אוֹנָן הוא דמות מקראית, בנו השני של יהודה ובת־שוּעַ, ובעלה השני של תמר, שנישא לה בהתאם לנוהג הייבום לאחר מותו של אחיו הבכור ער. חטאו של אונן, שסירב להפרות את תמר, הוא המקור לאיסור על אוננות ביהדות.

ערך מורחב – מעשה יהודה ותמר

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע בְּעֵינֵי ה'; וַיְמִתֵהוּ ה'. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן, בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ. וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע לְאָחִיו. וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת גַּם-אֹתוֹ.

— ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוקים ז'–י'

אונן סירב להפרות את תמר ושפך את זרעו ארצה (אף שמדובר במשגל נסוג, מכאן צמח הביטוי "אוננות" בעברית ובשפות אחרות) – היות שעל פי מהות הייבום, הילד שהיה אמור להיוולד מזיווגם לא יישא את שמו אלא את שם אחיו הבכור עֵר ולכן גם יהיה היורש החוקי של האב יהודה. על פי המסופר, הדבר לא מצא חן בעיני אלוהים, ועל כן נענש אונן בידי שמים במוות: ”וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה', אֲשֶׁר עָשָׂה; וַיָּמֶת, גַּם-אֹתוֹ” (פרק ל"ח, פסוק י'). לדעת פרשנים אחדים, ציון המילה רומז כי גם אחיו ער חטא בהוצאת זרעו לבטלה.

בספר דברי הימים א', פרק ב', פסוקים ג'–ד' מסופר על מותו של ער אחיו. בעל ספר דברי הימים אינו מזכיר את סיפור הייבום.

לפי פירוש שכל טוב מאת ר' מנחם בן שלמה על ספר בראשית, פרק מ"ו פסוק י"ב עקב מותו אביו היה אונן (הלכה), וזהו מקור שמו.^[1]

• רשימות היחש של יהודה