רבי יהודה בן בתירא (או בתירה) הראשון היה תנא מסוף תקופת בית שני וכנראה מבני בניהם של בני בתירא שוויתרו על הנשיאות לטובת הלל הזקן. מעט מאוד ידוע לנו עליו, מגוריו היו בעיר נציבין שבבבל, וכנראה שהוא חי עד לזקנה מופלגת[1].
ציון קברו של ר' יהודה בן בתירא בנציבין מוזכר ברשימת מקומות קדושים בסביבות בבל בקטע גניזה.[3]
הכתובת על בית הכנסת ליהודי נציבין וקמישלי על שם רבי יהודה בן בתירא, בשכונת "שבט צדק" בנחלאות, ירושלים
סיפור העלייה לרגל
מסופר בתלמוד שפעם בא אל רבי יהודה בן בתירא גוי שהיה גר בנציבין וצחק באמרו כי למרות שאסור לגוי לאכול מקרבן הפסח אני עליתי לירושלים כיהודי, שחטתי קרבן ואף נתנו לי לאכול ממנו! רבי יהודה בן בתירא שלא עלה בעצמו לרגל, מאחר שתושב חו"ל פטור מעלייה לרגל כמו שכותב תוספותמסכת פסחים ג: התחכם אליו ושאלו "וכי נתנו לך לאכול מהאליה שהיא החלק המשובח ביותר?"
ענה הגוי כי אמנם הפעם לא נתנו לו מהאליה, אך בפעם הבאה שיעלה לירושלים ידרוש לקבל חלק משובח זה. ואכן כשעלה לירושלים בשנה הבאה ביקש הגוי לקבל את האליה של הכבש כמו שאמר רבי יהודה בן בתירא, תמהו הכהנים בבית המקדש שהלא הלכה ידועה היא כי אין האליה נאכלת כלל אלא מוקרבת שלמה. הם שאלו את הגוי, מי אמר לו לבקש את האליה? ולאחר שהשיב להם שרבי יהודה בן בתירא אמר לו זאת, הם בדקו אחריו, ומצאו שהוא גוי והרגוהו. שלחו לו לרבי יהודה בן בתירא "שלום לך רבי יהודה בן בתירא. שאתה בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים." (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב')
אחד מהדברים שניתן ללמוד מסיפור זה הוא שבשלהי הבית השני היו גם בין החכמים מי שלא עלה לרגל לירושלים לקרבן פסח.[דרוש מקור]
תורתו
כיסוד גדול בתורתו שימש הקל וחומר. הוא סבר מדין קל וחומר, שאדם שנשבע לקיים מצווה ולא קיים חייב (בניגוד לדעת שאר החכמים). את פסקו נימק "ומה אם הרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה מצווה שמושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה?"[4]. עוד מסופר על חליפת מכתבים בינו לבין התנאיוחנן בן בג בג שבו הוא מחזיר לו תשובה "מוחזקני בך שאתה בקי בחדרי תורה, לדרוש בקל וחומר אי אתה יודע?!"[5]
הוא פסק כי "דברי תורה אינם מקבלין טומאה"[7]. הלכה זו בשמו, ביטלה את הצורך בטבילה עבור בעל קרי.
בניגוד לרבי עקיבא הסבור כי לעדת קורח אין חלק לעולם הבא," שנאמר ”ותכס עליהם הארץ” - בעולם הזה, ”ויאבדו מתוך הקהל” - לעולם הבא" אומר רבי יהודה בן בתירא אומר: "הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר: 'תעיתי כשה אובד בַּקש עבדך כי מצותיך לא שכחתי[8].
הוא התנגד לפרסום חטאים שכוסו במקרא וסבר שמי שעושה כן עתיד ליתן את הדין[9].
יחסו לעבודה זרה ואביזריה
לעומת זאת, הוא החמיר מאוד בהלכות טומאת עבודה זרה. הוא אמר: "מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמאה באהל שנאמר ”וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים” (ספר תהלים, פרק ק"ו, פסוק כ"ח) מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל"[10]. רבי יוחנן מסר משמו כי "שלשה יינות הן: יין נסך (=יין שניסכו אותו לעבודה זרה ונחשב תקרובת עבודה זרה) אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה (=טומאת משא וטומאת אוהל) בכזית, סתם יינם (=יין שנגע בו גוי אך לא ידוע שניסכו לעבודה זרה) אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין (שאינו מטמא אדם וכלים אלא רק אוכלים ומשקין) ברביעית, המפקיד יינו אצל עובד כוכבים (וקיים חשש שמא נגע בו) אסור בשתייה ומותר בהנאה"[11]. עם זאת, הוא סבר שיין נסך נחשב לכזה רק אם נוסך בפני עבודת כוכבים[12].
ייתכן שההסבר לגישתו המחמירה קשורה בשיטתו כי קשה לפרוש מעבודה זרה: הוא פירש את האמור בפרשת שמות "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח", בתמיהה: "וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח? אם כן למה נאמר "ולא שמעו אל משה"?". וענה: "אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה, שנ' ”וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל-תִּטַּמָּאוּ”[13]. ואומר ”וַיַּמְרוּ-בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ” וגו' ”וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם”[14] ההוא הוא דכתיב ”וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”, ציוום לפרוש מעבודה זרה[15]".
דיני נפשות
רבי יהודה בן בתירא החמיר בדיני נפשות, וקבע כי עשרה שהכו אדם במקלות ומת, האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו (בניגוד לדעת תנא קמא הפוטר את כולם)[16].
