ביהדות, סמיכה על הקורבן היא הנחת ידיו של בעל הקורבן על ראש הקורבן, לפני תחילת הקרבתו, תוך הישענות עליו. בזמן הסמיכה אומר בעל הקורבן דברים המביעים את הסיבה להבאת קרבנו: ווידוי על חטא, או דברי שבח לבורא העולם על חסדיו[1].
הבדל זה בין קרבנות היחיד לקרבנות הציבור מוסבר בכך, שהסמיכה נועדה לבטא את הקשר בין הקרבן לבעליו ורצונו בהבאת הקרבן, מה שמתאים לקרבן יחיד בלבד[3]. קרבנות הציבור שבהם יש סמיכה - השעיר והפר שהוזכרו - הם אלו שיש בהם גם חובת וידוי (בשעיר המשתלח - וידוי כללי על כל חטאי ישראל, ובפר העלם דבר - על חטאם של הסנהדרין בהוראת הלכה שגויה), ומכאן מתבקשת גם הסמיכה.
בבכור ומעשר אין צורך לסמוך, מפני שקדושתם נובעת מלידת הבכור והפרשת המעשר, ואין זו החלטה אישית של האדם להקדיש ולהקריב בהמה מסוימת. לגבי קרבן הפסח, אפשר שהתורה פטרה אותו מן הסמיכה מפני שהוא נחשב כעין קרבן ציבור, שהרי הוא מובא על ידי כל ישראל ביחד. נימוק אפשרי נוסף: מצוות הסמיכה עליו תחייב את נוכחות כל השותפים בקרבן, והדבר יגרום עומס רב ובלתי אפשרי במקדש. לעומת זאת בהיעדר חובת סמיכה די בנוכחות נציג אחד מכל חבורה האוכלת את הקרבן.
בקרבן העוף אין סמיכה. ממילא, גם אין הכרח שבעל קרבן זה יהיה נוכח בשעת ההקרבה. הנוהל המקובל במקדש היה, שאדם שחייב קרבן עוף מניח כסף כמחיר העוף בקופה מיוחדת שנועדה לכך, והכהנים מקריבים עבורו את הקרבן גם ללא נוכחותו[4].
האישים הסומכים
רק בעל הקרבן סומך על קרבנו, ואין הוא יכול למנות שליח שיעשה זאת עבורו, אפילו הוא בן משפחתו[5]. הלכה זו מדגישה את חשיבותה של הסמיכה להראות את הקשר בין הקרבן לבין בעליו, ולגרום לבעלים לבוא באופן אישי למקדש.
יש אישים שגם כאשר הם מביאים קרבן - אינם סומכים עליו[6]:
2. אשה - פטורה מלסמוך. הלכה זו נובעת, ככל הנראה, מן ההלכה על מקום הסמיכה, שעליה להיות בעזרה דווקא (ראו להלן). מכיוון שכך, לא רצתה התורה לחייב את הנשים להיכנס לעזרה, כי הדבר היה יוצר תערובת גברים ונשים במידה המנוגדת לערכי הצניעות[8]. המקור להלכה זו הוא מהפסוק "דבר אל בני ישראל.. וסמך", בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. דעה זו היא דעתו של רבי יהודה. קיימת דעה אחרת, שאף על פי שהנשים פטורות מלסמוך נתונה בידן הרשות לסמוך, וזו היא דעתן של רבי יוסי ורבי שמעון, אך להלכה נפסק כרבי יהודה[9].
במדרש תורת כהנים[10] ובתלמוד[11] מסופר על רצונן של נשים לסמוך בכל זאת, ועל הפתרון שנמצא לדבר:
במפרשים קיים דיון האם אשה הרוצה לסמוך מקיימת מצווה, או שזוהי פעולת רשות חסרת משמעות הלכתית[12].
3. נכרי - פטור מלסמוך, ואף אינו רשאי להיכנס לעזרה, אלא רק להר הבית, עד ה"חיל" המקיף את העזרה.
4. עוור - פטור אף הוא מסמיכה. מסתבר שהלכה זו נועדה להקל עליו, שיוכל להביא קרבנות על ידי שליחתם לבית המקדש בלי להתייצב במקום באופן אישי. הסבר אחר: החובה להתייצב במקדש נועדה גם לעורר באדם את הרושם הדרוש מראיית המקדש ועבודתו, ובכך להביאו ליראת שמים. העוור, שמוגבל ביכולתו להתרשם כראוי מהמקדש, אינו חייב לבוא לשם כך[13].
צורת הסמיכה, זמנה ומקומה
הסמיכה נעשית בהנחת שתי ידיו של האדם על הקרבן[14], ו"בכל כוחו", כלומר, בהישענות על הקרבן[15]. וכן שהסומך צריך להיות טהור[16] ואם היה טמא הסמיכה כשרה.
הסמיכה צריכה להיות צמודה לשחיטת הקרבן, מבחינת הזמן והמקום[5], ואין להזיז את הקרבן בין סמיכתו לשחיטתו[17]. הלכה זו נקראת: "תיכף לסמיכה - שחיטה".
