צבוע זה הוא הגדול בטורפים שנותרו בישראל והגדול מבין שלושת המינים בסוג צבוע והוא מחזיק מאפייני גחניים רבים אשר אבדו במינים גדולים יותר במשפחה, כמו גולגולת קטנה יותר. למרות שטרפו העיקרי הוא נבלות, ידוע כי פרטים גדולים גם הרגו את טרפם. כמו כן, רק במקרים נדירים התרחשו התקפות של המין על בני אדם. הצבוע המפוספס הוא חיה מונוגמית, והזכרים והנקבות כאחד מסייעים זה לזה בגידול גוריהם. כחיה לילית, הצבוע מופיע בדרך כלל רק בחושך מוחלט, וממהר לחזור למאורתו לפני הזריחה. למרות שלצבוע יש הרגל לזייף את מותו כאשר הוא מותקף, הוא גם עומד איתן נגד טורפים גדולים יותר במחלוקות על אוכל.
הצבוע המפוספס מופיע באופן בולט בפולקלור המזרח תיכוני והאסייתי. באזורים מסוימים חלקי גופם נחשבים קסומים ומשמשים בכישופים או כקמעות. בתנ"ך הצבוע מוזכר, אם כי נעדר בתרגומי תנ"ך לאנגלית. כמו כן, היוונים הקדומים הכירו אותו מחוף הים האגאי של אסיה הקטנה.
תיאור
מבנה
לצבוע המפוספס יש פלג גוף עליון מסיבי למדי, אך קצר ובעל רגליים ארוכות. הרגליים האחוריות קצרות בצורה משמעותית מהרגליים הקדמיות, ובכך גורמות לשיפוע כלפי מטה בגב. רגליו דקות יחסית וחלשות, וכפות הרגליים הקדמיות כפופות באזור עצמות שורש כף היד. צווארו עבה, ארוך ונטול תנועה במידה רבה, ואילו ראשו כבד ומסיבי עם פנים מקוצרות. עיניו קטנות, אוזניו מחודדות מאוד, רחבות, ונמצאות מעל הראש. כמו כל הצבועים, גם הצבוע המפוספס בעל כריות גדולות בכפותיו, כמו גם טפרים גדולים ועוצמתיים. זנבו קצר והשיער הטרמינלי לא יורד מתחת לגיד האכילס. לנקבות הצבוע המפוספס אין את הדגדגן המוגדל ושק האשכים המזויף שנמצא אצל נקבות הצבוע הנקוד, והן בעלות שלוש פטמות בלבד.
גולגולת הצבוע אופיינית לחלוטין לסוג, היא בעלת רכס של עצם גבוהה מאוד הקרויה Sagittal crest, פנים מקוצרות ועצם המצח בעלת נפח גדול. גולגולת הצבוע המפוספס שונה מזו של הצבוע החום בגודל גולגולת קטן יותר ובמבנה מעט פחות מסיבי. עם זאת, הגולגולת עדיין בעלת עוצמה ומותאמת היטב לשרירי לסת חזקים במיוחד המעניקים לו כוח נשיכה מספיק כדי לפצל עצם ירך של גמל. אף כי רוב השיניים של הצבוע המפוספס קטנות מאלו של הצבוע המנומר, השיניים הטוחנות העליונות גדולות בהרבה משלו.
משקלו של בוגר הוא כ-22–55 ק"ג (כשהממוצע הוא 35 ק"ג), אורך גופו, לא כולל הזנב, 85–130 ס"מ, אורך הזנב 25–40 ס"מ וגובה הכתפיים 60–80 ס"מ.
פרווה
פרוות החורף ארוכה ואחידה בצורה יוצאת דופן עבור בעל חיים בגודלו, עם רעמה מפוארת של שערות קשוחות וארוכות לאורך הגב מהצוואר לבסיס הזנב.
פרוות הצבוע בדרך כלל גסה ומבולגנת, אם כי היא משתנה בהתאם לעונה. בחורף, הפרווה צפופה למדי, רכה ובעלת שורשים מפותחים. אורך השערות הוא 50–75 מ"מ באגפים, 150–225 מ"מ ברעמה ו-150 מ"מ בזנב. בקיץ הפרווה הרבה יותר קצרה וגסה, אם כי הרעמה נשארת גדולה.
