PROFILPELAJAR.COM

רבן גמליאל הזקן
	איור הגדת סרייבו
לידה	המאה ה-1 לפנה"ס
פטירה	המאה ה-1; פרובינקיה יודיאה
תקופת הפעילות	דור ראשון לתנאים סוף תקופת בית המקדש השני
השתייכות	בית הלל
רבותיו	שמעון בן הלל
תלמידיו	רבן שמעון בן גמליאל הזקן
אב	שמעון בן הלל
צאצאים	רבן שמעון בן גמליאל הזקן
	30–50; (כ־20 שנה)
	→ שמעון בן הלל רבן שמעון בן גמליאל הזקן ←
תפקידים נוספים	נשיא הסנהדרין

רַבַּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן היה תנא בדור הראשון לתנאים, נשיא הסנהדרין סביב השנים ג'תש"ע-ג'תת"י, 10-50 לספירה. נכד להלל הזקן. היה הראשון שנקרא בתואר "רבן", והתוספת "הזקן" באה להבדילו מנכדו, רבן גמליאל דיבנה.

סתם רבן גמליאל הוא, בדרך כלל, רבן גמליאל דיבנה, נכדו של רבן גמליאל הזקן. ואולם, לפעמים נקרא גם רבן גמליאל הזקן בשם הסתמי "רבן גמליאל", דבר שיוצר בלבול מסוים.

משפחתו

רבן גמליאל הזקן היה בנו של שמעון בן הלל, ונכדו של הלל הזקן.

השיא את בתו לרבי שמעון בן נתנאל הכהן, מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי (תוספתא עבודה זרה פרק ג).

בנו, שירש את מקומו בנשיאוּת, היה רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה מעשרת הרוגי מלכות.

מנהיג רוחני בתקופה קשה

בתקופת רבן גמליאל הזקן, שלא כמקובל, לא היה חכם בתפקיד אב בית דין במקביל לנשיא הסנהדרין.

גלות הסנהדרין

בימיו "גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות", כלומר, נעקרה ממקומה בלשכת הגזית ועברה למקום מסוים בהר הבית, שנקרא "חנות". וזאת כדי שלא יהיה חיוב מיתה על הרוצחים, שאין סנהדרין קטנה דנה למוות אלא כשיושבת הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית. צעד זה נעשה בעקבות ריבוי הרוצחים וחוסר היכולת לדון אותם (בבלי, עבודה זרה ח ע"ב).

תפילת שמונה עשרה ותיקון ברכת המינים

יש הסוברים כי כבר בימיו של ר"ג הזקן סודרו 18 הברכות שבתפילת שמונה עשרה, ונתקנה ברכת המינים על ידי שמואל הקטן.

שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותיקנהּ.

— תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ח, עמוד ב'

האוחזים בדעה זו מנסים להוכיח זאת בהסתמך על כך שבתלמוד הבבלי (סוטה מח ע"ב) מובא ששמואל הקטן ניבא בשעת מיתתו את הריגתם של רבן שמעון בן גמליאל הזקן ושל רבי ישמעאל כהן גדול, שהיו מעשרת הרוגי מלכות. (להרחבה ראו שמואל הקטן#תקופתו). לדעתם הדבר נעשה ביבנה למרות העובדה שמושב הסנהדרין וההנהגה הרוחנית היה אז עדיין בירושלים, וההשערה היא שנוכחותם של צדוקים ומינים בירושלים מנעה אפשרות לצעד משמעותי כזה, ולכן הוצרך ר"ג לעשות זאת ביבנה.

קיימת דעה אחרת, והיא המקובלת במחקר התלמוד, לפיה הברכה נתקנה בימי רבן גמליאל דיבנה, ושמואל הקטן שמוזכר שם אינו זה שניבא בשעת פטירתו, אלא תנא אחר בשם זהה (הגהות היעב"ץ לתלמוד, על סנהדרין, יא ע"א). זו דעתו של פרופ' עזרא פליישר במאמרו המקיף על נושא תקנת תפילות הקבע בישראל^[1].

כבוד התורה

המשנה (סוטה ט, טז) כותבת ש"משמת ר"ג הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות". הדברים מתפרשים בתלמוד (בבלי, מגילה כא ע"א). שם נכתב שמימות משה ועד רבן גמליאל הזקן היו לומדים תורה בעמידה. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והחלו ללמוד בישיבה.