הסמיכה צריכה להיות דווקא בעזרה, ואם הקרבן נסמך מחוצה לה - יש לשוב ולסמוך בפנים[18]. יש אומרים שהלכה זו נועדה למנוע שהיית זמן בין הסמיכה לשחיטה[19].
בברייתא נאמר שבשעת הסמיכה יש להעמיד את הקרבן בצפון כשראשו כלפי מערב[20], לדעת רש"י הלכה זו נאמרה רק בקודשי קודשים והכונה היא להעמיד את הקרבן בצדה הצפוני של העזרה, כשראשו מופנה למערב ואחוריו למזרח[21] וכך נראה ברמב"ם[22]. הסומך עומד כשפניו למערב וגבו למזרח וסומך מבלי שתהיה חציצה בין ידיו לקרבן[23].
קרבן שטעון סמיכה והוקרב ללא סמיכה - כשר[25]. עם זאת, לכתחילה אין להקריב קרבן בלא סמיכה. לפיכך, תושב חוץ לארץ ששלח את קרבנו למקדש - הקרבן לא יוקרב עבורו, עד שיבוא ארצה ויסמוך על קרבנו[26]. לעומת זאת, במצבים מיוחדים שבהם לבעלים אין אפשרות לסמוך קיים היתר להקריב עבורו את הקרבן גם ללא סמיכה[27]. במפרשים קיים דיון נרחב על הגדרת הגבולות בין המקרים, אימתי ניתן להקריב גם ללא סמיכה[28], ויש מתירים להקריב עבור חולה שאינו יכול לבוא[29].
הקשר המשנה, מסכת חגיגה העוסקת בקרבנות שמביא כל אדם בשלוש הרגלים, מלמד שהסמיכה המדוברת כאן היא סמיכה על קרבנות החג. כך גם נאמר במשנה הבאה:
בית שמאי אומרים: מביאין שלמים, ואין סומכין עליהם... ובית הלל אומרים: מביאין שלמים... וסומכין עליהם.
הנושא הנדון הוא השאלה האם ביום טוב, שאסור במלאכה, צריך לסמוך על הקרבנות. ברקע הדיון עומדת ההלכה, שאסור לרכוב על בעלי חיים ביום טוב, וזהו איסור מדרבנן[30]. מכיוון שהסמיכה כרוכה בהישענות על בעלי חיים, האסורה בשבת ויום טוב כמו רכיבה, היו שסברו שאסור לסמוך ביום טוב. אולם לדעת המתירים, המצווה לסמוך גוברת על האיסור מדרבנן בהישענות על בעל חיים. על כך אמר רבי יוחנן[11]: "לעולם אל תהא שבות[31] קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור". דיון זה הוא אחד המקורות לקדמותם וחשיבותם של הדינים מדרבנן.
זהו הפירוש המקובל למחלוקת זו[32]. בתלמוד הבבלי למסכת ביצה[33] מובאים שני פירושים נוספים: רבי יוסי בן חלפתא סובר, שהדעה האוסרת לסמוך מתכוונת שתהיה סמיכה על הקרבנות הללו, אך לא בחג אלא ביום שלפניו, ולדעתם אין צורך שהסמיכה תהיה צמודה להקרבה. רבי יוסי ברבי יהודה פירש, שלדעה שאין צורך לסמוך - אין כל חובה לסמוך על קרבנות היחיד שבאים בחג, ואפילו בחול המועד שאין בו איסור רכיבה, מפני שמצוות הסמיכה נאמרה בתורה רק על שלמים הבאים בנדבה, ולא על שלמי חובה.
האישים המוזכרים במשנה זו כשותפים לדיון אינם מוזכרים כמעט בששת סדרי המשנה. הסיבה לכך היא, שבדרך כלל מחלוקות מעין אלו הוכרעו על פי הצבעה, ככתוב: "אחרי רבים להטות"[34], ולאחר השגת ההכרעה הועברה ההלכה לדורות הבאים ללא אזכור שמות החכמים שהיו שותפים לה. מחלוקת זו לא הוכרעה במשך כמה דורות, מסיבה שלא הובררה לגמרי. יש אומרים שלנשיא או לאב בית דין יש "זכות וטו" על ההצבעה, ומכיוון שנחלקו בה הנשיאים עם אבות בתי הדין - לא הושגה הכרעה[35].
על ההכרעה הסופית במחלוקת מספרת הגמרא:
מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו?... ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
^שיטה מקובצת, מנחות דף סא עמוד ב אות י. אמנם אין איסור על אשה להיכנס לעזרה, ונשים נכנסו לה מדי פעם לקיום מצוות שונות (עיין תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף נ"ב, עמוד ב' ובתוספות ד"ה וכי אשה), אבל חיוב הסמיכה היה מגדיל את היקף כניסתן הרבה יותר.
^תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד ב. בדרך כלל אסור להישען על בהמת קרבן, שכן זוהי "עבודה בקדשים", כעין רכיבה על הבהמה, ורק המצווה לסמוך היא המתירה את ההישענות. לפיכך, במקרה שיש ספק האם קרבן מסוים טעון סמיכה או לא - ההכרעה היא שלא לסמוך, כדי שלא להישען על הקרבן במקרה שאין זו מצווה (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף פ"ט, עמוד א'.
