אזור מואב נמצא ברמה גלית אשר גובהה הממוצע הוא 1,100 מטרים מעל פני הים. הגבול הטופוגרפי הדרומי של מואב הוא ואדי אל-חסא, אשר הוצע לזהותו עם נחל זרד המקראי. הגיא של נחל מוג'יב חוצה את מואב במרכזה, אשר הוצע לזהותו עם נחל ארנון המקראי. מקובל לזהות את גבולה הצפוני של מואב בוואדי חיסבן, אשר הוצע לזהותו בנחל חשבון המקראי. מואב נחלקת לשניים: דרום מואב - בין ואדי מוג'יב (הארנון) בצפון לוואדי חסא (נחל זרד) בדרום, לבין צפון מואב - בין ואדי חיסבן (נחל חשבון) בצפון לוואדי מוג'יב בדרום.
גבולה הטבעי המערבי של מואב הוא ים המלח, ואילו גבולה המזרחי הוא במדבר הערבי.
בין רמת מואב לבין ים המלח פער של כ-1,500 מטרים. רוב הנחלים הם נחלי איתן וזרימתם העזה, הכוללת מפלים, לים המלח, יצרה גאיות צרים ועמוקים; וזאת לעומת מדבר יהודה שרוב הערוצים בו יבשים בקיץ. בנוסף חוצים את האזור גאיות הנחלים: היבאן, איבן חאמד, וכרך.
חבל הארץ הצפוני של מואב, נעדר גבולות טופוגרפיים ברורים, והיה חשוף לפגיעות מממלכות שכנות.
אזכור במקורות חוץ-מקראיים
מצבת מישע
האזור נקרא במקורות הקדומים מהעת העתיקה, כגון המקרא והממצאים הארכאולוגיים, על שם יושביו המואבים. השם מואב בא במקרא בכמה וכמה צירופים בשמות גאוגרפיים, כגון ערבות מואב, מצפה מואב[1], מדבר מואב[2] ועוד.
ארבע כתובות מימי רעמסס השני מזכירות את Mw-i-bw כמקום מרדני שמסרב להכיר בשליטת מצרים בכנען ויחד עם השסו מהר שעיר יצאו למעשי ביזה והתגרות במצרים. הפרעה שולח כוחות לאזור ומדכא את המרד - בכתובות של רעמסס השני מוצגים המואבים כבעלי תסרוקות זהות לאלה של הכנענים יושבי הקבע (שיער ארוך אסוף ומסודר) ולא תסרוקת פרועה "דמוית-ראסטות" כמו של השסו מתבליטים מאוחרים יותר שהכילו את השם מואב, החוקרים מתלבטים האם חל שינוי דמוגרפי במואב או שינוי באורחות חייהם של המואבים שגרם לשינוי בתיאורם האמנותי המצרי[3]. כתובת אחרת מלוקסור מזכירות כי רעמסס ובנו הבכור קראו למצרים את "מנהיג מואב" ונזפו בו על כך שניסה לכרות ברית עם האימפריה החתית כדי שיסייעו לו לצאת מעולה של מצרים[4].
בירת הממלכה המואבית הייתה "קיר מואב" (הידועה גם בשמה: "כֶּרַךְּ"). דת המואבים הייתה דת כנענית. האל הראשי היה כמוש, אשר נזכר בכתובת מישע ,בספר שופטים[5] ובספר ירמיהו[6]; כמו כן סגדו המואבים לבעל פעור ולאלה ענת.
על פי מקורות מקראיים וחוץ מקראיים, לחבל ארץ זה היו שלושה תובעים שראו בו חלק מנחלתם, ממלכת ישראל הקדומה, מואב ועמון.
בספר במדבר נחשב נחל ארנון לגבולה הצפוני של מואב[10], ואילו בתקופה המאוחרת שבה נוצרו ספרי הנביאים עמוס, ישעיהו וירמיהו מתייחסים לרוב לחלק הצפוני של מואב, שהיה מיושב לסירוגין על ידי ישראל ועל ידי עמים ושבטים אחרים.
ערי מואב, כגון יהצה ואלעלה, ניתנו בתקופת ההתנחלות לנחלת שבט ראובן, כפי המסופר בספר יהושע[12].
