על פי ההלכה היהודית, אדם העובר על הלאו "לא תרצח" במזיד, חייב מיתת בית דין לאחר שיועמד למשפט אלא אם מדובר במקרה של רצח בשוגג ואז ההורג גולה לעיר מקלט. האיסור מוגדר כלאו, כלומר איסור שהתורה מציינת במפורש ובלשון של "לא תעשה" כך וכך.
הציווי מופיע בפרשת יתרו שבספר שמות, ובפרשת ואתחנן שבספר דברים בעשרת הדיברות. איסור הרצח נדון במקומות נוספים בתורה, אך הלאו מופיע רק בעשרת הדיברות.
לאחר שנגזר דינו של ההורג אדם בכוונה ומדעת עצמו (במזיד) בבית דין, ממונה "שליח בית דין" שתפקידו להרוג את הרוצח.
"כל הורג נפש אדם מישראל – עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תרצח" (שמות כ', י"ב; דברים ה', ט"ז). ואם רצח בזדון בפני עדים - מיתתו בסיף, שנאמר "נקום יינקם" (שמות כ"א, כ'). מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף; בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש – מיתתו בסיף".[1]
"הנה צויתיך להודות שאני בורא את הכול בלב ובמעשה, ולכבד האבות בעבור שהם משתתפים ביצירה, אם כן השמר פן תחבל מעשה ידי ותשפוך דם האדם אשר בראתי לכבודי ולהודות לי בכל אלה... כי תחבל עניין כבוד האבות לכפור באמת ולהודות בשקר, כי לא ידעו את אביהם ויתנו כבודם לאחר, כאשר יעשו עובדי ע"ז אומרים לעץ אבי אתה (ירמיה, ב', כ"ז), ולא ידעו אביהם שבראם מאין. ואחר כן הזהיר לא תגנוב נפש, כי הוא כמו כן גורם כזאת. וכן סדר המצות בחומרן ועונשן כך הוא, אחר ע"ז שפיכות דמים..."
ציווי מיוחד נאמר בתורה על בית דין, שלא ייקחו 'כופר' - ממון, מהנידון למוות על מנת לפוטרו מהעונש המוטל עליו, והוא אחת ממצוות לא תעשה, ונלמד מהכתוב ”וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת” (ספר במדבר, פרק ל"ה, פסוק ל"א).