי אמה כל אחת ועל שלושת מעלות אלו היה דוכן הלויים. יש אומרים שהיו שם "פספסין" (= ראשי קורות שבלטו מהקיר) שנועדו להבדיל בין העזרות ולהזכיר לכל מי שאינו כהן כי הכניסה מכאן ואילך אסורה שלא לצורך, ולא היו שם מעלות כאמור. אך הרמב"ם פסק להלכה כדעה הראשונה.
דוכן הלווים
דוכן הלוויים היה שלוש מדרגות עליהם עמדו הלווים בעת ששרו בבית המקדש, בשעת הקרבת קרבן התמיד, את השיר של אותו היום. במשנה נאמר כי 12 הוא המספר המינימלי של לוויים שעמדו על הדוכן בכל יום.
לכל יום מימות השבוע היה מזמור אחר מהתהילים שהיה שייך לו, מזמורים אלו נאמרים עד היום בתפילת השחר.
תפקיד הלווים היה בעיקר לשורר, לשיר בפה, ואילו הנגינה הייתה יכולה להיעשות גם על ידי הכהנים וישראל.
הדוכן היה ממוקם בין עזרת ישראל (העזרה) לעזרת הכוהנים, ופנה לכיוון מערב, אל עבר המזבח וההיכל עצמו.
עזרת כהנים
עזרת כהנים היה שטח של 11 על 135 אמות, ממוקם מערבית לעזרת ישראל.
הכניסה לעזרת כהנים לא הותרה למי שאינם כהנים (ומכאן שמה), אם לא בזמן שביצעו ה'זרים' פעולה הקשורה בקרבנם, כסמיכה, תנופה, או שחיטתו.
בית המטבחיים של בית המקדש היה ממקום בשטח בעזרה, בצפונו של המזבח, במקום זה הייתה מתבצעת שחיטת הבהמות קודם הקרבתן.
לדעת רוב הפרשנים לא היה השטח מוקף במחיצות ושמו 'בית' משמש במובן של 'מקום'.
בית המטבחיים היה כאמור בצפונו של המזבח, תחילתו במרחק 8 אמות (4 מ') מקצהו וסופו במרחק 8 אמות מכותל הצפוני של העזרה. בסך הכול היה ארכו 44.5 אמות (20 מ') ורחבו 32 אמות (15 מ').
ברצפת בית המטבחיים היו קבועות החל מזמן כהונתו של יוחנן כהן גדול מעין חצאי טבעות שבהן היו מניחים את ראש הבהמה לפני שנשחטה כדי שלא תוכל לזוז בשעת שחיטתה. ו-24 טבעות נקבעו שם מסודרות בשש שורות של ארבע ארבע, ובכל אחת השתמש משמר אחר מעשרים וארבע משמרות כהונה.
במרחק ארבע אמות צפונית מהטבעות היו מסודרים שמונה שולחנות עשוים שיש, שעליהם הדיחו את קרבי הקרבן לאחר שנשחט. ועליהם גם השעינו את הבהמות בשעת הפשטת עורם שלא יגררו על הרצפה.
במרחק ארבע אמות צפונית מהשולחנות עמדו שמונה עמודי אבן נמוכים, מסודרים בשורה אחת, שבראשם קבועים ווי ברזל ועליהם היו תולים את הקרבן בשעת הפשטת עורו. כאמור חלקו התחתון של הקרבן היה מונח בשעת הפשטה על השולחנות.
בין האולם והמזבח הוא השטח בעזרה לכל רחבה אשר בין צידו המערבי של המזבח לבין האולם.
אורכו היה 135 אמות (62 מ') ורוחבו 22 אמות (10 מ'). בחלקו המערבי היו בנויות 12 מדרגות הכניסה לאולם, גובה כל אחת מהן מחצית אמה (20 ס"מ) ורחבה אמה (45 ס"מ).
שטח זה התייחד בקדושה נוספת שהייתה בו יותר מהשטח מזרחה לו – שאף כהנים אם היו בעלי מום, פרועי ראש (= כהנים ששערם ארוך) או קרועי בגדים, אסורים להיכנס משם והלאה.