רָמַת הַגּוֹלָן (בערבית: هضبة الجولان, בתעתיק מדויק: הצ'בּת אל-ג'ולאן, בהגייה ספרותית: הַ֫דְ֗בַּת אַל-גַ'אוּלַ֫אן, בהגייה מדוברת: הַ֫דְ֗בֶּת אֶל-ז'וּלַ֫אן) היא אזור בצפון-מזרח מדינת ישראל, ממזרח לכנרת ולירדן ההררי. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים – הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).
דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן:
אזור זה שייך מנהלית לנפת רמת הגולן ושטחו 1,154 קמ"ר. הוא כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון. רמת הגולן והחרמון הם החלק המזרחי ביותר והצפוני ביותר שבשליטת מדינת ישראל, ולמעשה החלק היחידי משטח המדינה המצוי מזרחית לבקעת הירדן. רוב הגולן הישראלי הוא שטח בשיפוט המועצה אזורית גולן.
השם "גּוֹלָן" מופיע לראשונה בספר דברים כשמהּ של עיר בתחום שבט מנשה באזור הבשן: ”וְאֶת גּוֹלָן בַּבָּשָׁן לַמְנַשִּׁי” (ד', מג). עיר זו שימשה עיר מקלט כמתואר בתוספתא: ”שלש ערים הפריש יהושע בארץ כנען והיו מכוונות כנגד שלש שבעבר הירדן כשתי שורות שבכרם: חברון ביהודה כנגד בצר במדבר; שכם בהר אפרים כנגד רמות בגלעד; קדש בגליל כנגד גולן בבשן” (תוספתא מסכת מכות, פרק ג הלכה ב'). ייתכן ששימוש זה הוא שהקנה לה את השם גולן, מלשון "גולה" או "גלות" (בערבית: جوّال – "ג'וואל" – הוא עובר אורח או נודד). גם בערבית מכונה הרמה בשם דומה: אל-גַ'וְלָאן (الجولان). כיום אזור הבשן כולו נקרא בשם גולן. לפני מלחמת ששת הימים היה מקובל לכנות את הרמה וסביבותיה גם בשם "הרמה הסורית"[4] – כינוי שבימינו משמש לעיתים נדירות מאוד, בעיקר בפי גורמים המתנגדים לשליטת ישראל ברמה. היום מקובל לכנות את החלק שממזרח לירמוך ולרוקאד "הגולן הסורי", להבדיל מהגולן הישראלי שממערב להם.
גובה האזור אינו אחיד לכל אורכו: במזרח הרמה מתרוממים הרים בודדים, ולהם יש צורה של חרוט קטום – אלה הם הרי געש (לא פעילים). בחלקה המערבי של הרמה יש מדרונות גבוהים ותלולים ומצוקים, היורדים אל עמקי הצפון.
רובו של הגולן התחתון, עד לגובה של 500 מטרים, היה מכוסה בעבר ביער עשיר של חברת אלון התבור. כיום שרדו מיער זה רק גושים גדולים אחדים – בעיקר בנחל מיצר שבדרום הגולן ובאזור יהודייה שבמרכזו. לעצי אלון התבור נלווים פרטים רבים של אלה אטלנטית, לבנה רפואי, וכן שיזף השיח ושיזף מצוי. החוקרים מעריכים ששני מיני השיזף השתלטו על שטחים שבהם נפגע היער המקורי, בעיקר בחלקיו הנמוכים של הגולן.
באזורים שבהם שולטים שני מיני השיזף – בגולן המערבי ובמורדות הפונים אל עמק החולה והכנרת – הם יוצרים נוף דמוי סוואנה.
בתי גידול מעניינים נוספים בגולן הם מעיינות, ביצות ומאגרי מים, הנפוצים מברכת רם שבצפון, דרך מעיינות ושקעים טבעיים על פני מרכז הגולן, ועד נחלי האיתן הרבים שבמערבו. חברות הצומח השולטות בגדות נחלי האיתן הן חברת שיח-אברהם מצוי, חברת פטל קדוש וחברת הרדוף הנחלים. בגדות המעיינות ובמקומות לחים רבים אחרים גדלים עצי צפצפה איטלקית, שהובאו על ידי תושבי הגולן כמקור לעצה משובחת.