בחורף, הפרווה היא בדרך כלל בצבע אפור מלוכלך-חום או אפור מלוכלך. שערות הרעמה בצבע אפור בהיר או לבן בבסיס וחום או חום כהה בקצוות. הצוואר כהה, חוםאפרפר, חום-אפור או שחור, ואילו החלק העליון של הראש והלחיים בצבעים בהירים יותר. האוזניים כמעט שחורות. נקודה שחורה גדולה קיימת בקדמת הצוואר והיא מופרדת מהסנטר על ידי פרווה בהירה. פרווה כהה עולה מהאגפים העולים לחלק האחורי של הלחיים. המשטח הפנימי והחיצוני של הרגליים הקדמיות מכוסים בכתמים כהים קטנים ופסים רוחביים. לאגפים ארבעה פסים אנכיים כהים ושורות של כתמים מפוזרים. המשטח החיצוני של הירכיים כולל 3–4 רצועות כהות אנכיות או אלכסוניות מובחנות המתמזגות לפסים רוחביים בחלק התחתון של הרגליים. קצה הזנב שחור עם גוון תחתון לבן.
וריאציות גאוגרפיות
בעבר הוצעו חמישה תת-מינים של הצבועים המפוספסים באפריקה ובאסיה:
החל משנת 2005, לא מוכרים תת-מינים של הצבוע המפוספס. עם זאת, הצבוע המפוספס הוא בכל זאת בעל חיים בעל תפוצה גאוגרפית נרחבת. לצבועים בחצי האי ערב יש רעמה בגב שחורה מודגשת, כאשר שערות הגב האמצעיות מגיעות ל-20 ס"מ. צבע הבסיס של צבועים ערביים הוא אפור עד אפור לבנבן, עם תעלות אפורות כהות וצהובות צבעוניות מתחת לעיניים. לצבועים בישראל יש פרוות גב בצבע אפור ושחור מעורב, במקום להיות שחור בעיקר. הצבועים המפוספסים הגדולים ביותר חיים במזרח התיכון, אסיה הקטנה, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית, ואילו אלה של מזרח אפריקה וחצי האי ערב הם קטנים יותר.
עם זאת, לצבוע המפוספס יש תפוצה רציפה באזורים גדולים באתיופיה, קניה וטנזניה. התפוצה המודרנית שלה בפקיסטן, איראן ואפגניסטן אינה ידועה, עם אוכלוסייה גדולה למדי בהודו באזורים פתוחים בחצי האי דקאן. במהלך העימות האחרון באפגניסטן דווח על תצפיות תקופתיות במחוז קנדהאר אם כי לא היו מוחלטות.
לצבועים המפוספסים של קמרון אין כל הגנה או תשומת לב מיוחדת
קווקז (ארמניה, אזברייג'ן וגאורגיה)
150–200
מאוים
ירידה בשלוש המדינות עקב ציד פרווה ונקמה על התקפות בני אדם. גורמים אחרים כוללים אובדן בתי גידול, ירידה באוכלוסיות אוכלי עשב ושינויים באוכלוסיות בעלי חיים
במצרים הצבועים אינם מוגנים בשום הגנה, והם ניצודים ומורעלים כמזיקים. קיימת זמינות מופחתת של פגרי בעלי חיים שמהם ניזונים הצבועים
אתיופיה, ג'יבוטי, אריתריאה
לא ידוע
סיכון נמוך יותר באתיופיה, חוסר נתונים באריתראה ובג'יבוטי
צבועים באתיופיה מוגנים במיוחד על פי לוח 5 לתקנות התיקון לשימור חיות הבר (1974), אם כי ניתן לצוד אותם תחת היתר מיוחד ל-EtBirr 40 (שווה ערך ל-20$ ארצות הברית) למטרות מדע, חינוך או זואולוגיה
הצבוע המפוספס הוא הטורף הגדול בארץ והמין היחיד בארץ ממשפחת הצבועיים (אם כי עד לפני יותר מ-10,000 שנה עוד חי בארץ הצבוע הנקוד). אוכלוסייתו בישראל מונה כ-1000[2] פרטים בוגרים הנמצאים במצב מאוים וחיים בשטחים שאינם מיושבים, למעט מרומי החרמון ושטחי חולות נודדים. אף על פי שהצבועים בישראל התאוששו ברובם ממסע הרעלות הסטריכנין בשנים 1918–1948, והם מוגנים על ידי החוק, שמורות הטבע הנוכחיות בהן חיים הצבועים קטנות מכדי להבטיח אוכלוסיות המתרבות באופן רציף וסדיר.
