הנחלה המוצגת בספר יהושע לא עמדה בפועל לרשות שבט דן. העם האמורי, שחי בארץ כנען לא איפשר לשבט דן לנחול את עריו. וכך נאמר בספר שופטים: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק" (ספר שופטים, פרק א', פסוק ל"ד). יהודה אליצור ויהודה קיל בספרם אטלס דעת מקרא מגדירים את הנחלה "בגדר חזון... ומעשה (ולמעשה) נאחזו (רק) בקרן זווית בחֵבֶל צרעה ואשתאול". בשירת דבורה, נטען כלפי שבט דן: "וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (ספר שופטים, פרק ה', פסוק י"ז) – מכאן שהיה לשבט דן מוצא לים תיכון.
מרכזו של השבט היה בשפלה המרכזית, מולדתו של שמשון הגיבור אשר מתוארת כך: "וַתָּחֶל רוּחַ ה', לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל" (ספר שופטים, פרק י"ג, פסוק כ"ה) – דהיינו מחנה דן היה בין צרעה לאשתאל שהיו במחנה יהודה[1]. משפחת מנוח אבי שמשון הייתה בין המשפחות שגרו ב"צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל".
עוד מספר הכתוב בספר יהושע כי הם עלו לצפון וכבשו את "לְלֶשֶׁם דָּן" (ספר יהושע, פרק י"ט, פסוק מ"ז).
יוצא מכאן שנחלת שבט דן הייתה מורכבת מהחלקים הבאים:
לקראת סיום ספר שופטים נאמר : "בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; וּבַיָּמִים הָהֵם, שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד היּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנַחֲלָה (שם, י"ח, א').
בני השבט מ"מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל" עלו לצפון ארץ ישראל, ל"ליש" היום דן ומגלים "מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין שָׁם מַחְסוֹר, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ". הם כובשים את העיר "וַיָּבֹאוּ עַל-לַיִשׁ עַל עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ, וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי חָרֶב וְאֶת-הָעִיר, שָׂרְפוּ בָאֵשׁ. וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה הִיא מִצִּידוֹן, וְדָבָר אֵין לָהֶם עִם-אָדָם, וְהִיא, בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית-רְחוֹב, וַיִּבְנוּ אֶת-הָעִיר, וַיֵּשְׁבוּ בָהּ. (מקור:שם, כ"ז, כ"ח).
כך הוקמה השלוחה הצפונית של השבט.
תרשים הנחלה
גבולות הנחלה
הגבול הצפוני - הוא דרומית לנחל הירקון ולתוואי המערבי של נחל קנה. היום ניתן לראות את הגבול בקרבת התוואי של כביש חוצה שומרון, החל בכביש 5 (חוצה שומרון) הנמצא מדרום לנחל הירקון, וכלה בכביש 505 (חוצה שומרון הישן) הנמצא מדרום לנחל קנה. המשכו המזרחי של התוואי הוא בכביש הישן לירושלים (לשעבר "כביש 1"), דרך גזר ועד בית חורון תחתון.
יחזקאל הנביא בתיאור הגבולות באחרית הימים מציב את נחלת שבט דן בצפון סוריה של ימינו, כפי שנאמר: "וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים: מִקְצֵה צָפוֹנָה אֶל-יַד דֶּרֶךְ-חֶתְלֹן לְבוֹא-חֲמָת חֲצַר עֵינָן גְּבוּל דַּמֶּשֶׂק צָפוֹנָה, אֶל-יַד חֲמָת, וְהָיוּ-לוֹ פְאַת-קָדִים הַיָּם, דָּן אֶחָד. וְעַל גְּבוּל דָּן, מִפְּאַת קָדִים עַד פְּאַת יָמָּה אָשֵׁר אֶחָד (מקור:ספר יחזקאל ל"ח, א').
"מבוא חמת" מזוכרת בתור הקצה הצפוני אליו הגיעו המרגלים בימי משה, כפי שנאמר בספר במדבר: "וַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד רְחֹב, לְבֹא חֲמָת" (מקור:י"ד, כ"א). מכל מקום, יוצא כי הגבול העתידי למושב שבט דן הוא מהמדבר הסורי עד שפת הים. אם נקבל נהר או נחל בתור גבול, ואכן זה המצב במקרים רבים, הרי הגבול הוא נחל פרת, התואם את גבולות ההבטחה.
הרב אליהו מאלי[2] מציין כי במקביל למושבו של שבט דן ברצועת הרוחב הצפונית, יחד עמו התיישבו גם שאר השבטים שנמנו על "מחנה דן" במדבר סיני ואף הם חלקו עמו את צפון ארץ ישראל.