שני צמחים בעלי ייחוד אסתטי גדלים אף הם בגולן: אירוס הגלבוע, הגדל בשוליים הדרומיים, ואירוס הגולן, הגדל במרכז הגולן וברכס בשנית.
נחלי הגולן מתחלקים לשתי קבוצות: נחלי איתן ונחלי אכזב. מלבד הנחלים המזרחיים שזורמים לירמוך (מיצר ונוב), כל הנחלים זורמים לאגן הכנרת. בנחלי הגולן קיימים מפלים רבים.
האקלים השורר בדרום רמת הגולן הוא אקלים צחיח למחצה, ועל כן הצומח בו הוא בעיקר בתה ים תיכונית, ובמקומות מסוימים אף צומח ספר המדבר. הזרימה בנחלים מועטה, וכמות המשקעים לא גדולה ועל כן האזור יבש מאוד.
נחלי מרכז ודרום רמת הגולן מתאפיינים בקניונים מרשימים. הפעילות הגעשית באזור זה פסקה לפני כמה מיליוני שנים, ובזמן זה הספיקו הנחלים להתחתר וליצור קניונים עמוקים. בנחלי מרכז הגולן התפתחה צמחייה סבוכה מאוד, ובעלי חיים המתאימים לאזורים סבוכים, כמו חזירים, הגיעו לסביבתם.
נחלי צפון הגולן התחתרו בבזלת צעירה יחסית ולכן הם זורמים בערוצים לא עמוקים. האקלים בצפון הרמה הוא אקלים קריר ים-תיכוני ועל כן התפתח באזור חורש ים-תיכוני בעבר, שכיום ניתן לראות שרידים ממנו.
רמת הגולן היא החלק המערבי של השדה הגעשישדה א-שמה. חבל הבשן נחשב לאחד האזורים הגאוגרפיים הגדולים בעולם המכוסים בזלת ברציפות. שכבות הלבה בגולן נוצרו בהתפרצויות געשיות שהתרחשו ב-5 מיליון השנים האחרונות. עובי הבזלת בחבל הבשן נע משיא של 1,100 מטר בהר חורן – "תל גֵ'נָה" – בגובה 1,800 מטר מעל פני הים עד לעובי ממוצע של 300 עד 400 מטר בכל האזור. עובי שכבת הבזלת הולך ופוחת לקראת שולי האזור: בצפון – מול הר החרמון, בדרום – מול נחל הירמוך, בדרום-מזרח – נחל רוקד. שכבת הבזלת חוצה לכיוון מזרח את נהר הירדן ופוחתת בהדרגה בשולי הגליל.
רמת הגולן נראית מישורית, ברם, היא למעשה קער שהתמלא מזרמי בזלת מתקופת המיוקן עד לתקופת הפליוקן תחתון ומסחף מתקופת הנאוגן. במקורה רמת הגולן היא חלק מקער דמשק המשתרע מהמדבר הסורי עד לעמק יזרעאל. הקער נמצא בין שני קמרים – בין קמר החרמון מצפון לקמר הגלעד מדרום. מתחת לקער עלתה המגמה לאורך סדקים, בקילוח ומילאה שטחים ויצרה מישורי בזלת תוך כדי התקררות.
רוב שטחי הגולן מכוסים סלעים ממוצא מגמטי, בעיקר בזלת, אך גם סקוריה וטוף[5]. בדרום הגולן, בשטחים שכוסו רק בחלקם על ידי הלבה או שסלעים אלה נסחפו, ניתן לראות סלעי משקע כגון גיר, חול וקירטון.
ברמת הגולן באות לידי ביטוי תופעות געשיות אחדות, שהבולטת שבהן היא הרי געש רדומים. שורת הרים אלה בנויה בקו ישר, על פני מעין חריץ שממנו התפרצו הקילוחים. קו התלים הישראלי כולל מספר תִּלִּים מרכזיים כמו הר פרס, שבו לוע מושלם של הר געש, או הר אביטל, שעל מורדותיו ניתן להבחין בזרם פירוקלסטי, אך קיימים גם תלי געש נוספים שאינם חלק מקו התילים, כמו גבעת בזק ותל שיבן.
