עִיר מִקְלָט היא עיר שאותה מצווההתורה להפריש כמקום מסתור לרוצח בשגגה, נקראת גם עיר המוּעָדָה על שם ששם מתוועדים ומתקבצים הרוצחים בשגגה[1]. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. מן הטעם השני, הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג. המצווה מופיעה בפרשת שופטים שבספר דברים.
על פי הפוסקים ומוני המצוות הקמת ערי מקלט בארץ ישראל היא מצוות עשה. העונש של שהיה בעיר המקלט נקרא "גלות".
הקצאת ערי המקלט
בספר דברים, פרק ד', מסופר שמשה הבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי: את בֶּצֶר בנחלת שבט ראובן, את רָאמוֹת בנחלת שבט גד, ואת גּוֹלָן בנחלת שבט מנשה. נוסף לזה, נאמר בספר דברים, פרק י"ט: "ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך ... ויספת לך עוד שלוש ערים על השלוש האלה". המפרשים חלוקים האם הכוונה היא לסך הכול שש ערי המקלט או שהכוונה היא לתשע ערי מקלט אם יהיה צורך. לא כתוב מי הקצה אותן ומה שמן.
אולם, על פי דברי התוספתא, ערים אלו הופרשו - אך לא כולן שימשו מיד בפועל: שכם וקדש לא נכבשו מיד, ותחתיהם שימשו באופן זמני קריית יערים ביהודה וגמלא הצפונית[2].
על פי דעת אביי בתלמוד הבבלי (מסכת מכות דף י' עמוד א') כל ארבעים ושמונה ערי הלוויים היו ערי מקלט, אלא שהערים הללו שמשו הגנה גם למי שברח אל העיר מבלי שידע כי היא עיר מקלט עבורו, מה שאין כן בארבעים ושתיים הנותרות. הבדל נוסף בין שש ערי המקלט לבין ארבעים ושתיים ערי הלווים הוא שבשש הערים לא היה צריך הרוצח בשגגה לשלם שכירות עבור דירתו ואילו בארבעים ושתיים ערי הלווים הייתה עליו החובה לשלם דמי שכירות. גם הרמב"ם פסק כך, כפי שכתב "כל ערי הלוויים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא. שנאמר "ועליהן תתנו ארבעים ושתים עיר... כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמונה עיר" - הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט" (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ח' הלכות ט'-י'), אולם כבר הרמב"ן[3] עמד על כך שפרשנות זו נוגדת את פשטי המקראות, לפיהן לא היו אלא שש ערי מקלט. על פי הרדב"ז דבריו מתאימים להלכה המתוארת בתלמוד הירושלמי.
יש חובה לסמן את הדרך לערי המקלט בשלטים ברורים על מנת לאפשר את הבריחה המהירה ביותר לעיר המקלט. בכל שנה בט"ו אדר, לקראת סוף החורף, מצווים בית הדין לתקן את הדרכים כדי לאפשר בריחה מהירה לערי המקלט.
הגליית הרוצח
הרוצח בורח אל עיר מקלט (צ'ארלס פוסטר, 1884)
רוצח בשוגג היה מגיע מיד לאחר הרצח אל אחת מערי המקלט. מטרת הבריחה הייתה למנוע מגואל הדם לבוא ולנקום את נקמת קרובו ההרוג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, היה הוא פטור מעונש.
לפי דעת רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא[4], כל רוצח בין שוגג ובין מזיד היה גולה אחר הרצח ומתקבל לעיר המקלט עד להתחלת דינו, אז היו מביאים אותו לבית הדין. אם עלה בדין שהרג בשוגג, היו מחזירים אותו לעיר מקלט, לעומת זאת דעת רבי שמעצמם היו גולים ”כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות והן אינן יודעין שבשוגג קולטות במזיד אינן קולטות”.
על פי התלמוד, עונש הגלות חל רק על מי שנהג בזהירות סבירה ובכל זאת הרג בן אדם. אדם אשר נהג ברשלנות נקרא "שוגג קרוב למזיד" ואינו יכול למצוא מחסה בעיר המקלט. מצד שני, אדם אשר נקט בכל אמצעי הזהירות ובכל זאת הרג בן אדם פטור מגלות שכן הוא נקרא "אנוס" או שוגג קרוב לאונס, ואם הרגו גואל הדם, הוא חייב מיתה.
התנהלות עיר מקלט
ברוב ערי המקלט התגוררו הלווים ואילו שלוש עשרה ערי הכהנים נמנו כמו כן כערי מקלט. כאשר הרוצח היה מגיע אל העיר, היו זקני העיר חוקרים את אופי הרצח. אם הרצח נעשה במזיד, היו הזקנים מוסרים את הרוצח לידי בית דין על מנת לדונו ולעונשו כראוי לו. לעומת זאת, אם הרצח היה בשוגג, כלשון הכתוב: "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", היה על הרוצח להתיישב בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול באותה תקופה, ואסור היה להורגו ואם הרגו גואל הדם בתוך עיר המקלט חייב מיתה כרוצח במזיד. בערי המקלט נקטו באמצעי זהירות רבים על מנת למנוע מהגולים מקרה נוסף של רוצח בשגגה.
לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו. לפיכך מסופר בתלמוד שאמותיהם של הכהנים הגדולים, היו מחלקות מיני מזון לשוהים בערי המקלט, שלא יתפללו על מות בניהם. אם הרוצח יצא מעירו לפני תום הזמן, לגואל הדם מותר להורגו ללא משפט.
תהליכי השיפוט ותנאי הכניסה לעיר מקלט
רוצח בשגגה זכאי להגנה ומקום להתחבא בערי המקלט מפני הגואל, אך הרוצח במזיד לא היה זכאי להגנה מפני שרצח בכוונה.
ישנם תהליכים שונים בנוגע לרצח בשגגה ורצח במזיד. רצח במזיד הוא רצח מתוכנן כאשר הרוצח מודע למעשיו ובכוונתו לעשות זאת ואילו רצח בשגגה הוא רצח אשר נעשה בטעות, בלי כוונה כתוצאה של חוסר אחראיות. ערי המקלט היו מיועדים לרוצחים בשגגה כדי להתחבא מנוקמי הדם וכעונש על הרצח. לפי התורה, אם רוצחים במזיד היו נכנסים לערי המקלט כדי להתחבא, היו מוציאים אותם למשפט.[5]
לא ידוע לנו כיצד שפטו את הרוצחים, כיצד הזקנים ידעו להבדיל בין רוצח בשגגה לרוצח במזיד. יש להניח שבדקו את דרך הרצח, כלי הרצח ומהם היו היחסים בין הרוצח לבין הנרצח (אהבה/שנאה). בדרך כלל, הסתמכו גם על החלטות המשפחות של הרוצח והנרצח. אם החליטו שהרצח אינו בשגגה, פנו לזקנים שישפטו ויקבעו האם הרוצח רצח במזיד.
תהליכי השיפוט הם חובה. גם אם יש עדים וגם אם יש הסכם בין המשפחות כיוון שאי אפשר לסמוך על דעת הקהל כי הם יכולים לשנות את דעתם על סמך קשרי חברויות או שוחד.[5]
בתרבות רומא העתיקה נקבע אזור על גבעת הקפיטולין בשם אסילום (תרגום מילולי - מקלט). אל מקום זה היה יכול להימלט כל אזרח שהיה צריך למצוא מחסה מפני נקמה או מיצוי דין, בלי חשש שיעצר.
בנצרות הקתולית, מקלט מהרשויות או מנקמה יכול להינתן לכל אדם על אדמת כנסייה או בביתו של בישוף.
