קונפירמציה (אשרור או אישוש) היא טקס דתי המקובל במרבית הכנסיות הנוצריות, ונחשב לאחד מטקסי הקבלה לנצרות (ביחד עם הטבילה, ובחלק מהכנסיות גם ההשתתפות הראשונה בליטורגיה הקדושה). בכנסיות המזרחיות נקרא הטקס בדרך כלל משיחה (כריסמציה), משום שלב הטקס הוא משיחת האדם בשמן קדוש.
בכנסייה הקדומה ובכנסיות המזרחיות (כולל הכנסייה הקתולית המזרחית) מקובל לערוך אותו מייד לאחר טבילת התינוק.
בכנסייה הקתולית המערבית הוא נערך עם ההגעה לגיל התבונה, שנחשב בדרך כלל לגיל 7. עם זאת בחלק מן המקומות מקובל לערוך את הטקס בגיל ההתבגרות. כאשר ילד שנטבל וטרם עבר קונפירמציה נמצא בסכנת מוות, משתדלים לערוך מייד את הקונפירמציה.
אדם שנטבל בגיל מבוגר, עובר את שני טקסי הקבלה האחרים מיד לאחר הטבלתו. טקסי טבילה, קונפירמציה וליטורגיה קדושה למבוגרים נערכים בדרך כלל בחג הפסחא.
הכנסייה הקתולית וחלק מהאנגליקנים מחשיבים את הקונפירמציה לאחד מהסקרמנטים. זאת על בסיס סיפור המופיע בספר מעשי השליחים בברית החדשה[1], לפיו התפללו השליחים פטרוס ויוחנן עם תושבי העיר שומרון לקבלת רוח הקודש לאחר שאלה כבר נטבלו.
בכנסיות הפרוטסטנטיות הקונפירמציה אינה נחשבת לאחד מן הסקרמנטים. היא נחשב לאירוע סמלי, ולא לשלב מעשי של קבלת החסד האלוהי. בחלק מהקבוצות הפרוטסטנטיות, כגון אצל הלותרנים, הקונפירמציה מבטאת את שיאו וסיומו של תהליך החינוך הדתי של הנערות והנערים. הפרוטסטנטים מחשיבים את הקונפירמציה כטקס לאשרור נדרי הטבילה באופן פומבי על ידי אדם על סף ההתבגרות או הבגרות, בנוסף טקס זה מבטא את האחריות והבגרות שניתנת לנער או לנערה שעוברים את טקס זה, ונותנים לו או לה זכות לבטא את עצמם ולהרגיש שייכים לתרבות בה הם חיים.
היסטוריה
בראשית ימי הנצרות, היו הטבילה והקונפירמציה נערכות ביחד, על ידי הגמון שנעזר בכמרים ובדיאקונים. הטקס המשולב נערך בפסחא. ככל שגדל מספר הנוצרים, לא הייתה אפשרות שהגמונים יערכו את ההטבלות. בנוסף, בשל תמותת התינוקות הגבוהה בימים קדומים, העדיפו להטביל אותם עם לידתם ולא להמתין למועד מיוחד בשנה. הפתרון בכנסיות המזרחיות היה להעביר את סמכות ההטבלה לידי הכמרים המקומיים, וכך לא לפגוע באחדות החלקים השונים של טקסי הקבלה לנצרות. בכנסייה הקתולית המערבית, היה הפתרון להפריד בין הטקסים, כדי להבטיח את עריכת הקונפירמציה בידי ההגמון.
פרטי הטקס
בכנסיות המזרחיות הטקס נערך בדרך כלל לתינוק, כטקס אישי, מיד לאחר הטבילה. כומר הקהילה מושח את התינוק בשמן זית שבורך על ידי ההגמון ומברך אותו.
בכנסייה הקתולית, הטקס נערך בדרך כלל למספר ילדים וילדות בני אותו מחזור ביחד. ההגמון (או הכומר) מניח את ידיו על ראשי הילדים, מושח אותם בשמן הקודש, ומברך אותם. באופן רגיל נערך הטקס על ידי הגמון. מנהג זה נועד להדגיש את תפקידו של ההגמון כשליח ומקשר בין המאמינים לאל. בנסיבות מיוחדות, כאשר אין הגמון בנמצא, יכול כל כומר לערוך את הטקס.
בכנסייה האנגליקנית תקף רק טקס שנערך על ידי הגמון. מקובל בנוסף שמי שעובר את הטקס חוזר על נדרי הטבילה שלו; אבל זה אינו חלק הכרחי של הטקס. יש אנגליקנים הנוהגים לחזור על הנדרים
שוב בגיל 18, לקראת הבגרות - בעוד שכאמור, טקס הקונפירמציה הוא חד פעמי.
