PROFILPELAJAR.COM

ערך זה עוסק בבכיר במדרג הכמורה הנוצרי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו בישוף (פירושונים).

בִּישׁוֹף (ביוונית: Επίσκοπος אֶפִּיסְקוֹפּוֹס – משגיח) או הֶגְמוֹן^[1] היא אחת הדרגות הגבוהות בהיררכיה של הכנסייה הנוצרית. זו הדרגה הגבוהה ביותר בהיררכיה הדתית והדרגות שמעליה הן אדמיניסטרטיביות או דרגות יוקרה.

הבישוף העומד בראש מחוז כנסייתי (דיוקסיה), הוא האחראי על כל פעולות הדת ועל הקהילה הנוצרית כולה בעיר המחוז ובסביבותיה. הבישוף הוא זה שמסמיך כמרים במחוז עליו הוא אחראי. הכנסייה שבה מקיים הבישוף את טקסי הדת נקראת קתדרלה.

המלה המודרנית "בישוף" נגזרת מצורתה הגרמנית של המילה היוונית "אפיסקופוס".^[2]

היסטוריה

משרת הבישוף החלה להתפתח בכנסייה הנוצרית לקראת סוף המאה הראשונה. בכתביהם של האבות האפוסטוליים, ובפרט אצל איגנטיוס מאנטיוכיה, החל תפקיד המשגיח (אפיסקופי) או הרועה הרוחני לקבל מעמד חשוב יותר. איגנטיוס כותב באיגרת השישית אל האֵפֵסים שלו^[3] כי הבישוף הוא שלוחו של האל, ועל-כן יש לכבדו כפי שמכבדים את האל. באיגרת ה-13 אל המגנסים הוא דורש כפיפות וציות מוחלטים לבישוף. באיגרת השלישית אל הטרלסים^[4] הוא קובע את המבנה הרצוי לקהילה נוצרית: בראש הקהילה צריך לעמוד בישוף, תחתיו הפרסביטרים (אנ') כ"סנהדרין של האל ואספת השליחים", ולבסוף הדיאקונים, הניצבים תחת הפרסביטרים.

בתקופה זו (איגנטיוס פעל בסוף המאה הראשונה ומת לפני שנת 107), כבר נוצר מבנה היררכי ברור לכנסייה. בראש כל מרכז כנסייתי היה אמור לעמוד בישוף, שסמכותו נבעה מהאל עצמו והיה חייב בציות רק לאל. אפילו הקיסר או מושלי הפרובינקיות היו חייבים בציות ובכפיפות לבישוף^[5]; תחת הבישוף ניצבה מועצה של פרסביטרים, שתפקידם היה מובחן וכפוף; ותחתיהם הדיאקונים.

עם הזמן, כאשר המשיכה הכנסייה להתרחב, מונו בישופים לערים החשובות, אך המרכזים הכנסייתיים באזורים שמסביב לכל עיר גדולה פעלו בראשות פרסביטרים ודיאקונים מאותה העיר. כך, הפך הבישוף בהדרגה ממנהיג של כנסייה בודדת למנהיג של קבוצת כנסיות בשטח גאוגרפי מסוים.

המבנה המנהלי של האימפריה הרומית הפך לדפוס ארגון הכנסייה במהלך המאה הרביעית, במיוחד אחרי צו מילאנו. השטח שבשליטת הבישוף, הדיוקסיה, הפך לחלק ממבנה האימפריה תחת הקיסר דיוקלטיאנוס. מאוחר יותר, עם התפוררות האימפריה, מילאה הכנסייה באופן הולך וגובר גם תפקידים של מנהל אזרחי, כפי שאפשר להתרשם מכהונתם של האפיפיור לאו הראשון במאה החמישית וגרגוריוס הראשון במאה השישית, שהיו אנשי מדינה ומנהלנים בנוסף לתפקידם כרועים רוחניים. הבישוף הפך בתקופה זו במערב לנסיך-בישוף, שליט דתי ואזרחי כאחד. הבישופים הפכו במקביל גם לבעלי אדמות גדולים, הן בגלל חוקי מעשר והן בגלל תרומות רכוש של אנשים שהצטרפו לכנסייה.

בחלק המזרחי של האימפריה, שיטת הלטיפונדיות שהוענקו לבישופות הייתה נפוצה הרבה פחות. השליטה האזרחית לא התמוטטה במזרח כפי שאירע במערב, ולכן הנטייה לצבירת כוח חילוני על–ידי הבישופים הייתה חלשה בהרבה.