על פי התנ"ךבני ישראל ישבו בגולן מאז כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן, במסגרת כיבושי משה בעבר הירדן[6]. עם חלוקת הארץ לשבטים בתקופת יהושע בן נון, חבל הבשן ככלל, ובתוכו גם הגולן, נכלל בנחלת חצי שבט מנשה[7]. שלמה המלך הציב בגולן מושלים מטעמו: ”בֶּן גֶּבֶר בְּרָמֹת גִּלְעָד – לוֹ חַוֹּת יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד, לוֹ חֶבֶל אַרְגֹּב אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן; שִׁשִּׁים עָרִים גְּדֹלוֹת, חוֹמָה וּבְרִיחַ נְחֹשֶׁת”[8].
המלך החשמונאיאלכסנדר ינאי כבש את הגולן במאה הראשונה לפנה"ס, ויישב את העיר גמלא וערים נוספות ביהודים. בתקופה זו הוקמו יישובים רבים בגולן, וצפיפות האוכלוסייה בו גדלה. בתקופה זו הוקמה בדרום הגולן העיר ההלניסטיתסוסיתא, שהשתייכה לברית ערי הדקאפוליס של עבר הירדן.
העיר המרכזית של יהודי הגולן במהלך התקופה הרומית ולאחריה הייתה נווה (כיום העיר נמצאת בתחום סוריה, בסמוך לגבול ישראל במרכז הגולן). עיר זו נזכרת רבות במקורות חז"ל, ואף הוגדרה באונומסטיקון של אוסביוס מן המאה הרביעית לספירה כ"עיר גדולה של יהודים", והיא שימשה כתחנת מעבר מהגליל אל הריכוזים היהודיים הגדולים בתחום החורן, ובהם אדרעי ובוצרה.
במאה השביעית התחולל באזור החורן ודרום רמת הגולן קרב הירמוך, הקרב המכריע בין האימפריה הביזנטית לבין האימפריה המוסלמית. קרב זה נחשב אחד המכריעים בהיסטוריה[14], ובעקבות ניצחונם השתלטו הערבים על האזור.
בעקבות רעידת האדמה הגדולה שפקדה את ארץ ישראל באמצע המאה השמינית, ובשל אי היציבות המדינית הנמשכת, התדלדלה באופן נמשך והולך האוכלוסייה היהודית והכללית באזור עד המאה ה-10.
במהלך המאה ה-19 התיישבו ברמת הגולן צ'רקסים, עקב כיבוש מולדתם בקווקז בידי האימפריה הרוסית. האימפריה העות'מאנית קלטה רבים מהצ'רקסים ויישבה אותם באזורי ספר בהם שליטתה הייתה רופפת. החל מ-1878 עודדו השלטונות העות'מאניים את התיישבותם בגולן והקצו להם קרקעות. הם הקימו כ-13 יישובים בנפת קוניטרה, לרוב על גבי חורבות של יישובים נטושים. החוקר הגרמני גוטליב שומאכר, מהאירופאים הראשונים שסיירו באזור, תיאר את היישובים הצ'רקסיים כיישובים השונים במראה שלהם משאר היישובים הערביים ברמת הגולן, ונבדלים בזכות הניקיון והסדר שבתוכם. על פי שומאכר היו בגולן ב-1888 19,500 תושבים, מתוכם 8,300 בדווים וצוענים החונים דרך קבע באזור. התיישבות הצ'רקסים עודדה קבוצות אחרות להקים יישובי קבע בגולן, כדוגמת הטורקמנים ובדווים.
בין השנים 1949 ל-1967 נהג הצבא הסורי להפגיז את היישובים הישראלים לאורך הגבול. התרחשו תקריות רבות של ירי כלפי סירותדייגים בכנרת. כתוצאה מהפגזות אלו נהרגו 140 אזרחים ועוד רבים נפצעו. כמו כן נגרמו נזקים לרכוש, ושדות תבואה רבים עלו באש. בנוסף, בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 כבשו הסורים שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבין-לאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, שלימים נודע בשם "קווי ה-4 ביוני", וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבין-לאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי.
