ביהדות, תְּשׁוּבָה היא תהליך של תיקון פנימיות האדם, עילוי מוסרי, לשם הטבתו בימיו ובאחריתו, מכל מדרגה בה הוא נמצא– צדיק, רשע, ומה שביניהם. על פי הרמב"ן התשובה והווידוי הכרוך בה היא מצוות עשה.
מבוא ומקור
מקור השם "תשובה" הוא בתורה, מלשון "שיבה" אל אלוהים והשבה אל הלב. המקור הקדום ביותר של המושג תשובה מצוי במספר מקומות בספר דברים[1]. ביניהם ראויה לציון מיוחד פרשיית התשובה, שנקשרת אל תשובה לאומית כללית ואל גאולת ישראל (דברים, ל', א'–י"ד). רעיון התשובה מופיע גם במקומות רבים בדברי הנביאים[2].
נביאי ישראל נשלחו לעם ישראל וקראו לו לתקן את דרכיו, על בסיס האמונה ביכולתה של התשובה למחוק את חטאיו של האדם והעם במקרה של חרטה ועזיבת החטא, למנוע את האסון המתקרב או לגאול את העם מגלותו לאחר החורבן. ספר יונה רובו ככולו מוקדש לרעיון כי התשובה מועילה להעביר את רוע הגזרה, גם כאשר מדובר בחטאים חמורים, ולא רק בישראל אלא גם באומות העולם[3].
בספר יחזקאל, למשל כתוב בפירוש שהאל חפץ בתשובה ומבטיח חנינה וחיים לאלו שיעזבו את הרע ויבחרו בטוב:
לפי הרמב"ן, בפירושו על התורה, "המצווה הזאת" מכוונת למצוות התשובה. אף בספר העיקרים[4] פירש כן, והוסיף שגם הכתוב באותה פרשה "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה" (שם, טז) מוסב על ציווי התשובה. כן פירשו גם האברבנל והספורנו. אלא שהרמב"ם, בין בספר המצוות ובין בהלכות תשובה ביד החזקה, אינו מונה את מצוות התשובה מפסוק זה של "ושבת". יתרה מזאת, לא התשובה עצמה היא השם של המצווה אלא הוידוי. וכך מגדיר הרמב"ם את המצווה:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר, ה', ו'–ז') זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.
ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.
עם זאת, אף שנקבע שאין דבר העומד בפני התשובה, ישנם דפוסי התנהגות או חטאים חמורים שמעכבים או שנועלים את דרכי התשובה בשל חומרתן או בשל הקושי להתנער מהן. הרמב"ם מסווג 24 דברים שמעכבים את התשובה לפי קטגוריות שונות:
ארבעה מהן עוון גדול; והעושה אחד מארבעתן, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו...מהם חמישה דברים שנועלים את התשובה בפני עושיהן... ומהם חמישה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עוונות שבין אדם לחברו... ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא... ומהן חמישה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשים לפרוש מהן.
בכלל העבירות החמורות הוא מונה את האדם ה”מחטיא את הרבים” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ז, עמוד א') והמטה חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח, או מי שאומר אחטא ואשוב או אחטא ויום הכיפורים יכפר. בכלל עבירות הנועלות הוא מונה את הפורש מן הציבור, החולק על דברי חכמים, והמלעיג על המצוות. בכלל העבירות שקשה לפרוש מהם הוא מונה בין היתר בעל לשון הרע, בעל חמה, ובעל מחשבה רעה.
אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, על פי התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ה, עמוד ב'), לעיתים תהליך של כפרה גמורה מצריך עוד דברים. ישנם חטאים קלים שמתכפרים מיד לאחר תשובה. ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה ויום כיפור, ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה, יום כיפור וייסורים, וישנו חטא אחד שנחשב לחמור ביותר (חילול השם – שהוא מקרה שבו אדם חשוב שמייצג את הדת היהודית חוטא ובזה גורם להשפלת ערכה בעיני הציבור) שמתכפר לאדם לאחר כל התשובה רק ביום המיתה: ”אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן” (ישעיהו, כ"ב, י"ד)[6].
