כומר הוא איש דת המופקד על קיום טקסים דתיים, המשמש לעיתים גם מנהיגה הרוחני של קהילה. המונח מתייחס בעיקר לכמרים נוצרים, אך הוא משמש גם לכהני דת בדתות אחרות, ומשום כך ניתן לכנות גם אנשי דת סיקים או זורואסטרים בשם "כמרים".
בשל הקשר המונח כומר לעבודה זרה, בקרב נוצרים דוברי עברית נקראים אנשי הדת ״כהן״ או "כהן דת".[1]
בשפות אירופאיות רבות משמש מושג הנובע מהמילה הלטיניתPresbyter בעצמה מיוונית πρεσβύτερος (פְּרֵסְבִּיטֵרוֹס, זקן) ששימשה לציון מנהיגים דתיים נוצרים ויהודים בתקופה ההלניסטית. בשפות אחרות היא נובעת מהמונח הלטיני Sacerdos (מ-Sacer, קדושה + סיומת עשייה).
בקרב יהודים דוברי עברית מקובל לכנות כוהני דת נוצרים בשם "כמרים" אך קהילת הנוצרים דוברי השפה העברית מסתייגת משם זה ומעדיפה את המילה "כהנים".[1][7]
בנצרות
בנצרות האורתודוקסית ובנצרות הקתולית מופקד הכהן לקיים את הסקרמנטים ולבצע שלל תפקידים דתיים אחרים: לשמוע וידוי, לקיים מיסה, לחתן, לקבור את המתים, להטביל ועוד. כהן, נהיה כהן אך ורק דרך ההסכמה לכהונה - בה, הבישוף, סומך את ידו על ראשו, ובעודו אומר את מילות ההסמכה, הכהן, על פי האמונה והמסורת הנוצרית, מקבל את החסד של הכהונה, בה היה ראשי לעשות את כל תפקידו. כהן לרוב יוסמך לא מוקדם מגיל 25, אף כי לכלל זה יש חריגים במקרים יוצאים מן הכלל. בנצרות האורתודוקסית יכולים גברים נשואים להיות כהנים, אך אסור להם להינשא לאחר הסמכתם. כהנים קתולים ואורתודוקסים מחויבים בפרישות, ואינם מורשים להינשא. חריגים לכלל זה, לעיתים, הם אנשים שהמירו דתם לנצרות והיו נשואים לפני כן. חובת הפרישות הפכה כלל מחייב במאה השביעית, אך במקרים רבים לא יושמה החובה בפועל, ורוב הכמרים היו נשואים או חלקו משק בית עם אם ילדיהם. עוד במאה השש־עשרה מונו למשרת האפיפיור אנשים שנישאו קודם לכן. כללי הפרישות הפכו קפדניים יותר, לפחות כלפי חוץ, אחרי הקונטרה-רפורמציה.
כמרים קתולים לבושים בדרך כלל בלבוש מסורתי, הכולל בגדים שחורים וצווארון לבן ומעומלן. הלבוש המסורתי של כמרים אורתודוקסיים מורכב מגלימות שחורות וארוכות, עם צלב גדול המעטר את חזם.
בכנסיות הפרוטסטנטיות, בהן בוטלו הסקרמנטים ונדחה הרעיון שכהן הדת מקבל תכונות אמיתיות ויכולות חדשים בזכות הסמכתו ככומר, חל פיחות במעמדו של הכומר. והוא נושא בתואר מחייב פחות כמו: רועה, שר, כהן דת, או נכבד. תפקידו בכנסייה הפרוטסטנטית נושא אופי המדגיש הדרכה רוחנית, סיוע, הנחיה של תפילה ונשיאת דרשות בפני עדת המאמינים. הכמרים בכנסייה הפרוטסטנטית אינם מתייחדים בלבוש מיוחד השונה מזה של בני קהילתם, אך בזרמים מסוימים, כמו בכנסייה האנגליקנית והלותרנית, עדיין מקובלת לבישת צווארון הכמורה הלבן. הכמרים הפרוטסטנטים אינם מחויבים לחיי פרישות והם רשאים להינשא. בכנסייה האנגליקנית ובכנסיות הלותרניות הן גברים והן נשים יכולים להתמנות לכמורה (אם כי יש זרמים שמרניים המתנגדים בתוקף להסמכת נשים לכהונה).
בספרות ההלכתית מכונים הכמרים הנוצריים פעמים רבות בכינוי 'גלחים'.[8][9]