לפני כיבוש הגולן בידי ישראל, במלחמת ששת הימים בשנת 1967, התגוררו בו כ-150 אלף איש[17], מתוכם 128 אלף באזור שנכבש[18]. הוא היה מיושב בדלילות יחסית בדרומו ובמרכזו בצ'רקסים, בדואים וטורקמנים, ובצפיפות רבה יותר בצפונו ביישובים הדרוזיים הקיימים עד היום. האוכלוסייה התרכזה בעיר המחוז קוניטרה, ב-140 כפרים ועיירות, ובעוד כ-60 יישובים קטנים יותר, שנקראו "מזרעות" (חוות). מרבית התושבים (כ-70%) היו ערבים מוסלמים, מרביתם בדואים, אך גם עלווים (ביישובים עין פית, זעורה וע'ג'ר), וכ-10,000 פליטים פלסטינים (ככל הנראה מאזור צפת). כמו כן, ישבו בגולן כ-20,000 צ'רקסים, מחציתם בקוניטרה והשאר בכפרים, כ-7,000 טורקמנים ומספר דומה של דרוזים. ההתיישבות הסורית בגולן התאפיינה בחלוקה אתנית מובהקת: הדרוזים בחמישה כפרים במורדות החרמון, הצ'רקסים באזור קוניטרה וב-12 כפרים מדרום לה, הטורקמנים ב-14 כפרים באזור נפח ובציר היורד מקוניטרה לגשר בנות יעקב, והעלווים בשלושה כפרים בחלק הצפוני-מערבי של האזור על ציר מסעדה–דרום לבנון. הבדואים השתייכו ל-14 שבטים שונים שהיו מפוזרים על פני כל הגולן[18].
ממשלת סוריה פיתחה את הגולן בעיקר לצורכי הצבא, סללה כבישים, ומתחה קווי חשמל וטלפון[18]. מפיתוח זה נהנתה בעקיפין גם האוכלוסייה האזרחית, ובעיקר זו היושבת לאורך הצירים הראשיים. ל-50 מיישובי הגולן הייתה אספקת מים סדירה, פרי פיתוחם של מפעלי המים הסוריים. שאר היישובים השתמשו במי מעיינות, מי נחלים ומי גשמים.
בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ולדרומה, פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) ב-1964 בניסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן – נחל דן, בניאס וחצבאני – ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל ירי סורי עליה על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות. בנוסף הפגיזו הכוחות הסוריים מעת לעת מהמוצבים לאורך קו התילים בגולן את יישובי עמק החולה ומזרח הכנרת, דוגמת הקיבוצים גדות, דפנה, תל קציר ועין גב, בתואנה כי החקלאים בקיבוצים מעבדים אדמות בשטחים המפורזים על פי הסכמי שביתת הנשק. ישראל מצידה עמדה על כך כי הסכם שביתת הנשק אוסר על הכנסת כוחות צבא לשטחים אלו אך לא על עיבוד חקלאי אזרחי. לשיאו הגיע העימות באפריל 1967, ביום קרב שכלל הפגזות מרמת הגולן על האון, על גדות ועל עין גב, והפלת שישה מטוסי מיג סוריים מעל שמי הגולן.
עם תחילת מלחמת ששת הימים הפציצו מטוסים סוריים מטרות אזרחיות וצבאיות בישראל. בתגובה תקף חיל האוויר הישראלי שדות תעופה בסוריה במסגרת מבצע מוקד. ב-6 ביוני הפגיזו הסורים את יישובי אצבע הגליל, וכוחות סוריים תקפו את מוצב אשמורהתל דן וקיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן[19]. רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון[19], הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה.
ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקוניטרה. כוחות צה"ל כבשו את קלע וזעורה, תל פאחר, תל עזזיאת. במרכז הרמה תקפו כוחות רגלים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד אזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קוניטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה מלחמת ששת הימים.
שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן נכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967, והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחי סוריה, שכרבע מהם התגוררו בעיר קוניטרה והשאר גרו ב-222 יישובים וחוות. לאחר הניצחון הישראלי כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסורים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה. מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן[18]. לפי הערכות ישראליות נע מספר הפליטים בין 50 ל-70 אלף[20]. מדינת ישראל החליטה להתיר לכ-7,000 תושבים דרוזים שחיו בגולן להישאר בכפריהם, מתוך הנחה שהדרוזים יעבירו את נאמנותם מסוריה לישראל, כפי שעשו זאת קרוביהם הדרוזים הישראלים שאף משרתים בצבא. קציני צה"ל דרוזים תושבי הכרמל שנשלחו לסייר בג'יפים בכפרי הגולן הכריזו בערבית ברמקולים כי כל התושבים מתבקשים לצאת אל נקודות מפגש שליד הגבול, להוציא את הדרוזים, שרשאים להישאר בבתיהם תוך הבטחה כי לא יאונה להם כל רע[21].
לאחר כיבוש רמת הגולן הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה וכן כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאוד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד סוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך, הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970 המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.
במלחמת יום הכיפורים, חרף מאמציו, לא הצליח הצבא הסורי לכבוש מחדש את הגולן, ולאחר כמה ימי לחימה ותוך קרבות קשים, ובראשם קרב עמק הבכא, הוא נהדף. בשלביה האחרונים של המלחמה אף הצליחו כוחות צה"ל להיכנס לשטח הסורי ולהתקדם עד למרחק של כארבעים קילומטרים מדמשק. סיום הקרבות היה בקרב על החרמון. ב-1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות, שבמסגרתו פינתה ישראל את השטחים החדשים שכבשה וכן 60 קמ"ר שהיו בידיה בגולן מאז 1967, ובהם העיר קוניטרה ומספר כפרים. אזור חיץ של האו"ם הוקם בשטח המפונה, ואזור דילול כוחות הוקם משני צדדיו. אף על פי שהעיירה קוניטרה חזרה לידיים סוריות, הרי שהמשטר הסורי העדיף שלא להשיב אליה את תושביה הסורים ולהשאיר אותה בחורבנה, כאות ל"המשך הכיבוש הישראלי בגולן", לתפיסתו.
מאז 1974 מוצבים לאורך קו הפרדת הכוחות כוחות שמירת שלום של אונדו"ף, הממונים על שמירת השקט באזור.
אין הסכמה על תוואי הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן. הגבול הבין-לאומי, כפי שנקבע בהסכם בין צרפת לבריטניה ב-1923, השאיר בתחום המנדט הבריטי את כל הכנרת והירדן, כולל רצועה של 10 מטרים ממזרח לכנרת (במפלס המרבי) ו-50 מטרים ממזרח לירדן. ההסכם השאיר גם את הבניאס בתחומי המנדט הבריטי, אך כדי לאפשר מעבר ללבנון, הועבר השטח בחכירה לידי המנדט הצרפתי. במלחמת העצמאות התקדמו כוחות הסורים מעבר לקווים אלה, ובהסכמי שביתת-הנשק נקבע שהשטחים שמהם ייסוגו הסורים יהיו מפורזים. בפועל, לאחר פלישות סוריות בתחילת שנות ה-50, נוצר מצב שבו הסורים שולטים על מזרח הירדן והכנרת. גבול זה ידוע כקווי 4 ביוני 1967. הסורים תבעו מישראל נסיגה לקו זה. עמדתה של ישראל הייתה שגם במקרה של נסיגה, היא תהיה לגבול המנדטורי הבין-לאומי, שכן קווי 4 ביוני מהווים בפועל סיפוח לסוריה של שטח שהיא השתלטה עליו באופן לא-חוקי במהלך שנות ה-50. קווי ה-4 ביוני נחשבים בעיני ישראל בעייתיים מפני שאינם גבולות בני הגנה, ומכיוון שהם מאפשרים לסוריה לדרוש מחצית משטחה של הכנרת, על פי העיקרון הבין-לאומי הקובע כי מקווה מים שגובל בין שתי מדינות יחולק ביניהן.
עמדת ישראל לגבי רמת הגולן
שליטת ישראל ברמת הגולן הייתה שנויה במחלוקת אך במהלך השנים חלו שינויים בעמדת ישראל בנושא זה.