ישנן גזרות של חז"ל שנעשו על מנת להקל את התשובה, כמו לא לקבל החזר מידי גזלנים ומלווים בריבית, שאם ידעו שהם צריכים להחזיר לא יעשו תשובה[7].
המניעים לתשובה
התלמוד מבחין בין שתי מדרגות של תשובה: תשובה מיראה ותשובה מאהבה:
אמר ריש לקיש: "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר: (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך". הא עון מזיד הוא, וקא קרי ליה מכשול!" איני? והאמר ריש לקיש, "גדולה תשובה, שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם (חיה) יחיה"." לא קשיא, כאן מאהבה כאן מיראה.
על פי הפרשנות שנתן לכך הרב קוק בתשובה מיראה האדם מתחרט על החטא בשל התוצאות הצפויות ממנו. אפילו אם בעבר בחר בחטא במודע, הוא מגיע להכרה שבחירה זו הייתה מוטעית, ולפי הכרתו החדשה החטא הוא בבחינת שגגה - טעות. אבל הנטייה למעשה האסור ממשיכה להעיב על נפשו של האדם. לעומת היראה מהאל שהיא בבחינת פירוד, אהבת ה' היא בבחינת ייחוד, ואדם שהגיע למדרגה זו רואה את כל שעבר עליו בעולמו של ה' כמוביל לטוב. לפיכך גם הרע מצטרף לטוב, והזדונות נעשות כזכויות[8].
עיתוי התשובה
אף שזמנה של התשובה הוא בכל השנה וכדברי הרמב"ם: "שהתשובה והצעקה יפה לעולם", ישנה תקופה המיוחדת לה, והיא התקופה שבין ראש השנה ליום כיפור מיועדת במיוחד לתשובה, ונקראת עשרת ימי תשובה, שבה התשובה מיד מתקבלת, ועל ימים אלו נכתב ”דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב” (ישעיהו נ"ה, ו)[9]. ולבסוף יום כיפור הוא יום התשובה, הסליחה והכפרה החשוב ביותר בשנה. ישנה בתלמוד תפיסה כי יום כיפור עצמו מכפר, אף מבלי שהאדם עשה תשובה ומבלי שהוא התענה – "עיצומו של יום מכפר"[10], אך להלכה נפסק שעיצומו של יום מכפר אבל רק בתנאי שעשה תשובה.
לעיתוי התשובה במהלך חייו של האדם ישנה גם חשיבות. ככלל, התשובה נחשבת למעולה יותר כשהיא נעשית בתנאים שאינם מגבילים את האדם מלחטוא שוב, כמו זקנה, מחלה או בית כלא. ולכן הרמב"ם אומר שאדם שחטא חטא מסוים והחליט לחזור בתשובה ופתאום נזדמן לו לחטוא באותו החטא באותן הנסיבות שהיו בעבר, ואף על פי כן הוא נמנע ולא חטא שוב זהו הוא בעל תשובה גמורה, בניגוד לאדם זקן שכבר אין בכוחו לחטוא[11], אם שב בתשובה הדבר נחשב לו לתשובה, אבל לא באותה רמה של צעיר שנמצא במלוא כוחותיו ויכול לחטוא, ואף על פי כן חוזר בתשובה[12].
מרכיבי תהליך התשובה
הרמב"ם מסביר את מהות התשובה כעזיבה מוחלטת של החטא, הן במעשה הן במחשבה:
ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר ”יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו” (ישעיהו, נ"ה, ז') וכן יתנחם על שעבר, שנאמר ”כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ” (ירמיהו, ל"א, י"ח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר ”וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם” (הושע, י"ד, ד') וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.
וידוי דברים: האדם צריך לומר בקול ולפרט את חטאו בפני עצמו, כדי להיות מודע למעשה.