כמו כן, הצבוע המפוספס בישראל חווה מספר איומים, ביניהם: הרעלות, ירי, פינוי פגרים של בעלי חיים גדולים (הגורמים להפחתת כמות המזון הזמין לצבועים) ודריסות, כאשר הדריסות מהוות את האיום החמור ביותר על הצבועים בישראל.
בעקבות היותו של הצבוע אוכל כול, בארץ היו מספר תצפיות של צבועים שצדו בין השאר צבי, בכר גמלים, גורי כלבים ועוד.
בנוסף, לצבוע המפוספס יצא שם רע בארץ, למרות שמעולם לא אירע מקרה של תקיפת אדם על ידי צבוע בארץ.
צבועה מפוספסת מפורסמת החיה בישראל והתפרסמה עקב נוכחותה במודיעין היא רותי שנדרסה למוות על כביש 443 ב-2022.[3]
אבולוציה
ייתכן כי המין צבוע מפוספס התפתח מהמין hyenas namaquensis שחי באפריקה בתקופת הפלאוקן. מאובני צבוע מפוספס נפוצים באפריקה, רובם מאמצע תקופת הפליסטוקן ואפילו עוד מתקופת ווילפרנצ'יאן. מכיוון שמאובני צבוע מפוספס נעדרים מאזור הים התיכון, סביר להניח כי המין פלש מאוחר יחסית לאירואסיה, שככל הנראה התפשט מחוץ לאפריקה רק לאחר הכחדתם של הצבועים הנקודים מאסיה בסוף עידן הקרח האחרון. הצבוע המפוספס חי זמן מה באירופה בתקופת הפליסטוקן לאחר שהיה נפוץ במיוחד בצרפת ובגרמניה. הם חיו גם במונטמאורין, הולאברון בהונגריה, מערת פורנינה בפורטוגל ומערות ג'ניסטה בגיברלטר. גוף הצבוע המפוספס שחי באירופה היה דומה במראהו לזה שחי כיום, אך היה גדול יותר והיה דומה למדי לצבוע החום.
התנהגות חברתית
התנהגויות חברתיות וטריטוריאליות
הצבוע המפוספס הוא חיה לילית, אשר בדרך כלל עוזב את המאורה שלו עם תחילת החושך המוחלט, וחוזר לפני הזריחה. צבועים מפוספסים חיים בדרך כלל לבד או בזוגות, אם כי ידועים קבוצות של עד שבעה פרטים בלוב. בדרך כלל הם אינם בעלי חיים טריטוריאליים, כאשר טריטוריות של קבוצות שונות חופפים זה לזה לרוב. טריטוריות בסרנגטי נרשמו כ-44–72 קמ"ר, ואילו אחד בנגב חי בטריטוריה של 61 קמ"ר. כאשר הם מסמנים את הטריטוריה שלהם, הצבועים משתמשים בעיסה של הכיס האנאלי שלהם (המכונה חמאת צבוע) כדי לסמן בריח עשב, גבעולים, אבנים, גזעי עצים וחפצים אחרים. במפגשים אגרסיביים אחד עם השני הצבועים מדגישים את הכתם השחור בסמוך לחוליות בית החזה והמותניים. בזמן הלחימה הצבועים ינשכו בגרון וברגליים, אך נמנעים מנשיכת הרעמה המשמשת כאמצעי איתות. כאשר הם מברכים זה את זה, הם מלקקים את האזור האמצעי האחורי, מרחרחים אחד את השני, מחליקים את הכיס האנאלי שלהם או מכחכחים זה את זה בגרונם. המין אינו קולני כמו הצבוע הנקוד, וקולותיו מוגבלים לצחוק ויללות.
רבייה וגידול הצאצאים
הצבוע המפוספס הוא בעל חיים מונוגמי, כאשר הזכר חי במאורה עם הנקבה, ועוזר לה לגדל ולהאכיל כאשר נולדים הגורים. עונת הרבייה משתנה בהתאם למיקום; בקווקז, הצבועים מתרבים בינואר-פברואר ואילו אלה בדרום-טורקמניסטן מתרבים באוקטובר-נובמבר. בשבי, הרבייה אינה עונתית. הזדווגות יכולה להתרחש בכל עת של היום, ובמהלכו הזכר אוחז בעור צוואר הנקבה.