בכנסיות הפרוטסטנטיות הטקס משתנה מכנסייה לכנסייה. בחלק מהכנסיות מי שעוברים את הטקס מצהירים על אמונתם הדתית ("קרדו"); באחרות עצם ההשתפות בטקס נחשב להכרזה על האמונה
שם קונפירמציה
בקרב קתולים בארצות דוברות אנגלית, גרמנית או פולנית, נהוג שאדם שעבר קונפירמציה מוסיף לעצמו כשם אמצעי את שמו של קדוש או קדושה לפי בחירתו; קדוש זה נחשב לקדוש מגן נוסף. מנהג זה אינו מקובל בארצות אחרות.
משמעות הטקס
בכנסייה הקתולית לסקרמנט הקונפירמציה יש תפקיד תאולוגי בתהליך של קבלת "החסד האלוהי". לפי עקרונות הדת הקתולים (הקטכיזם הקתולי), סקרמנט הקונפירמציה "חיוני להשלמת חסד הטבילה"[2]. באמצעותו "הנטבל חובר באופן מושלם יותר לכנסייה ומועשר בחוזק מיוחד של רוח הקודש"[3]. באמצעות המשיחה בשמן, הנמשח מקבל "אות" או "חותם" של רוח הקודש
[4]
. הקונפירמציה מחזקת את הקשר בין הנוצרי לבין הכנסייה ובינו לבין האלוהות; מי שעבר קונפירמציה נחשב ל"חייל המשיח", היות שהקונפירמציה "מעניקה כח מיוחד של רוח הקודש להפיץ ולהגן על האמונה במילים ומעשים"[5].
בכנסיות הפרוטסטנטיות, שבהן מקובל לערוך את הקונפירמציה בגיל העשרה, יש לו משמעות של טקס מעבר. הוא מאשר את הטבילה של האדם, ומסמל קבלה מודעת של האמונה הנוצרית. הוא מסמל גם את סיום הלימוד הדתי ותחילתם של החיים הדתיים הבוגרים. מבחינה זו הוא דומה לטקס בר המצווה ביהדות. בכנסיות שונות להשתייכות זו לקהילה משמעות שונה: בחלק מהכנסיות רק מי שעברו קונפירמציה יכול לאכול מלחם הקודש; בחלקן הם יכולים להיום סנדקים; ובחלקן הוא יכול לבחור למוסדות הכנסייה.
בכנסיות הקתולית והאנגליקנית הטקס אינו נחשב, באופן רשמי, לטקס מעבר. העמדה הרשמית של הכנסייה היא שאין צורך בבחירה חופשית של מבוגר כדי ליהנות מהחסד האלוהי הטמון בטבילה. עם זאת באופן עממי יש התופסים אותו כסמל להתחלת החיים הנוצריים הפעילים, וזו אחת הסיבות שבמקומות מסוימים הוא נדחה לגיל העשרה.
מבשרי היהדות הרפורמית, בראשות ישראל יעקבסון ויעקב בער, הנהיגו טקס שקראו לו קונפירמציה לילדים בבית-הכנסת שלהם בברלין ב-1815. זה כלל הפגנת בקיאות מצד הילדים ביהדות, וההליך נראה להם הולם יותר מאשר מנהג הבר מצווה המיושן. עד אמצע המאה התפשט הנוהג בכל גרמניה, כולל אצל האורתודוקסים, לא רק המודרניים אלא אפילו מסורתיים כמו הרב פרץ זאבל איגר שערך את הטקס בבראונשווייג מ-1835. אף שהתנגד לכך כעקרון – הדבר נראה לו כסותר אמונה בהיות המצוות מחייבות מסיני – הרב יעקב אטלינגר הנהיג אף הוא טקס חניכה לנערות, מחוץ לבית הכנסת, במאמץ להציע חלופה מתונה יותר. מאידך, היו קבוצות לא-אורתודוקסיות שנמנעו מהנוהג: משפחת הרצל, לדוגמה, נאלצה לקיים את הטקס בביתה ולא בבית-הכנסת מאחר שלא היה מקובל בקהילת הנאולוגים בבודפשט. בשלהי המאה התפשטה הקונפירמציה גם במזרח אירופה ובמזרח התיכון, ואפילו בבוקרשט ובריגה, באלכסנדריה ובבגדאד נערכה עבור בנות בעוד שלבנים הוסיפו לערוך בר מצווה. הרעיון של עריכת חגיגה דתית לבת בהגיעה לבגרות התפתח בסופו של דבר לטקס הבת מצווה, שנערך לראשונה ב-1922 על ידי מרדכי קפלן לבתו יהודית. כיום עדיין עורכות קהילות רפורמיות מסוימות קונפירמציה לנערים ונערות, אך רובן הנהיגו בר ובת מצווה.