חוק רמת הגולן, שהתקבל ב-14 בדצמבר1981, ביטל את הממשל הצבאי והחיל על הגולן, מקו הגבול הבין-לאומי משנת 1923 ועד לקו הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה 1974, את החוק הישראלי ולמעשה סיפח אותו למדינה, על אף שנזהר מלהשתמש במילה "סיפוח" לשם כך. בעקבות חוק זה, התאפשר לכל התושבים הדרוזים בגולן להפוך לאזרחים ישראלים, אם הם רוצים בכך. תושבים שסירבו להתאזרח קיבלו מעמד תושב בישראל. רק מעטים מהם בחרו לקבל אזרחות ישראלית.
בישיבת הממשלה ב-8 בספטמבר 1994 הבהיר רבין כי אין התחייבות ישראלית לנסיגה, אולם לפי כמה דיווחים[22], הייתה התחייבות סודית של רבין בפני הממשל האמריקני לסגת מרמת הגולן אם יתמלאו התנאים הביטחוניים שהציב. התחייבות זו כונתה "פיקדון רבין".
ראש הממשלהאהוד ברק הביע נכונות לסגת לקו הגבול הבין-לאומי, תוך הותרת רצועה צרה בשפתה המזרחית של הכנרת, שתמורתה יוענק לסורים שטח אחר. לפי הצעתו, לסורים תינתן גישה מוגבלת למי הכנרת והם יוכלו לשאוב מעט ממי האגם[25]. נראה כי בתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש הממשלה לא התקיימו דיונים משמעותיים עם סוריה, בין היתר בשל פרוץ האינתיפאדה השנייה וחילופי השלטון בדמשק.
באפריל 2008 התפרסמו בישראל ידיעות כי נציגים מטעם ראש הממשלה אהוד אולמרט נפגשו, באופן עקיף ובתיווך טורקי, עם נציגים סורים באיסטנבול. במאי 2008 אישרה ישראל כי היא מקיימת משא ומתן עקיף עם סוריה, ושר החוץ הסורי, וליד אל-מועלם, אישר את הודעת ישראל וטען כי זו התחייבה בפני מדינתו כי תיסוג מכל שטחי רמת הגולן עד לקווי ה-4 ביוני[26].
לכל אורך שנות המשא והמתן החשאי והגלוי עם הסורים התנהל ויכוח ציבורי סוער בשאלת הנסיגה מרמת הגולן, וההתנגדות הציבורית לנסיגה מרמת הגולן הייתה גדולה מההתנגדות לנסיגה משטחים אחרים. מסקרים שנערכו בערוץ 2 ועיתון "הארץ" ב-2008 עולה, כי בין 65 ל-70 אחוזים מכלל הציבור הישראלי מתנגדים לירידה מרמת הגולן, ורק בין 22 ל-25 אחוזים תומכים בנסיגה כזו. במאי 2009 הצהיר ראש הממשלה בנימין נתניהו כי "לא ייסוג מרמת הגולן"[27].
בחודש נובמבר 2010 אישרה הכנסת את "חוק משאל עם", שלפיו כל נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל תחייב קיום משאל עם ורוב של 61 חברי כנסת[28]. ב-12 במרץ 2014 אושר בכנסת חוק יסוד משאל עם שקובע כי נסיגה מכל שטח בריבונות ישראלית יחויב לעבור במשאל עם.
גבול נוסף השנוי במחלוקת הוא הגבול בין ישראל ללבנון. גבול זה, שנמצא במורדות החרמון, סומן במקור על גבי מפות לא מדויקות, ולפיו אזור הר דב, הידוע גם בשם חוות שבעא, נמצא בשטח סוריה, אף על פי שהכפר שבעא עצמו נמצא בלבנון. מיקומו המדויק של הגבול לא נתפס כבעיה משמעותית במשך כמה עשרות שנים, ותושבי שבעא אף שילמו מיסים לממשלת סוריה בעבור החוות. הבעיה התעוררה במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. נציגים מטעם האו"ם סימנו את הגבול שאליו צריכה ישראל לסגת, וכללו את חוות שבעא בשטח רמת הגולן.
סוריה ולבנון טוענות שהמדינות הסדירו את הגבול ביניהן כשסוריה מסרה את השטח ללבנון ב-1951.