תקופת ההיריון נמשכת 90–91 יום. גורי הצבוע נולדים עם פסים, עיניים עצומות ואוזניים קטנות. זאת בניגוד ניכר לגורי הצבוע הנקוד שנולדים כמעט מפותחים, אם כי עם פרוות שחורות ולא מנוקדות. עיניהם נפקחות אחרי 7–8 ימים, והם יוצאים מהמאורה לאחר כחודש. הגורים נגמלים בגיל חודשיים מההנקה ואז מוזנים על ידי בשר שמשיגים שני ההורים. עד הסתיו הגורים בגודל של מחצית גודלם של הוריהם.
בנוסף, בטבע הצבועים יכולים לחיות במשך 12 שנים, ואילו בשבי ידוע שהם הגיעו ל-23.
התנהגויות מגורים
הצבוע המפוספס עשוי לחפור את מאורתו, אך הוא גם חי במאורות הנמצאות בסדקי סלע, מערות, תעלות סחף ומאורות שנחפרו בעבר על ידי דורבנים, זאבים, חזירי יבלות מצויים, ושנבובים. ניתן לזהות מאורות של הצבוע על ידי נוכחות עצמות בכניסותיהם. כמו כן, הצבוע מסתתר במערות, גומחות, בורות, סבך צפוף, קנים ועשבים במהלך היום כדי להתגונן מפני חום או קור חורפי. גודל ומראה מאורות הצבוע משתנים בהתאם למיקום; בקאראקום פתחי המאורות בעלי אורך של 0.67-0.72 ס"מ והמאורות עצמן באורך של כ-4.15-5 מטר, ללא הרחבות רוחביות או חללים מיוחדים. לעומת זאת, מאורות הצבוע בישראל לדוגמה, הרבה יותר גדולות ורחבות ומגיעות לאורך של 27 מטר ומעלה.
תזונה
הצבוע המפוספס הוא בעיקר אוכל נבלות הניזון בעיקר מפגרי חיות בשלבים שונים של פירוק, עצמות טריות, סחוסים, רצועות ומח עצם. הצבוע מוחץ עצמות ארוכות לחתיכות קטנות ובולע אותן, אם כי לפעמים עצמות שלמות נאכלות שלמות. הצבוע אינו בררן באוכל, אם כי הוא סולד מבשר נשרים. מדי פעם הצבוע יתקוף ויהרוג כל בעל חיים שהוא יכול להתגבר עליו. הוא צד את טרפו על ידי הורדתו למטה, תפיסת צלעותיו או מפשעותיו וגרימת פצעים אנושים על ידי קריעת הקרביים. בטורקמניסטן, המין תועד כניזון מחזירי בר, פראים, דורבנים וצבים.
שפע עונתי של פירות היצהרוניים הוא מקור מזון חשוב מאוד לצבועים באוזבקיסטן ובטג'יקיסטן, ואילו בקווקז מדובר בחגבים. בישראל הצבוע המפוספס ניזון מאשפה, גזר ופירות. במזרח ירדן, מקורות המזון העיקריים שלו הם פגרי סוסים ותאואי מים ואשפת כפר. הוצעה בעבר הטענה כי רק הצבועים הגדולים החיים במזרח התיכון, אסיה הקטנה, מרכז אסיה ותת היבשת ההודית תוקפים טרף גדול, ללא כל עדות לכך שקרוביהם הערבים והמזרח אפריקאיים הקטנים יותר עושים זאת. בגלל התזונה מבוססת פגרים של הצבוע, הוא דורש יותר מים כדי לשרוד מאשר מרבית אוכלי הבשר. כאשר אוכלים, הצבועים אוכלים עד אשר הם שבעים, אף כי צבועים עם גורים יעבירו מזון למאורות שלהם. בגלל הכמות הרבה של סידן בתזונת הצבוע, צואתו הופכת ללבנה במהירות רבה ונראית לעין ממרחקים ארוכים.