קבלה לעתיד: האדם צריך לקבל על עצמו, שמכאן ואילך הוא לא יעשה את המעשה הזה יותר.
על פי גישת חז"ל, מספיק שהאדם הרהר בתשובה, הדבר הזה גורם לו להיות צדיק באותו רגע. כך שאדם שמוחזק כרשע, אם אמר לאשה, "תתקדשי לי, על מנת שאהיה צדיק גמור", מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה באותו רגע[13]. באותו עניין הם אמרו, שאם ראית תלמיד חכם חוטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי לבטח עשה בינתיים תשובה ונמחל לו[14].
על פי הרב יוסף דב סולובייצ'יק (על התשובה, עמ' 61–65) הווידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם עצמו את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל ברור ומדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו.
בנוסף לכך הרמב"ם מאפיין בעל תשובה אמיתי באפיונים נוספים, שמעידים עליו שעבר מהפך רוחני עמוק, כמו תפילה מרובה, עשיית צדקה, התרחקות מהחטא שחטא בו, ואף שינוי שמו ויציאה לגלות:
"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו - שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח." (הלכות תשובה ב' ד')
תשובת פסולי עדות
תשובה, על כלל מובניה, מתרחשת בתווך שבין האדם למקום. ומכיוון ש"ה' יראה ללבב", אין עיקר התשובה תלוי אלא בעומק הלב. לסממן חיצוני, שיבטא את התשובה, אין צורך. שונה היא התשובה המבוארת בפרק ג' במסכת סנהדרין, פרק זה בורר. המדובר הוא בהכשרו של מי שנפסל לעדות על ידי עבירה. התשובה אמנם מכשירתו, אך אין לחברה כלים לבדוק ששב באמת ובתמים ("האדם יראה לעיניים" ויש לחוש "דילמא איערומי קא מערים"[15]).
על מנת להשיב לאדם את נאמנותו מצד בית הדין תיקנו חז"ל שיש למבצע העבירה לעשות פעולה המורה על התרחקות יתירה מאותו החטא שנפסל על ידו:
"החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו"; "המשחקים בקוביא משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי"; "מלוה ברבית דאפילו לעכו"ם לא מוזפי".
התשובה בהגות חז"ל
חז"ל ככלל הפליגו במעלתה של התשובה, וטענו שיש בה גדולה מיוחדת שאין בדבר אחר. רבי אבהו סבר כי התשובה קדמה לבריאת עולם, על פי הפסוק "בטרם הרים יולדו - תשב אנוש עד דכא."[16]. רבי לוי סבר שגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד[17]. רבי יהושע סבר כי תשובה גדולה מן הצדקה, שהצדקה, פעמים שהוא נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה מעצמו הוא נותן[18]. רבי יונתן סבר שגדולה תשובה שמקרבת/שמביאה את הגאולה, ושמארכת שנותיו של אדם, רבי מאיר סבר כי גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, רבי יוחנן סבר כי גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, וריש לקיש סבר כי גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות או כזכויות[19]. רבי יוחנן סבר עוד כי גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם[20] ורבי חמא ברבי חנינא סבר כי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם[21].
חז"ל זיהו דמויות מקראיות כמו קין ודוד עם רעיון התשובה[22]. רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יוחאי ראו את חטאיהם של דוד בבת שבע ודור המדבר בחטא העגל כלא ראויים להם מצד עצמם, שנעשו רק על מנת שיהיה קיים בעולם רעיון התשובה, שאם יחטא יחיד יאמרו לו ללמוד לעשות תשובה מדוד, ואם יחטאו רבים יאמרו להם ללמוד מדור המדבר[23]. דמות תלמודית שמובאת בהקשר של תשובה, היא רבי אלעזר בן דורדיא, שמסופר עליו שלא הניח בעולם זונה שלא בא עליה. בסיפור זה דווקא הזונה היא המעוררת את בן דורדיא לתשובה: "בִּשְׁעַת הֶרְגֵּל דָּבָר הֵפִיחָה. אָמְרָה: כְּשֵׁם שֶׁהַפִּיחָה אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לִמְקוֹמָהּ כָּךְ אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֻּרְדְּיָא אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה". בן דורדיא פונה בבקשת סיוע ורחמים לכל גורמי הטבע ולבסוף "אָמַר: אֵין הַדָּבָר תָּלוּי אֶלָּא בִּי"[24].מיד לאחר מכן "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא", ועליו בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", ולא די שמקבלים אותו אלא אף קוראים לו רבי[25].