קשרים עם אגריפס המלך

מקובל להניח שרבן גמליאל עמד בקשרים עם המלך אגריפס הראשון, וזה היה נוהג להתייעץ עמו ועם שאר החכמים בעניינים שונים. הנחה זו מתבססת על גרסת התלמוד הבבלי (פסחים פח ע"ב) המביא ברייתא ובה מסופר, שבקרבן הפסח של המלך והמלכה התעוררה בעיה הלכתית כיוון ששליח המלך שחט שתי בהמות לקרבן פסח, במקום אחת. עוד סופר על שאלה הלכתית בעניין שרץ שנמצא בבית המטבחיים, "ובקשו לטמא כל הסעודה כולה. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו". הברייתא מסיימת, "נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל; נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל". אמנם גרסת התלמוד בבלי על פי כתב יד מינכן, וכן גרסת רבנו חננאל (פסחים שם) והרשב"ץ בבאורו למסכת אבות (פרק א,טז) שהמדובר ברבן שמעון, ולא ברבן גמליאל. לפיכך מסתבר שהמלך עליו מסופר הוא אגריפס השני. והמדובר בבנו של רבן גמליאל - רבן שמעון בן גמליאל הזקן (רשב"ג הראשון). גרסה זו מסתברת ביותר, משום שהמלך נזכר בסיפור לגנאי, כמי שאינו נשמע לדעת חכמים, לעומת אשתו שכן נשמעה לדעתם. כמו כן, מהפסק ההלכתי המיוחד: "אמר להם: מלכה ומלך דדעתן קלה עליהן - יאכלו מן הראשון, אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני", עולה שדווקא מפני החשש שהמלך והמלכה יפגעו במשרתים האחראים על המטבח, הותר קורבן הפסח (עיין פי' הרמב"ם והמאירי למשנה שם), ולכן יש להסיק שאין המדובר באגריפס הראשון אלא באגריפס השני.

מתורתו

המאמר של רבן גמליאל הזקן במסכת אבות (פרק ראשון):

"רבן גמליאל אומר: עשה לך רב, והסתלק מן הספק; ואל תרבה לעשר אומדות."

תקנותיו

רבן גמליאל הזקן התקין כמה תקנות, כמה מהן בענייני גיטין, ו"מפני תיקון העולם". בין התקנות:

אישה רשאית להינשא, ואיננה נחשבת עגונה גם במקרה שעד אחד בלבד מעיד על מות בעלה. (משנה יבמות טז, ז).
הבעל, ששלח גט לאשתו, לא יוכל לכנס בית דין שלא בפני האשה או השליח (שנשלח למסור לה את הגט), ולבטל בפניהם את הגט קודם שהגיע לידי האשה, משום התוצאה הסופית - אשה נשואה שחושבת שהתגרשה כדין. (משנה גיטין ד, ב).
בכתיבת שמות האיש והאשה בגט - יש לדאוג שלא ייווצר בלבול ולעז בעקבות שינוי שמם של האיש והאשה במקום מגוריהם, ושמותיהם ייכתבו באופן ברור ומוחלט ("איש פלוני וכל שם שיש לו", משנה גיטין ד, ב).
אלמנה שבאה לגבות כתובתה מהנכסים שירשו היתומים, תנדור משהו (במקום השבועה החמורה הנצרכת בדרך כלל כדי לגבות חוב מיתומים) כבקשת היתומים, ותגבה כתובתה מהנכסים שלפניהם (משנה גיטין ד, ג).
עדי קידוש החודש, שהגיעו לחצר "בית יעזק" בשבת, יוכלו ללכת 2000 אמה לכל רוח, ולא כדינו של היוצא מחוץ לתחום בשבת, שאסור ללכת יותר מארבע אמות לכל רוח, וזאת כדי לעודד אותם לבוא (משנה ראש השנה ב, ו).

רבן גמליאל הזקן במקורות נוצריים

על פי המקורות הנוצריים רבן גמליאל הזקן היה מורו של בכיר השליחים, פאולוס:

אִישׁ יְהוּדִי אֲנִי (פאולוס), יְלִיד טַרְסוֹס אֲשֶׁר בְּקִילִיקְיָה, אֲבָל גֻּדַּלְתִּי בָּעִיר הַזֹּאת לְרַגְלֵי גַּמְלִיאֵל. חֻנַּכְתִּי עַל-פִּי דִּקְדּוּקֵי תּוֹרַת אֲבוֹתֵינוּ וְהָיִיתִי קַנַּאי לֵאלֹהִים כְּמוֹ כֻּלְּכֶם הַיּוֹם

— מעשי השליחים, כב: 3

אולם עם זאת, באגרותיו של פאולוס, המהוות מקור ראשוני לחייו של השליח, אין הוא מזכיר את עובדת היותו תלמידו של רבן גמליאל הזקן. כמו כן העדות בחיבור "מעשי השליחים" אודות היותו פאולוס תלמידו של רבן גמליאל מתאימה למגמות החיבור המעוניינת להציג את פאולוס כיהודי הנאמן למצוות ומאמין במשיחיותו של ישו אך נדחה על ידי היהודים. יש הסבורים כי ספק אם פאולוס התחנך אצל רבן גמליאל משום שקשה ליישב את הקבילה של פאולוס באגרותיו נגד התורה והיהדות הפרושית עם חניכות אצל רבן פרושי בכיר כמו רבן גמליאל הזקן^[2].