הבישוף החשוב מבין הבישופים הנסיכים היה האפיפיור, ששלט כמונרך במדינת האפיפיור בזכות תוארו כבישוף רומא. טענתו לשלטון בנחלה זו התבססה על מה שכונתה מתת קונסטנטינוס (שברבות הימים התבררה כזיוף). בפועל, הושלטה סמכותו על השטחים במרכז איטליה בעקבות התפוררות שלטון האימפריה הביזנטית בשטחים אלו. מדינת האפיפיור בוטלה לבסוף באופן רשמי, כאשר המלך ויטוריו אמנואלה השני השתלט על רומא בשנת 1870 וכפה את איחודה מחדש של איטליה. מאוחר יותר, הגיע האפיפיור פיוס האחד עשר להסכם עם ממשלתו הפשיסטית של בניטו מוסוליני והפך לשליט העצמאי של מדינת הוותיקן בתמורה לוויתור על כל טענה למדינת האפיפיור. הוא הוכר כשליט עצמאי במסגרת ההסכמים הלטרניים ומצב זה נמשך עד היום.

בישופים כיהנו לאורך השנים הן בתפקידים רשמיים והן בתפקידים רשמיים-למחצה, בנוסף על כהונותיהם הדתיות. הארכיבישופים של מיינץ, טריר וקלן שימשו אלקטורים לתואר קיסר האימפריה הרומית הקדושה. הם שימשו גם יועצים ראשיים עבור גרמניה, איטליה ודוכסות בורגונדיה. תפקיד זה של יועצים היה מקובל מאוד במלכויות ימי–הביניים. הלורד היועץ של אנגליה, למשל, היה כמעט תמיד בישוף, עד לסילוקו של החשמן תומאס וולזי מהתפקיד על ידי הנרי השמיני במאה השש עשרה. מצב דומה שרר גם בפולין, כאשר רק בישוף מילא את תפקיד הקנצלרז' (Kanclerz) עד המאה השש עשרה.

בצרפת בתקופה שלפני המהפכה הצרפתית, היוו נציגי הכמורה ובמיוחד בישופים וראשי מנזרים את המעמד הראשון (premier état) באספת המעמדות, עד שתפקידם בוטל בזמן המהפכה.

סוגי בישופות

תפקידו המסורתי של הבישוף בכנסייה הקתולית הוא לשמש רועה האחראי לדיוקסיה (מכונה גם היפרכיה, כס או בישופות). הדיוקסיות שונות מאוד בגודלן ובהיקף אוכלוסייתן. ישנן דיוקסיות שהוקמו בימיה הראשונים של הנצרות, במיוחד באזור הים התיכון, שהן קטנות יחסית. אחרות, כמו בדרום אמריקה או המזרח הרחוק הן גדולות ומאוכלסות הרבה יותר. לעיתים, ישנו גם מבנה מרובד יותר של בישופות.

ארכיבישוף: ארכיבישוף הוא בישוף ארכידיוקסיה. לרוב מדובר בדיוקסיה יוקרתית בעלת מיקום מרכזי או חשיבות רבה בהיסטוריה הכנסייתית. התואר הוא כיבוד ואינו נושא עמו סמכות נוספת, אם כי רוב הארכיבישופים הם גם בישופים מטרופוליטנים.

בישוף מטרופוליטני: ארכיבישוף האחראי על קבוצת דיוקסיות או פרובינציה אקלסטית ומחזיק בסמכות פיקוח מסוימת על דיוקסיות אחרות. לעיתים בישוף מטרופוליטני עומד בראש אוטוכפליה, "סואי יוריס" או כנסייה אוטונומית.

בישוף סופרגני (אנ'): בישוף סופרגני הוא בישוף הכפוף לבישוף אחר. בכנסייה הקתולית המונח מתייחס לכל הבישופים שאינם בישופים מטרופוליטנים (בישופי דיוקסיה ובישוף עזר). בכנסייה האנגליקנית מתייחס המונח לבישוף שהוא עוזר במשרה מלאה לבישוף דיוקסיה, או מי שמקבל אחריות לחלק מדיוקסיה של בישוף מסוים.

כורפיסקופוס (χωρεπισκοπος או chorepiscopus): בכנסיות המזרחיות הוא סגנו של האפיסקופוס ותחום אחריותו הוא הקהילות הכפריות והכנסיות הכפריות שבתחום שלטונו של הבישוף, כלומר אחריות על כל אלו שאינם תושבי העיר.

בישוף טיטולרי (אנ'): בישוף טיטולרי הוא בישוף שאין לו דיוקסיה ועומד בראש כס טיטולרי, לרוב עיר עתיקה שבה הייתה בעבר בישופות, אך מסיבה כלשהי אין בה כזו היום. בישופים טיטולריים משרתים לעיתים קרובות כיורשים מיועדים או בישופי עזר. בכנסייה האורתודוקסית, הבישופים של הדיוקסיות המודרניות מקבלים לעיתים קרובות גם כס טיטולרי לצד המשרה המודרנית שלהם. לדוגמה: ארכיבישוף טיאטאירה ובריטניה הגדולה.