התשובה בהגות המודרנית
בכתבי חב"ד נפוצה ההבחנה בין שתי רמות של תשובה: "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה". שם ה' כולל בתוכו ארבע אותיות, ומתוכם שתי אותיות ה"א. תשובה תתאה - מוסבר בקבלה - עניינה 'תשוב ה' תתאה', כלומר תשוב אות ה"א התחתונה (האחרונה מארבע האותיות) אל אות הוי"ו שמעליה. ותשובה עילאה עניינה 'תשוב ה' עילאה', כלומר תשוב אות ה"א העליונה (השנייה מארבע האותיות) אל אות היו"ד הקודמת לה.
רבי שניאור זלמן מלאדי, מדייק שבפרטיות ישנן ארבע רמות בתשובה, שכן כל אחת משתי החלוקות הנזכרות כוללת בתוכה דרגת "תשובה" ודרגת "בעל תשובה"[26]. הוא מסביר בכללות את החילוקים בין דרגות אלו בעולמות העליונים ובעבודת האדם, ובספרי אדמור"י חב"ד שאחריו מבוארים עניינים אלו באריכות רבה[27]. הרבי מנחם מנדל שניאורסון כתב שכל תשובה - אף ברמה הנמוכה ביותר - כוללת בתוכה את כל ארבעת השלבים[28].
רבי נחמן מברסלב[29] סובר שהתשובה צריכה להיות תמידית, במעין מהלך ספיראלי, מכיוון שאין אפשרות לעשות תשובה בטהרת לב מבלי שמעורבים בה מניעים אישיים כלשהם, ולכן לאחר שהאדם עשה תשובה פעם אחת, הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו הראשונה שהייתה פגומה בכוונה, וחוזר חלילה בכל פעם תשובה על התשובה הקודמת. הוא גם סובר שאף אם האדם מגיע לתיקון הכוונה לגמרי, עדיין הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו, מכיוון שבתשובתו הראשונה, תודעתו הייתה במקום נמוך מכפי שהיא נמצאת עכשו, והתשובה הייתה תלויה בתודעה, ולכן והוא צריך לעשות תשובה על שהגשים את רוממות האלוהות בתשובתו הראשונה ביחס למצבו הנוכחי.
בדומה לדרכו רבי צדוק הכהן מלובלין[30] סובר שעיקרה של התשובה הוא שינוי תודעתי של האדם, שיכיר שאלוהותו של ה' פרושה על הכול - רע כטוב, "שיכיר ויבין שכל מה שחטא, היה גם כן ברצון השם יתברך" ולכן זדונות נחשבות כזכויות, מכיוון שאף הם נעשו ברצון האל. על פי ר' צדוק מדובר בהשגה גבוהה ביותר שלא פשוט להגיע אליה, ומה שמייצג לדעתו אב טיפוס לתפיסה הזו הוא מצוות השעיר המשתלח ביום כיפור, שאילולי ישראל נצטוו לבצע אותו היה נחשב לאקט של עבודה זרה, אך מכיוון שיש ציווי אלוהי, העבירה לכאורה הופכת למצווה.