יחסים עם טורפים אחרים
הצבוע המפוספס מתחרה בזאב האפור במזרח התיכון ובמרכז אסיה. עם זאת, במרכז אסיה חלק גדול מהמזון של הצבוע מגיע מפגרים שנהרגו על ידי זאבים. צבוע מפוספס דומיננטי יותר מזאב אחד, אך להקת זאבים יכולה להרחיק צבוע בודד מפגרים. בנוסף, ידוע כי שני המינים חולקים מאורות מדי פעם, ומקרים נדירים נצפים גם צבועים מפוספסים חיים בין להקות זאבים, כשכל אחד מהמינים איננה גורם לרעת השני. שני הטורפים עשויים להפיק תועלת מברית יוצאת דופן זו, מכיוון שלצבועים יש חושי ריח טובים יותר וכוח רב יותר, והזאבים עשויים להיות טובים יותר במעקב אחר טרף גדול.
כמו כן, שועלים מצויים עשויים להתחרות בצבועים מפוספסים על נבלות גדולות. שועלים אדומים מרבים לפנות את מקומם על מנת שהצבועים יפתחו את גופת הנבלה, שכן לסתותיהם החזקות יכולות בקלות לקרוע בשר פתוח שהוא קשה מדי לשועלים. שועלים עשויים להטריד צבועים, בכך שהם משתמשים בגודלם הקטן יותר ובמהירותם הגדולה יותר כדי להימנע מהתקפות הצבוע. לעיתים, נראה כי שועלים מייסרים צבוע במכוון גם כשאין אוכל על כף המאזניים. לפעמים, שועלים מסוימים עשויים לטעות בהתקפותיהם, ונהרגים על ידי הצבועים.
הצבוע המפוספס נוהג לעיתים קרובות לאכול מפגרים של חיות שנהרגו על ידי טיגריסים, נמרים, ברדלסים וקרקלים. קרקל יכול להבריח גור צבוע מנבלה. צבוע בדרך כלל מנצח בקרבות אחד על אחד על פגרים נגד נמרים, קרקלים וגורי טיגריסים, אם כי מובס על ידי טיגריסים בוגרים. בנוסף, הצבוע המפוספס סימפטרי עם אריה אסייתי בפארק הלאומי יער גיר ודובים שפתניים במקלט חיות בר במדינה ההודית גוג'ראט.
יחסים עם בני אדם
טורף בעלי חיים ויבול
הצבוע המפוספס מעורב לעיתים בהרג בעלי חיים, בעיקר עזים, כבשים, כלבים ועופות. על פי הדיווחים ישנו מגוון מינים גדול יותר, אם כי ייתכן שמדובר במקרים של זיהוי נבלות שגוי. למרות שרוב ההתקפות מתרחשות בתפוצה ותדירות נמוכה, מספר גדול של התקפות מתרחש במצרים, אתיופיה, הודו, עיראק, וייתכן כי גם מרוקו. בטורקמניסטן הצבועים הורגים כלבים, בעוד שהם גם הורגים כבשים ובעלי חיים קטנים אחרים בקווקז, ועל פי הדיווחים אירעו כי הם הרגו סוסים וחמורים בעיראק במהלך אמצע המאה העשרים. כבשים, כלבים, סוסים ועזים נטרפים גם בצפון אפריקה, בישראל, באיראן, בפקיסטן ובהודו.
צבועים מפוספסים אף גורמים נזק מדי פעם לשדות מלונים במטעי תמרים בישראל ובמצרים, ובמטעי מלון ודבש במזרח טורקמניסטן.
תועדו מספר מקרים בהם צבועים מפוספסים תקפו בני אדם:
בשנות ה-80 של המאה ה-19 דווח כי צבוע תקף בני אדם, בעיקר ילדים ישנים, במשך תקופה של שלוש שנים בנפת אריבן שבקווקז, כאשר 25 ילדים ו-3 מבוגרים נפצעו בשנה אחת. ההתקפות גרמו לרשויות המקומיות להודיע על תגמול של 100 רובל עבור כל צבוע שנהרג.
מאוחר יותר, במיוחד בשנת 1908 דווחו התקופות נוספות באזורים מסוימים בעבר הקווקז.
אף שהתקפות על בני אדם חיים הן נדירות, צבועים מפוספסים יחפשו גוויות אנושיות. בטורקיה מונחות אבנים על קברים כדי להפסיק חפירות הגופות החוצה. במלחמת העולם הראשונה הטילו הטורקים גיוס על האנשים בהר הלבנון; אנשים שנמלטו מהגיוס ברחו צפונה, שם מתו רבים ונאכלו אחר כך על ידי צבועים.