המסורת המקראית מספרת על סיחון, מלך אמורי קדום ששלט מחשבון על החבל הצפוני של מואב (מארנון עד ליבוק) בימי משה, וכי משה כבש את השטחים מידיו והעניק את צפון מואב לשבט ראובן. מסורת זו מתוארת בספר במדבר בתיאור המלחמה ובוויכוח יפתח הגלעדי עם בני עמון, שבו יפתח טוען כי עמון ומואב טהרו בסיחון ובני ישראל לא כבשו את ארצם אלא את ארץ האמורי.
ממלכת מואב קדמה לממלכת ישראל, ובין השתיים התרחשו מלחמות רבות על השטח מצפון לנחל ארנון שהיה שנוי במחלוקת בין שתי הממלכות, שחלקן הסתיימו בשעבוד מואב לישראל. מצבת מישע, שנתגלתה בדיבון ב-1868 ומתוארכת למאה ה-9 לפנה"ס, מספרת על תודתו של המלך המואבי מישע לאל כמוש, על ששחרר את מואב מהשיעבוד לישראל, ככל הנראה בימי המלך יהוא. במקרה אחר, קדום יותר, של עגלון מלך מואב, הצליחו המואבים יחד עם עמון ועמלק לכבוש נתחים מבנימין ויהודה עד שאהוד בן גרא מרד בהם, הצליח להרוג את עגלון מלך מואב ולהסיגם.
המואבים נחשבו קרובים לישראל, למשל בשפה המואבית אשר דומה לעברית. על פי המקרא מוצאם של המואבים הוא ממואב שנולד לבנות לוט בשכבם עם אביהם. המקרא אסר על השתלבותם של "עמוני" ו"מואבי" בעם ישראל, בלשונו: "לבוא בקהל ה'" - עד עולם. עם זאת, מגילת רות מציגה התנהלות שונה, ובה התקיימו קשרי נישואין בין ישראלים למואבים. חז"ל פירשו זאת על ידי הבחנה בין אישה לאיש, ולשיטתם איסור פשט המקרא הוא על מואבי ולא על מואבית; וזאת מכיוון שהסיבה לאיסור היא אי קבלת בני ישראל כאורחים בנדודיהם, דבר שנשים לא היו אמורות לעשות[14]. על פי התנ"ך, קשרי החיתון בין הישראלים לבין המואבים (בעיקר נשים מואביות) הדיחו את הישראלים לעבוד את אלילי המואבים, כפי שמתואר במקרא, אף שלמה המלך שנשא לו נשים זרות כולל מואביות, והושפע מהן עד כדי בניית במה לאלילים, למרות האיסור במקרא, כפי המסופר בספר מלכים[15]. עדות נוספת לקשר בין אנשי שבט יהודה למואבים מוצגת גם בספר שמואל א', כ"ב. כאשר דוד נמלט מפני אכיש מלך גת למערת עדולם, הוא מפקיד את בני משפחתו בידי מלך מואב.
במאה השמינית לפנה"ס בימיו של סרגון השתעבדו המואבים לממלכת אשור, והעלו לה מס. על פי כתובות סרגון, נחלה מואב תבוסה ב"מרד אמֻרֻ" הגדול, יחד עם אשדוד הפלישתית, אדום ויהודה. בימי אסרחדון סיפקו המואבים כוחות לוחמים לצבא אשור בדרכו לכיבוש מצרים. בתקופות הבבליתוהפרסית נכללה בהם מואב. חורבנה הסופי של מואב הגיעה במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, כאשר נפגעה על ידי שבטי הנבטים. שרידי ממלכת מואב נטמעו בנבטים וחדלו מהיות אומה.
לקריאה נוספת
פנחס ארצי, הערך: מואב, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 495
^מקור קשר הנישואין הוא בספרות חז"ל ולא מפורש בספר בראשית.
^הסבר זה הוא על פי הפשט ופירוש דעת מקרא, אולם על פי חז"ל הפלשתים נולדו מפתרוסים ומכסלוחים שהיו "מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ויצאו מהם פלשתים". ברש"י י יד. ובבראשית רבה לז ה.
.jpg)