לעומת פרידריך ניטשה שטען שהגיבורים האמיתיים אינם המתחרטים והמתייסרים, אלא "הפושעים שעמם דוסטויבסקי חי בבית הכלא... כל כולם טבעים איתנים", שלא חזרו בתשובה, "העולים בערכם" על מי שנשבר ('הרצון לעוצמה', עמ' 233). הרב אברהם יצחק הכהן קוק ראה בבעלי תשובה אמיתיים את "גיבורי התרבות". הוא טען כי "התשובה מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות...ובעל תשובה של אמת מביא לעולם נשמות מאירות, שהאור האידיאלי של הקדושה העליונה ספוג בהם" (אורות התשובה ט' א').
הרב קוק בספרו "אורות התשובה" שהוקדש לעניין זה, מדבר על התשובה כעל רעיון מרכזי של היהדות, ותהליך קוסמולוגי כללי שעובר כל העולם בהתפתחות הרוחנית שלו של התעלות והתקשרות לאידאת החירות. על פי הרב קוק כל המהלך ההיסטורי של העולם, הוא מהלך של תשובה ושל תיקון. התשובה היא אידאה קוסמולוגית של שיפור, השתכללות ותיקון, שאיננה חייבת להיות קשורה לחטא קונקרטי. בתהליך השיבה של עם ישראל אל ארצו, ובהתפתחות הרפואה והמדע, כמו גם בהתפתחותה המוסרית של האנושות, ראה הרב קוק תהליך של תשובה.
בהקשר של האדם הפרטי הוא כותב, בהתאם לתפיסתו שהטוב גנוז בהווית העולם והאדם, כי התשובה המרכזית היא התבוננות עצמית ושיבה של האדם, העם והאנושיות אל עצמם, להיות כפי שהם באמת. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה להסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו ומיד ישוב אל אלוקיו... ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה"[31]. את תהליך הסליחה של התשובה הוא מסביר שכאשר מתוקן היסוד הנפשי שגרם את החטא, מתבטל רישומו של החטא בנפש, אף שתוצאותיו במציאות לא התבטלו. יתרה על כך, לעיתים המעשה הרע עצמו נעשה זרז וכוח מניע לעשייה של מעשים חיוביים. בתשובה הוא רואה לא רק מענה על חטא אלא אף שבירת דפוסי פעולה שגרתיים וקבעונות שמצמצמים את האדם ומגבילים את יכולתו ואת מימוש הפוטנציאל הגלום בו.
רבי שניאור זלמן מליאדי (אדמו"ר הזקן), איגרת התשובה - החלק השלישי בספר התניא, חיבור בן שנים עשר פרקים, מסביר את עניין התשובה הן מהפן הגלוי והמעשי והן מהפן הפנימי והנסתר של תורת הסוד.
הרב ישראל דנדרוביץ, סור מרע ועשה טוב (א), בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כ, תשרי תשס"ח, עמ': נח-עב; סור מרע ועשה טוב (ב), בתוך קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כא, כסלו תשס"ח, עמ': מט-ס.
^"רבי אחא ור' אבין בר בנימין בשם ר' אבא: גדול הוא כוחה של תשובה שמבטלת גזירה ומבטלת שבועה..." (ויקרא רבה, פרשה י פסקה ה). "דרש רבינו הקדוש גדול כוחה של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה...ולא עד הרקיע השביעי אלא שהיא עומדת לפני כיסא הכבוד..." (פסיקתא רבתי פרשה מ"ד).
^”רבי אומר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר.” (תלמוד בבלי, מסכת כריתות דף ז עמוד א). ”יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כפורים הוא מכל מקום.” (תלמוד בבלי, מסכת שבועות דף יג עמוד א.)
^”אשרי איש ירא [את] ה' אשרי איש ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש.” (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א).
^בבלי, ברכות יט ע"א. רבי ישמעאל בעל האימרה, מסייג זאת לדברים שבגופו של אדם כגון שהעליב אדם אחר, אבל לא בחטא ממוני שם לא נסלח לו עד שיחזיר את הרכוש לבעליו.
