PROFILPELAJAR.COM

יוּטָּה (נכתב גם: יֻטָּה) הוא אתר מקראי המזוהה כיום עם הכפר הפלסטיני יטא שבדרום הר חברון. יוטה מוזכר בספר יהושע כאחת הערים שניתנו ללויים. היישוב מוזכר גם בספר השמות של אוסביוס מקיסריה מהמאה ה-4 כ"כפר גדול מאוד של יהודים". יוטה היא הצפונית מבין שבע הערים אשר נכללו אצלו בתחום דרומא.

אזכורים במקרא

לפי המסופר במקרא, כאשר יהושע בן נון חילק את ארץ ישראל לנחלות לשבטי ישראל, נפלה יוטה בחלקו של שבט יהודה, והיא נמנית שם כחלק מקבוצה 7 של ערי דרום ההר וספר המדבר: ”מָעוֹן כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה.”^[1]

רשימת ערי יהודה בה נזכרת העיר, מופיעה בספר יהושע, פרק ט"ו, פסוקים כ"א–ס"ב במסגרת תיאור נחלת יהודה; זהו המקור הטופונימי המפורט ביותר במקרא, והבסיס למחקר הגאוגרפי-היסטורי של יהודה המקראית. ניתוח טקסטואלי והסטורי מראה כי היא חלק מרשימה גדולה יותר שכללה גם את ערי בנימין בספר יהושע, פרק י"ח, פסוקים כ"א–כ"ח, כלומר את מלוא היקפה של ממלכת יהודה.^[2] הרשימה איננה מהתקופה המשוערת של יהושע או של ההתנחלות, שכן היא משקפת שיא יישובי אליו הגיעה ממלכת יהודה רק במאות 7–8 לפסה"נ, בערך ימי חזקיהו או יאשיהו^[3] (עדיפות מסוימת לאחרון). אשר למהות הרשימה המקורית יש מחלוקת. היה מקובל להניח שהיא שיקפה חלוקה מנהלית של ממלכת יהודה, שכן הערים ערוכות בקבוצות גאוגרפיות. אולם גבולותיהן של הקבוצות אינם מוגדרים, והן נכנסות לעיתים זו לתוך זו. כל שניתן לומר הוא שהרשימה משקפת את המצב היישובי בממלכת יהודה, כנראה בימי יאשיהו. סקר הר יהודה והמחקר הנלווה אליו תומך במסקנה זו.^[4] לפי זה הייתה יוטה חלק מקבוצת הערים הכלֵבית בדרום הר יהודה.

עוד מסופר במקרא כי העיר עצמה נמסרה לידי שבט לוי במסגרת הערים שכל שבט נתן ללויים ולכוהנים. וכך כתוב בספר יהושע:

וַיִּתְּנוּ מִמַּטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה וּמִמַּטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן אֵת הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְהֶן בְּשֵׁם. וַיְהִי לִבְנֵי אַהֲרֹן מִמִּשְׁפְּחוֹת הַקְּהָתִי מִבְּנֵי לֵוִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל רִיאשֹׁנָה. וַיִּתְּנוּ לָהֶם אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנוֹק, הִיא חֶבְרוֹן, בְּהַר יְהוּדָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ סְבִיבֹתֶיהָ. וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ. וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ – אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ... וְאֶת יֻטָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ ... עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה."

— יהושע, כ"א, ט'–ט"ז

רשימת ערי הכוהנים והלויים, המובאת בספר יהושע, פרק כ"א ובספר דברי הימים א', פרק ו', פסוקים ל"ט–ס"ו, כוללת 9 ערים ביהודה. מההר נזכרות 6 ערים, בדרומו בלבד: חברון, יתיר, אשתמוע, חולון, דביר ויוטה. בשפלה 3 ערים נוספות: לִבנָה, עשן ובית שמש. ריכוז זה מהווה חריגה בולטת מהסכמטיות הקיצונית של הרשימה, שבה מוקצות לכל שבט 4 ערים כך שהמניין הכולל הוא 48. המחבר או העורך המקראי מצדיק זאת בכך ששמעון ויהודה נטלו חלק אחד ברשימה, אך גם מניין זה צריך להיות 8 ולא 9 ערים (מהן רק עשן עשויה להחשב על שמעון). גם ביהודה, כאמור, אין פיזור הערים הומוגני, ואומר דרשני.

בנימין מזר סבר כי הערים הן מרכזי מינהל שארגן שלמה הצעיר בסוף ימי דוד ספר דברי הימים א', פרק כ"ג-פרק כ"ו, כשללויים תפקיד מרכזי במינהל ולא רק בפולחן.^[5] מכלול הערים מתאים לתחום הממלכה המאוחדת של דוד ושלמה, אך הן מקובצות בכמה גושים. לפי מזר, וכן יוחנן אהרוני,^[6] נועדו גושי התיישבות הלויים לחזק את ספר הממלכה או אזורים בעייתיים בתוכה. ריכוזן בדרום יהודה מכוון לפקח על האוכלוסייה ה"לא ישראלית" לדעתו - הכלבים והקנזים.