במרץ 2014 עלה סיור של צנחנים שסייר בגדר המערכת סמוך למג'דל שאמס על מטען שהונח בידי חוליית מחבלים. בתגובה פתח צה"ל בירי ארטילרי שכלל פגזים וטילי תמוז לעבר סוריה. כמה שעות לאחר מכן, תקף חיל האוויר מוצבים של צבא סוריה מאחר שישראל ראתה בסוריה וחזבאללה כאחראיים לפיגוע.
ב-22 ביוני 2014 נהרג נער מירי טיל נ"ט, מהצד הסורי של הגבול, לעבר רכב אזרחי שעבד על גדר המערכת בצד הישראלי, סמוך לתל חזקה שברמת הגולן. צה"ל הגיב באופן מידי לאירוע זה בירי טנקים לעבר מטרות קרובות בשטח סוריה, ובהמשך תקף חיל האוויר הישראלי מטרות של צבא סוריה[34].
בספטמבר 2014 יירטה ישראל מטוס קרב סורי שחדר כמה מאות מטרים לשטח ישראל ברמת הגולן.
בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, שפירקה אותה לאזורים בשליטת קבוצות שונות, חתרה ישראל להשיג הכרה בין-לאומית בכך שהגולן יישאר בידי ישראל. ביטוי לכך ניתן באזכור הנושא בפגישה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארצות הבריתברק אובמה בנובמבר 2015[35].
באפריל 2016 קיימה ממשלת ישראל, לראשונה, ישיבה ברמת הגולן, שבה הכריז ראש הממשלה נתניהו שללא תלות בתוצאות המלחמה ובקיומו של הסכם מדיני, הגולן יישאר לצמיתות בריבונות ישראל, ושלאחר חמישים שנה הגיע הזמן שהקהילה הבין-לאומית תכיר בכך[36]. הכרזה זו ספגה ביקורת מהממשל הסורי ומהאופוזיציה הנלחמת בו[37], מהליגה הערבית[38] ונדחתה גם על ידי ידידותיה של ישראל ארצות הברית[39] וגרמניה[40]. מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, הזכיר את החלטת מועצת הביטחון משנת 1981, הקובעת שסיפוח הגולן בידי ישראל בטל ומבוטל[41]. כעבור ימים אחדים נפגש נתניהו עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, וחזר על עמדתו[42]. למחרת הביקור הודיע דובר הקרמלין שאין שינוי בעמדת רוסיה בנושא, התואמת את החלטות מועצת הביטחון[43].
ביוני 2016 הוקמה ברמת הגולן מנהלת שכנות טובה, האמונה על הסיוע האזרחי וההומניטרי לתושבים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים.
בליל 10 במאי 2018 התרחש מבצע בית הקלפים בו יירטה ישראל מתקפת טילים שכוונה למוצבים הקדמיים של צה"ל בגבול עם סוריה, ששיגר כוח הטרור האיראני "קודס", ותקפה את מוקדי השיגור ועוד עשרות מטרות צבאיות בסוריה, כולל בדמשק. קדמה לה יממה מתוחה בישראל עקב הודעת צה"ל שהוא מזהה ניסיונות לתקיפה, והתרחשו עוד הפצצות שיוחסו לישראל נגד מטרות צבאיות בסוריה שהפכו כבר לחוזרות ונשנות. ישראל הצהירה על פעילותה למניעת חדירת איראן לאזור וסיכול פעילותיה הטרוריסטיות. שבועות ספורים קודם לכן התרחש עימות אווירי בין ישראל לסוריה ואיראן בו שיגר אותו כוח איראני כלי תעופה שישראל יירטה, וגרם לחלופי מהלומות אוויריות.
בליל 8 באפריל 2023 נורו 3 רקטות ליישובים אבני איתן ונטור, רקטה התפוצצה ליד נטור ו-2 רקטות אחרות נפלו בשטח פתוח ליד גדר הגבול. בליל 9 באפריל 2023 נורו 3 רקטות מסוריה לישראל, אחת נפלה בירדן ושתיים נפלו ליד מושב מיצר באזור נחל מיצר.