אזכור נוסף של רבן גמליאל בחיבור זה הוא כפרושי וחבר הסנהדרין ששכנע את חבריו לא להוציא להורג את השליח פטרוס ותלמידיו המלמדים בירושלים בשמו של ישו, תוך כדי אזכור שמם של דמויות משיחיות אחרות (תאודאס ויהודה הגלילי):

אֲבָל אֶחָד מִן הַפְּרוּשִׁים בַּסַּנְהֶדְרִין, גַּמְלִיאֵל שְׁמוֹ, מוֹרֵה-תּוֹרָה מְכֻבָּד בְּעֵינֵי כָּל הָעָם... אָמַר לָהֶם: "אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, הִזָּהֲרוּ לָכֶם בְּמַה שֶּׁאַתֶּם מִתְכַּוְּנִים לַעֲשׂוֹת לָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה; כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה קָם תּוֹדָס, שֶׁהִתְיַמֵּר לִהְיוֹת מִישֶׁהוּ, וְנִסְפְּחוּ אֵלָיו כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. הוּא נֶהֱרַג וְכָל אֲשֶׁר שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ נָפוֹצוּ וְהָיוּ לְאַיִן. אַחֲרָיו קָם יְהוּדָה הַגְּלִילִי בִּימֵי מִפְקַד הַתּוֹשָׁבִים, וּמָשַׁךְ אַחֲרָיו אֲנָשִׁים. הַלָּה נֶהֱרַג וְכָל הַמְצַיְּתִים לוֹ נִתְפַּזְּרוּ. וְעַתָּה אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, חִדְלוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וְהַנִּיחוּ לָהֶם, כִּי הָעֵצָה אוֹ הַפְּעֻלָּה הַזֹּאת תּוּפַר -- אִם מֵאֵת בְּנֵי אָדָם הִיא. אֲבָל אִם מֵאֵת אֱלֹהִים הִיא, לֹא תּוּכְלוּ לְהָפֵר אוֹתָהּ פֶּן תִּמָּצְאוּ נִלְחָמִים בֵּאלֹהִים!" הֵם שָׁמְעוּ בְּקוֹלוֹ

— מעשי השליחים, ה: 34-40

על פי המסורת הכנסייתית הנזכרת לראשונה על ידי פוטיוס מקונסטנטינופול, הוטבל רבן גמליאל על ידי השליחים פטרוס ויוחנן ואימץ את האמונה הנוצרית יחד עם בנו אביבוס-חביב ונקדימון^[3], אולם הוא עשה זאת בחשאי והמשיך לכהן בסנהדרין היהודית בירושלים כדי להגן על הנוצרים האחרים. בשל פעילותו זו נחשב רבן גמליאל בכנסייה לקדוש ויומו נקבע ל-3 באוגוסט אצל הקתולים. על פי מסורת זו, הם נקברו יחד עם סטפנוס הקדוש. במאה ה-5 נטען כי גופתו נתגלתה דרך נס והועברה לקתדרלה של פיזה בפיאצה דיי מיראקולי באיטליה.

בשנת 1956 הוצא רבן גמליאל מרשימת הקדושים הקתולית בשל אי הוודאות לגבי התנצרותו. בכנסייה האורתודוקסית יום חגו הוא ה-15 באוגוסט (3 באוגוסט על פי הלוח היוליאני).

לקריאה נוספת

בנימין לאו, "רבן גמליאל הזקן", בספרו: חכמים, כרך ראשון: ימי בית שני, ידיעות ספרים, 2006, עמ' 228-218.

קישורים חיצוניים

הרב אהרן הימן, "רבן גמליאל הזקן", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א, עמודים 310-305, באתר היברובוקס
רבן גמליאל הזקן, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
"רבן גמליאל הזקן", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית) ‏
נחלת אבות - מסכת אבות א, טז, זיהוי דברים של רבן גמליאל במסכת אבות כדברי רבן גמליאל הזקן.
רבן גמליאל הזקן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
גמליאל הזקן, תנא, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ מקראה לחקר התפילה, הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית
^ K. Lake and H.J. Cadbury, The Beginnings of christianity, Grand Rapids 1965, part I, vol, IV, 279
^ Paton James Gloag, A Critical and Exegetical Commentary on The Acts of the Apostles, Volume 1, page 191, citing Photius, Cod. 171 (Edinburgh: T & T Clark, 1870).