ואילו נדב נאמן סבור שתיאורי נחלות השבטים אינן מבטאות מצב שבטי או מנהלי שהיה קיים אי פעם במציאות, ולדעתו רק 13 ערי בני אהרון (שביהודה ובבנימין) מהוות גרעין היסטורי לרשימה; מחברה המאוחר נטל 13 ערים אלה והשלימן לסכימת 48 הערים הבלתי היסטורית תוך שימוש בשמות שלקח מרשימות ערי המקלט ורשימת גבולות השבטים, רשימה שאף היא אינה היסטורית לשיטתו אבל משקפת היקף טריטוריאלי מימי הממלכה המאוחדת.^[7] אבי עופר מקבל את דעת נאמן על גרעינה ההיסטורי של הרשימה, ולדעתו, הנסמכת על סקר הר יהודה, ריכוז ערי הלויים בדרום יהודה נראה יותר מכל כמשקף ריכוז התיישבותי פשוטו כמשמעו, באזור בעל ייחוד אקולוגי. בולטת העובדה כי תחום ההתיישבות הוא הרחבה מסוימת של תחומי קבוצה 5 ברשימת ערי יהודה. נראה אפוא שלפנינו התיישבות בדרום ההר של משפחות הקשורות ללוי, לצד משפחות קנזיות, כלביות, קיניות ואחרות, וכך הוא המצב גם ביוטה המקראית.^[8]

הזיהוי וממצאי הסקר הארכאולוגי

מקובל זיהויה של יוטה בכפר יטא, כפי שהציע רובינסון. לפחות בדורות האחרונים זה הגדול והנרחב בכפרי דרום הר חברון, וגם גרעינו הצפוף נרחב למדי ומשתרע על יותר מגבעה אחת. האתר הקדום עצמו קשה מאוד לאיתור, אך התגלה לבסוף מתחת לשרידי הכפר. זהו אתר סקר ישראל 1/84/320{15-09}, נ"צ 1584.0949, גובה מוחלט 770 מ', תצפית טובה, שטחו המרבי מוערך בכ-30 דונם אך הערכתו המדויקת קשה ביותר.^[9]

ראשית היישוב בתקופת הברונזה הקדומה 1 ו-3 (כ-12 דונם). הוא חוזר ומתקיים בתקופת הברונזה התיכונה 2ב-ג בהיקף דומה, ואחרי פער נוסף נושב מחדש בתקופות הברזל 2ב (כ-16 דונם), 2ג (כ-25 דונם), 2ד (כ-21 דונם), הפרסית וההלניסטית (כ-12 דונם), רומית 1 (כ-17 דונם) ו-2 (כ-11 דונם). ייתכן שכבר בתקופה הרומית התרחב האתר מחוץ לתל הקדום, ולפי שרידי הבניה ושפכי העיים ודאי כך היה בתקופה הביזנטית. בתקופה זו השטח המיושב בתלעצמו הוערך בכ-17 דונם בלבד אך היישוב כולו התרחב פי כמה, כפי שעולה גם מתאורו של אבזביוס, ושטחו נאמד בכ-70 דונם ושמא יותר. לאורך התקופות האיסלמיות המשיך האתר להתקיים בהיקף נרחב.^[9]

שרידי בית כנסת

בשנת 1969 הבחין צבי אילן, בדרום מזרח הכפר, באבן בצורת קונכייה משובצת במשקוף מבנה ושיער שמקורה בבית כנסת.

בשנת 1986 סקר צוות של קצין מטה לארכאולוגיה את הכפר וגילה חלקי מבנה ציבורי שהוא בית כנסת או כנסייה. צבי אילן המשיך בבדיקה ויחד עם דוד עמית גילה משקוף ועליו חריטת מנורת שבעת הקנים. בשנת 1988 גילה דוד עמית משקוף בעל שתי מנורות רוזטה מעל פתחו של בית ישן. בכך אישש את קיומו של בית כנסת במקום מהתקופה הביזנטית בארץ ישראל.

במבנה שרדו קירות אבני גזית, שמקורן בבית כנסת. לא הובחן באפסיס במבנה ולכן אין לשער שמדובר בכנסייה.

בכפר נמצאו עוד שרידים המעידים על קיום יישוב יהודי: חלקי כרכוב ומשקוף, עמוד סורג, עמודים בחתך לב, האופייניים לבתי כנסת.

צבי אילן מעלה את האפשרות כי החמולה בכפר המכונה "מאסלמה" דהיינו המאוסלמים וכן "מח'אמרה" – עושי היין, שלגביהן יש מסורות שייחסו להם מוצא יהודי ומנהגים יהודים, אוסלמו בתקופה הכיבוש הערבי. "אם הדבר נכון, ייתכן שהם צאצאי היהודים שהשתמשו בבית הכנסת".^[10]

לקריאה נוספת

צבי אילן, בתי כנסת קדומים בארץ ישראל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991

הערות שוליים

^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ה
^ אלברכט אלט, Judas Gaue unter Josia PJb 21, 1925}, עמ' 100-117. נמצא גם בכרך II של מאמריו, 1953: 267-288.
^ נדב נאמן, רשימות הערים של יהודה ובנימין וממלכת יהודה בימי יאשיהו. ציון נד, תשמ"ט, עמ' 17-71.
^ אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 1: 74-92, 4: 21-25.
^ בנימין מזר, רשימת ערי הכוהנים והלוויים. כנען וישראל - מחקרים היסטוריים, תשל"ד, עמ' 222-233. מבוסס על מאמרו באנגלית משנת 1960.
^ אטלס כרטא לתקופת המקרא (מהדורה שניה מתוקנת), ירושלים, 1974 מפה 108.
^ Nadav Na'aman, Borders & Districts in Biblical Historiography. Jerusalem Biblical Studies 4, 1986, עמ' 203-236
^ אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 1: 68-69, 4: 20.
^ ¹ ² אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 3: 50.
^ על החמולות האלו ראו גם בערך יטא