שמעיה ואבטליון – גרי צדק היו, ומבני בניו של סנחריב הם. ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי – קטן...
בכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה, כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת הייתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן, וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת
הפגישה עם הכהן הגדול
התלמוד הבבלי מספר על אירוע שקרה בגמר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים (מוצאי יום הכפורים). לפי התלמוד, רוב העם עזבו את הכהן הגדול והלכו לקראת שמעיה ואבטליון. בסופו של דבר הלכו שמעיה ואבטליון עם העם שהלכו אליהם, לשאול בשלום הכהן הגדול. אולם, קיים שינוי גרסאות בין התלמוד בבלי ומדרש הגדול אודות חילופי הדברים בין שמעיה ואבטליון והכהן הגדול. לפי המסופר בתלמוד בבלי, הכהן גדול זלזל בכבוד שמעיה ואבטליון והם השיבו במענה שנון וחד שהיה בו כדי להעמיד את הכהן על טעותו.[4] במקביל, המדרש הגדול גורס שהכהן גדול "תיקן" את המילים של הזוגות להורות כי אין גדולת הכהן מחמת ייחוסו לאהרן הכהן, אלא מצד עשיית מעשה אהרן.[5]
בהלכה
זכריה פרנקל כותב על שמעיה ואבטליון: "מן שמעיה ואבטליון נודעו הלכות אשר העידו אחרים בשמם, אבל הם עצמם לא באו במשנה וברייתא בין שוני ההלכות."[6]
שאר ההלכות המובאות בשם אבטליון מובאות במשותף עם שמעיה.
אלו כוללות:
את האיסור להקריב קרבן חגיגה בשבת, עליו חלקיהודה בן דורתאי, חכם בן ימיהם:
"יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו, והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו? תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת"[8].
"חיה שקננה בפרדס צריכה לזמן וצפור דרור צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה וזו עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון"
על ההלכה שאמר ר' יוסי: "שהעובר פוסל (מלאכול בתרומה) ואינו מאכיל", מובא בגמרא[10]: "זו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו".
"עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין ה מים שאובין פוסלין את המקוה"[11].
במחקר
את דברי יהודה בן דורתאי האומר ששמעיה ואבטליון היו "דרשנים גדולים"[8] פירש אייזיק הירש וייס במובן של מדרשי הלכה, ובהתאם כתב: ״בימי שמעיה ואבטליון החלו לפלוס מסילות חדשות בדרישת התורה ואלה שני הראשים היו מתוארים בשם הכבוד ״דרשנים גדולים״[12]. יצחק אייזיק הלוי, לעומתו, טוען שיש לפרש "דרשנים גדולים" במובן של דרשנות לציבור, וטוען שבכל התלמוד אין דרשות המובאות בשם שמעיה ואבטליון[13].