ציד
צבועים מפוספסים ניצודו על ידי איכריםמצרים קדומים לצורך משימות ושעשועים יחד עם בעלי חיים אחרים שהיוו איום על יבולים ובעלי חיים. ציידים אלג'יראים ראו באופן היסטורי את הריגתם של צבועים מפוספסים מתחת כבודם, בגלל המוניטין של החיה לפחדנות. גישה דומה התקיימה על ידי ספורטאים בריטים בהודו הבריטית. למרות שהצבועים מסוגלים להרוג במהירות כלב בנשיכה יחידה, הם בדרך כלל מזייפים את מותם כאשר בריחה מכלבי ציד היא בלתי אפשרית, והם יישארו במצב זה לאורך זמן רב, אפילו כשננשכו קשה. במקרים נדירים נרדפו הצבועים ונורו על ידי פרשים. אף על פי שהצבועים בדרך כלל לא היו מספיק מהירים כדי לברוח מהסוסים, היה להם הרגל להסתובב לעיתים קרובות במהלך מרדפים, וכך להבטיח מרדפים ממושכים.
בדרך כלל, ניצודו הצבועים מעצם היותם מזיקים מאשר כספורט. בברית המועצות, ציד צבוע לא היה מאורגן במיוחד; רוב הצבועים נתפסו במלכודות המיועדות לבעלי חיים אחרים. כמה ציידים בדרום פנג'אב, קנדהאר וכוויתה תופסים צבועים מפוספסים כדי להשתמש בהם בקרבות צבועים. הצבועים מוגבלים נגד כלבים מאולפים ונמצאים בחבלים על מנת למשוך אותם מהכלבים במידת הצורך. בקנדהאר ציידים צדים באופן מקומי שנקרא "payloch" (רגל עירומה) צבועים על ידי כניסתם למאורות חשופות עם חבל בידם. כאשר הצבוע נמצא בפינה בסוף מאורתו, הצייד ממלמל את נוסחת הקסם "הופך לאבק, הופך לאבן", הגורם לבעל החיים להיכנס למצב מהפנט של כניעה מוחלטת, ובשלב זה הצייד יכול לקשור לולאה מעל רגליו הקדמיות ולבסוף גרור אותו מהמערה.[4] שיטה דומה נהגתה פעם על ידי ציידים ערבים מסופוטמיים, שהיו נכנסים למאורות צבועים ומחמיאים להם, שלדעתם יכלו להבין ערבית. הצייד היה ממלמל "אתה מאוד נחמד ויפה ודי כמו אריה; אכן אתה אריה". ולאחר מכן הצבוע יאפשר לצייד להניח חבל סביב צווארו ולא היה מתנגד לגרירה ממאורתו.[5]
פרוות הצבוע גסה ודלילה, כאשר מעט העורות שנמכרו על ידי ציידים שווקו כפרוות כלב או זאב באיכות ירודה. עם זאת, השתמשו בעבר בעור הצבוע בהכנת עור מזויף. מחיר עור הצבוע בברית המועצות נע בין 45 קופייקות לרובל אחד.
כמזון
ציור קיר שצויר על קברו של מאראוקה בסקארה מציין כי בתקופת הממלכה הקדומה המצרים פיטמו את הצבועים כדי לאכול אותם, אם כי חוקרים מסוימים טוענים כי החיות המצוירות על הקבר היו ממין צבועון הרעמה. עם זאת, הצבוע המפוספס עדיין נאכל על ידי איכרים מצריים, בדואיםערביים וסיניים, פועלים פלסטיניים, טוארגים ואנשים בסומליה. בקרב הבדואים של חצי האי ערב, בשר צבוע נחשב לרוב כתרופה, ולא מזון.
אילוף
הצבוע המפוספס מאולף בקלות וניתן לאמן אותו באופן מלא, במיוחד כאשר הוא צעיר. המצרים הקדמונים התייחסו לצבועים מפוספסים כקדושים, הם כביכול אילפו אותם למטרות ציד. כאשר הם מחונכים ביד איתנה, הם עשויים בסופו של דבר לחבב ולהקשיב בקלות למאלף כמו כלבים מאומנים היטב, אם כי הם פולטים ריח חזק ששום רחצה לא תעביר. בנוסף, למרות שלרוב הם הורגים כלבים בטבע, צבועים מפוספסים שגדלו בשבי יכולים ליצור עימם קשרים.