מְלֶאכֶת הַמְּעַבֵּד היא אחת מהל"ט מלאכות, שנעשו במשכן לצורך הכנת כיסויי עורות האילים המאודמים ועורות התחשים, ומוזכרת במשנה במסכת שבת”הַמּוֹלְחוֹ וְהַמְעַבֵּד אֶת עוֹרוֹ”.
הגדרת המלאכה
מלאכה זו, היא ביצוע כל הפעולות הקשורות בעור לשם הכשרתו לשימוש האדם, כגון מליחת העור, דריסת העור ברגלים עד שיתקשה, או ריכוך העור ביד ומשיכתו ויישורו כדרך הרצענין,[דרוש מקור], מכיוון שכל אלו הם פעולות של עיבוד העור.
מסיבה זו, אסור למשוח נעל בשמן, אם השמן משפר את טיב עור הנעל, וכל שכן אם כוונתו במשיחת השמן שיהיה שחור[1] חכמים גזרו גם שאסור לצחצח את הנעלים על ידי שמן גם אם אין בו משום עיבוד. עוד הוסיפו חכמים ואמרו, שאם כוונתו היא לצחצח את העור, אסור לבצע פעולה זו בכל כלי שהוא גם בלא שמן, ולמשל בבגד או במברשת[2] והגאון רבי אברהם ישעיה קרליץ בעל החזון איש, היה אוסר לבצע פעולות צחצוח בנעל, גם ביד, אבל להסיר את האבק בנחת מותר.
עיבוד מדרבנן
מהתורה אין עיבוד באוכלין[3] אך חכמים גזרו, שכל דבר שהמלח מועיל לו לשנות טבעו, לרככו, להקשותו, או להפיג את מרירותו, כגון צנוןבצל ושום וכיוצא בהם, דברים חריפים שכשהם שוהים במלח הם מזיעים ויוצאת מרירותם, וכן פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתם שהמלח מרכך את קושי שבהם מצד קליפתן, וכן מלפפונים חיים שהמלח מועיל, וכן כל דבר שרגילים לכבוש אסור למלוח[4]. הראשונים נחלקו באיסור זה, לפי רש"י גזירה זו היא אכן משום שפעולות אלו דומות לעיבוד, אבל לפי שיטת רמב"ם הסיבה היא מכיוון שכבישת ירקות היא פעולה הדומה לבישול[5].
ההיתר היחיד לאכול צנון במלח, הוא אם טובל כל חתיכה במלח ואוכל תיכף. וכן אם שופך לפני או לאחר מליחתן שמן או חומץ, שמבטל את כוח המלח מותר[6]. אפילו דברים שאין המלח מועיל להם לשנות טבעם, כגון ביצים ובשר מבושל מותר למלוח רק סמוך לסעודה לאותה סעודה, אבל לסעודה אחרת אסור, ובעת הדוחק יש להקל לסעודה אחרת, כשחושש שיסריחו[7].