החל משנת 1981 רשאים הדרוזים ברמת הגולן לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם – 677 איש מגיל 18 ומעלה במרשם האוכלוסין של 2006 – ניצלו את האפשרות בעבר. בשנים האחרונות התרחש זינוק משמעותי במספר הדרוזים שביקשו וקיבלו אזרחות ישראלית, כאשר 174 בני העדה פנו בבקשה לקבל אזרחות מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 – מתוכם מאה בשנת 2015. כך עלה מספרם של הדרוזים בעלי האזרחות הישראלית לכ־1,700[47], והשאר מוגדרים כתושבי קבע בישראל. בקרב אלו שקיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות, כאשר מעט פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת שיעור של 63.5% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית.
ברמת הגולן שש מועצות מקומיות, בהן ארבע דרוזיות: בוקעאתא (6,800 איש), מג'דל שמס (11,500 נפש), מסעדה (3,900 נפש) ועין קנייא (2,200 נפש), אחת עלווית: ע'ג'ר (2,800 נפש), ואחת יהודית: קצרין, המכונה "בירת הגולן" (8,000 נפש). בנוסף, קיימים ברמת הגולן עוד 32 יישובים יהודיים המאוגדים במועצה אזורית גולן, ובהם מתגוררים 20,700 איש, נכון לסוף 2023[48].
מפת החטיבות המנהליות של "מחוז קוניטרה" הסורית ו"נפת רמת הגולן" תחת השלטון הישראלי ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים ב-1967
מפה מפורטת של קבוצות אתניות היום ברמת הגולן הכוללת את "מחוז קוניטרה" תחת השלטון הסורי ו"נפת רמת הגולן" תחת השלטון הישראלי
מפה מפורטת של קבוצות אתניות ברמת הגולן ועליה מיקומם של יישובי סוריה שתושביו גורשו
פדיון: תעשייה – 700 מיליון ש"ח; חקלאות – 500 מיליון ש"ח; מסחר – 180 מיליון ש"ח; תיירות – 150 מיליון ש"ח; שירותים – 80 מיליון ש"ח; סך הכול: 1.6 מיליארד שקל.
העסקים בגולן: 700 עסקי חקלאות, המעסיקים 1,100 שכירים; 24 עסקי תעשייה, המעסיקים 860 שכירים; 207 עסקי תיירות, המעסיקים 720 שכירים; 180 עסקי מסחר ושירותים, המעסיקים 600 שכירים. בשירות הציבורי ובמערכת החינוך – 1,820 שכירים; סך הכול: כ-1,100 עסקים, המעסיקים כ-5,000 שכירים.
בגולן שלושה אזורי תעשייה: הגדול שבהם הוא אזור התעשייה קצרין (1,400 דונם), השני הוא בני יהודה (350 דונם), והשלישי הוא "חממה טכנולוגית". ברמת הגולן מיוצרים 50% מהמים המינרליים המשווקים בשוק הישראלי.
חקלאי הגולן מגדלים כ-30% מהייצור הארצי של בשר בקר, כ-9% מכמות החלב במיוצרת בארץ, וכ-30% מהייצור הארצי של תפוח, דובדבן, אגס ומנגו[48].
בשנת 2007, נחנך שביל הגולן, נתיב הליכה באורך של כ-120 ק"מ[49]. השביל מחולק ל-15 מקטעים באורך של בין 6 ל-9 ק"מ כל אחד[50]. השביל מסומן בשלושה צבעים: לבן (המסמל את החרמון), כחול (המסמל את הכנרת, וירוק (המסמל את הגולן)[49].
בינואר 2005 הסתיים תהליך משותף של המועצה האזורית גולן והמועצה המקומית קצרין, בשיתוף עמותת התיירות והחברה הכלכלית, למיתוג הגולן. המיתוג נעשה על ידי חברת ארד תקשורת של איל ארד. הסמל שנבחר הוא האות גימל בצבעים שונים והסיסמה "פתוח לחיים. גולן". המועצה האזורית גולן משתמשת בסמל זה כבסיס לסמלה החדש.
^בהצבעה של העצרת הכללית בדצמבר 2008, נקראה ישראל לציית להחלטה 497 של מועצת הביטחון. ההצבעה עברה ברוב של 161 תומכים מול מתנגדת אחת (ישראל) ושבע נמנעות (קמרון, חוף השנהב, איי מארשל, מיקרונזיה, נאורו, פלאו וארצות הברית)