רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
ערך מחפש מקורות
רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מעשי השליחים (ביוונית: Πράξεις τῶν Ἀποστόλων, בלטינית: Actus Apostolorum) הוא הספר החמישי בספרי הברית החדשה, והוא מסודר אחרי ארבע הבשורות כחיבור הסיפּוּרי-היסטורי האחרון בברית החדשה. המסורת מייחסת אותו ללוקאס המבשר, מחבר הבשורה על-פי לוקאס. כמו הבשורה על-פי לוקאס גם מעשי השליחים מוקדש ל"תיאופילוס" (אנ').
תוכן הספר
הספר מתאר את מעשי השליחים – תלמידיו של ישו – אחרי צליבתו, קימתו לתחייה ועלייתו השמימה. הספר מתמקד במעשיהם של שניים מהשליחים, החלק הראשון מתמקד בפטרוס והחלק השני מתמקד בפאולוס. השליחים עושים נסים, מרפאים חולים ומגייסים עוד ועוד אנשים ללכת בדרכו של ישו. הספר מתאר את תולדותיה של הכיתה הנוצרית המתגבשת ואת המחלוקות השונות בה – בין ה"יהודים" (כנראה הכוונה לתושבי יהודה דוברי-ארמית) ל"יוונים" (יהודים דוברי-יוונית) שבה, ולאחר-מכן את המחלוקת בין החלק המסורתי של הזרם, המונהג על ידי יעקב אחי ישו והשליח פטרוס, אשר גורסים כי אל להם להתנתק ממצוות התורה, לבין השליח פאולוס, המאמין כי "המשיח קץ התורה" והמתנגד להטלת עול מצוות על עובדי האלילים בטיעון שחסד ישו לבדו יגאל אותם ואת היהודים גם יחד. חשיבותו של הספר גדולה מאוד, שכן זהו המקור היחיד (חוץ מכמה מאיגרותיו של פאולוס) על שנותיה המוקדמות של הנצרות.
הספר נחלק בבירור לשני חלקים שווים בערך: חלקו הראשון של הספר (עד פרק י"ב לערך) מוקדש לתיאור תולדות הכנסייה הקדומה בירושלים. חלקו השני מוקדש בעיקר לשליח פאולוס – חייו ופעילותו המיסיונרית.
על פי הכתוב בספר, הייתה החברה הנוצרית בירושלים חברה קומונלית:
פרק ה': סיפור חנניה וספירה (אנ'): נוצרי בשם חנניה מוכר שדה ומשאיר חלק מסכום המכירה אצלו, מה שמביא את פטרוס לנזוף בו.
פרק ו'-פרק ז': השליחים בוחרים שבעה דיקאנים שינהלו את חיי הנוצרים בירושלים. סטפנוס הקדוש, הבכיר מהשבעה, נעצר ונושא נאום טרם הוצאתו להורג.
פרק ח': דמותו של פאולוס מופיעה לראשונה, כרודף הנוצרים. פיליפוס המבשר, אחד משבעת הדיקאנים, בא להפיץ את הבשורה בשומרון. אחד המתנצרים החדשים הוא שמעון הקוסם, שמנסה להוריד את רוח הקודש תמורת בצע כסף. פיליפוס עוזב את שומרון ובדרכו לעזה פוגש את הסריס האתיופי, ומנצר אותו.
פרק ט': ישו מתגלה אל פאולוס בחלום, והלה מחליט להתנצר. הוא מתחיל להפיץ את הנצרות בירושלים ובדמשק. פטרוס מרפא את איינאס (אנ') ומקים לתחייה את טביתא (אנ').
המסורת הנוצרית, כאמור לעיל, מייחסת את הספר ללוקאס, מחבר הבשורה על-פי לוקאס, שהיה רופא יווני וחבר קרוב של פאולוס.
ניתוח פילולוגי של "מעשי השליחים" ושל הבשורה על-פי לוקאס אכן מגלה אחידות של סגנון ואוצר מילים בין שני הספרים. בנוסף לכך, שניהם מופנים ל"תאופילוס המכובד" וההקדמה ל"מעשי השליחים" היא בעצם חזרה על הפרק האחרון של לוקאס. בנוסף לכך, בבשורה מונחים ארמיים מתחום ההלכה היהודית אינם מופיעים, אלא במקומם מופיע ההסבר היווני, וכן מופיעים בה מונחים מתחום הרפואה של אז. כל אלה מראים שכותב הבשורה ו"מעשי השליחים" אכן היה רופא יווני, ויכול להיות ששמו אכן היה לוקאס (אך בה במידה זה יכול להיות שם עט). [דרוש מקור]
ברם, חוקרים מטילים ספק בכך שאותו לוקאס שכתב את שני הספרים הללו היה ידידו של פאולוס, משום שהוא מרבה להשתמש במקורות אחרים (כך, הבשורה על-פי מרקוס משולבת בבשורה על-פי לוקאס) ובאגדות עממיות על ישו – במקום להשתמש במידע שאבות הכנסייה הנוצרית, המקורבים לפאולוס, היו יכולים למסור לו. לכן עובדת היות לוקאס חבר של פאולוס מוטלת בספק.[דרוש מקור]
זמן כתיבת הספר
היות שבספר אין שום אזכורים של חורבן בית שני, היו כאלה שטענו שהספר נכתב לפני שנת 70. אולם על פי המחקר ההיסטורי, הספר נכתב בו-זמנית (או מעט אחרי) עם הבשורה על-פי לוקאס, אשר דווקא כן מתייחסת לחורבן הבית, ויתר על כן, מתייחסת לתקופת שלטונו של הקיסר הרומאי דומיטיאנוס, ולכן יש לשייך את הספר לשנת 90 לערך, אם כי יש המשייכים אותו דווקא לשנת 80. בנוסף לכל, יש הטוענים כי כותב הספר נסמך גם על כתביו של יוסף בן מתתיהו, וכי לכן יש לשייכו לשנת 100, אך במבט קרוב יותר ניתן לראות כי טענות אלה רחוקות מלהיות מוצקות[דרוש מקור].