בישוף עזר: בישוף עזר הוא עוזר במשרה מלאה לבישוף דיוקסיה (מקביל לבישוף סופרגני בכנסייה האנגליקנית). בישופי העזר הם כמעט תמיד גם בישופים טיטולריים.

בישוף יורש: בישוף יורש הוא בישוף שניתנה לו הזכות האוטומטית לרשת את בישוף הדיוקסיה המכהן. המינוי של יורש נתפש לעיתים קרובות כאמצעי להבטיח המשכיות בראשות הכנסייה.

עוזר בישוף לשם כבוד: תואר הניתן לבישופים שפרשו, המקבלים היתר לפעול כרועים אפיסקופליים תחת פיקוחה של הדיוקסיה.

פרימט: בישוף של הכנסייה הוותיקה ביותר במדינה מסוימת. לעיתים, כהונה זו מעניקה סמכות על פני בישופים מטרופוליטנים, אבל לרוב היא משרה לשם כבוד בלבד. בכנסייה המזרחית המשרה המקבילה לפרימט היא אקסארכון ואילו בכנסייה האנגליקנית משמש התואר "בישוף נשיא".

פרילאט: כל נושא משרה כנסייתית מבישוף ומעלה ושיש לו סמכויות שיפוט כנסייתיות.

קרדינל (חשמן): קרדינל בדת הקתולית הוא בדרך כלל פרימט, פטריארך או בישוף טיטולרי בכנסייה הקתולית.

פטריארך: פטריארך הוא אדם העומד בראש סואי יוריס או אוטוכפליה עתיקה מסוימת. חלק מהכנסיות הללו מכנות את מנהיגיהן "קתוליקוס". הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית של אלכסנדריה מכונה "אפיפיור". לרוב הפטריארכים בכנסייה הקתולית תחום שלטון, אך בכנסייה הלטינית התואר הוא לשם כבוד.

מינוי וכהונה

הבישופים מוסמכים לתפקידם על–ידי בישופים. נדרשים שניים או שלושה בישופים, בהתאם לכנסייה, כדי להפוך את ההסמכה לתקפה וחוקית.

לבד מההסמכה, ישנן שיטות אחרות בכנסיות שונות לבחירת מועמדים להסמכה כבישופים. בכנסייה הקתולית המודרנית אספת הבישופים מפקחת על בחירת בישופים חדשים באישור האפיפיור. ברוב הכנסיות המזרחיות אורתודוקסיות ישנה מידה של השפעה רשמית ורשמית למחצה של כמרים ומכהנים בקודש על בחירת הבישופים.

הבישוף, בתורו, הוא זה המוסמך להסמיך לכהונה את הכמרים והדיאקונים. במקרים מסוימים, נדרשת ברכתו לצורך ניהול טקסים מסוימים על–ידי הכמרים. בקתדרלה של הדיוקסיה נשמר עבורו כיסא מיוחד לשימושו הבלעדי, המכונה קתדרה או כס הבישוף. במקרים אחרים, הכיסא אינו מוצב תמידית, אלא מובא למקום רק כאשר הבישוף מבקר בקהילה.

הבישופים ממונים ברצף, בזה אחר זה, ובכנסייה הקתולית, האנגליקנית והאורתודוקסית נטען כי ישנו רצף של כהונה של בישופים מוסמכים מאז ימי השליחים, המכונה ירושה אפוסטולית.

בין המאה ה-4 למאה ה-9, משרות בישופות באירופה המערבית ובעיקר בגאליה עברו בירושה במשפחות גאלו-רומיות. לרוב היה הדוד מוריש את התפקיד לאחד מבני אחת מאחיותיו. כך שמרו משפחות האריסטוקרטיה על יוקרה דתית ועל האפשרות שהבישוף יזכה במעמד של קדוש ויעלה את יוקרת המשפחה.

בולה שהוציא האפיפיור לאו השלושה עשר בשנת 1896 קובעת, כי רצף הירושה האפוסטולית בכנסייה האנגליקנית אינו תקף, משום שזו שינתה את טקסי ההסמכה. למרות זאת, הכנסייה הקתולית מכירה לעיתים בהסמכות שלא בוצעו באישורה או תוך שינוי כללי ההסמכה, אצל בישופים קתולים שחרגו מן הכנסייה או קבוצות הקשורות בהם, כל עוד ההסמכה מבוצעת בהתאם לשאר הכללים. תופעה זו מכונה "אפיסקופי וגנטס". הכרה דומה קיימת גם בתקפות ההסמכה של בעלי התפקידים בכנסיות האורתודוקסיות. בכנסייה האנגליקנית היום, החלה גם הסמכת נשים לכהונה כבישופים, כשהראשונה שהוסמכה היא ברברה קלמנטין הריס, בשנת 1989.