PROFILPELAJAR.COM

שֵׁבֶט רְאוּבֵן הוא אחד משבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא כך על שם אבי השבט, ראובן בן לאה ויעקב. ראובן היה בכור בני יעקב ובכור השבטים.

ברכות לשבט

ברכת יעקב

”רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת, וְיֶתֶר עָז; פַּחַז כַּמַּיִם אַל-תּוֹתַר, כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה”^[1].

ברכת משה

בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נאמר ”יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר”^[2]

השבט במדבר

סמלי השבט

שמו של ראובן נחרט על אבן האודם שבחושן. דגל השבט הוא ציור של דודאים על רקע אדום^[3]. החודש המקושר לראובן הוא תמוז^[4] או ניסן^[5] או אייר^[6].

במפקד הראשון מוזכר אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר היה נשיא שבט ראובן בתקופת דור המדבר. הוא מוזכר בספר במדבר 4 פעמים. על אף ששבט ראובן הוא בכור השבטים, אליצור בן שדיאור, נשיא השבט, הקריב את קורבנו בקורבנות הנשיאים רק ביום הרביעי.

במרגלים שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר^[7]. ובמפקד השני בסוף ספר במדבר, בפרשת מסעי: מרשימה זו נשמטו נשיאי ראובן וגד, מאחר שהרשימה נועדה לפרט את הנשיאים שיהיו נציגי השבטים בחלוקת ארץ כנען, ואילו שבטי ראובן וגד כבר קיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.

המסע במדבר

שבט ראובן חנה במדבר ראשון בדרום מחנה ישראל, בצמידות לשבט שמעון. כשם שחנייתם במדבר הייתה בדרום, כן הייתה נחלתם בארץ ישראל: ראובן בדרום עבר הירדן ושמעון בדרום הארץ.

במפקד הראשון שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 46,500 גברים יוצאי צבא מבני עשרים ומעלה (במדבר א, כא).
במפקד השני שערך משה רבנו במדבר הוא מנה 43,730 איש מבני עשרים ומעלה (במדבר כו, ז).

נחלת השבט

ערך מורחב – נחלת שבט ראובן

נחלת שֵׁבֶט רְאוּבֵן מוגדרת בתור: "אֶרֶץ סִיחוֹן ואֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן" (לפי ספר נחמיה, ט' כ"א). תיאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, בהן שבמה, והחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים.

תחום הנחלה

תחום נחלת השבט, בגבולותיו הטבעיים, הם: בצפון - נחל חשבון, במערב ים המלח, בדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ בני עמון. לשם הגדרת התחומים הגאוגרפיים בנחלת השבט בתיאור מובאים מונחים ייחודיים כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר", "בְּהַר הָעֵמֶק" - שטח ההר היורד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" -שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן. מלבד ממלכות סיחון וארץ חשבון, כלולה בנחלה גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.

חוקר המקרא, זכריה קלאי, עמד על התופעה לפיה הנחלה כוללת תיאורים של אזורים גאוגרפים ומגדיר אותה כך: תיאור הנחלה של שבט ראובן כולל "מניין תחומים": תחומים "קטנים" אלו הערים והחצרות ותחומים "גדולים" כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא". גם סדר מניין המקומות מתחיל מהתחומים הגדולים ועובר - ל"קטנים" - לערים ולחצרות: תחילה במערב, עובר למזרח ומסיים בצפון - ליד בֵית פְּעוֹר, המוכר לנו מערבות מואב - מושב שבטי ישראל - קודם לכניסת לארץ ישראל המערבית בימי יהושע בן נון.

תיאור הגבול

בספר יהושע הוגדרו גבולות שבט ראובן כפי שהובטחו לו על ידי משה, והערים שכלל, בהם יהצה, בית בעל מעון, שבמה ובית הישימות: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם. וַיְהִי לָהֶם הַגְּבוּל, מֵעֲרוֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת-נַחַל אַרְנוֹן וְהָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְכָל-הַמִּישֹׁר עַל-מֵידְבָא. חֶשְׁבּוֹן וְכָל-עָרֶיהָ, אֲשֶׁר בַּמִּישֹׁר; דִּיבֹן וּבָמוֹת בַּעַל, וּבֵית בַּעַל מְעוֹן. וְיַהְצָה וּקְדֵמֹת, וּמֵפָעַת, וְקִרְיָתַיִם וְשִׂבְמָה, וְצֶרֶת הַשַּׁחַר בְּהַר הָעֵמֶק: וּבֵית פְּעוֹר וְאַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה, וּבֵית הַיְשִׁמוֹת. וְכֹל, עָרֵי הַמִּישֹׁר, וְכָל-מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן ... וַיְהִי, גְּבוּל בְּנֵי רְאוּבֵן הַיַּרְדֵּן, וּגְבוּל"^[8].

הגבול הדרומי הוא נחל ארנון - גבול ארץ אדום, המערבי הוא בפועל ים המלח, המזרחי הוא המדבר ארץ לא מיושבת, ומשיק לארץ בני עמון. הגבול הצפוני תוחם את נחלת שבט גד באפיק "נחל חשבון".

הקשר עם שבט גד

הקשר של שבט ראובן עם שכנו הצפוני, שבט גד נושא אופי מיוחד. זאב ארליך, במאמרו: "ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות",^[^{דרוש מקור: מדויק]} מצביע על תופעה מעניינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן. וכך כתוב בספר במדבר: "וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד, אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת, וְאֵת, עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר, וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה, וְאֶת-בֵּית הָרָן: עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן." (במדבר, ל"ב, ל"ד–ל"ה). ואילו בערי נחלת שבט ראובן לא כלולה הסייפא: "עָרֵי מִבְצָר, וְגִדְרֹת צֹאן".

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", כתב: אמנם "לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה -מקנה עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן" (ל"ב, א'). כלומר, את הפסוק יש להבין כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד...".

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאוד, היו בעלי העניין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית.

בדרום הם בנו את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן.

בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח ומוגנים מפני מתקפה מן החוץ על ידי בני שבט גד.

לכך התאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד ”וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד”^[9]: "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לסְפר לפיכך נמשל כאריות"^[10].

צאצאי ראובן

בניו של ראובן הם: חֲנוֹךְ וּפַלּוּא, וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי^[11]. חצרון וכרמי נזכרים גם ברשימות היחס של שבט יהודה וייתכן שמצביעים על קשרים משפחתיים בין שני השבטים. און בן פלת (פלוא) (במדבר טז, א) ודתן ואבירם, נכדיו של פלוא (מבנו אליאב), היו מראשי המורדים במנהיגותו של משה^[12].

ממצאים חוץ מקראיים

לא נמצאו ממצאים חוץ מקראיים המראים התיישבות של ראובן בשטח נחלתו. אף במקרא עצמו מודגש כי השבט לא סיים את כיבוש נחלתו. את רוב נחלת השבט תפסו למעשה המואבים שהיו שרויים במלחמות עם ממלכות ישראל ויהודה. בחפירות ארכאולוגיות שנערכו במסגרת 'פרויקט מישור מידבא' בירדן, בראשותו של הארכאולוג הקנדי לארי הר, נתגלו מספר יישובים עם תרבות חומרית זהה לזו שנתגלתה בגב ההר מצפון לירושלים (שילה, שכם) בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-12 לפנה"ס. הר זיהה אותם עם התנחלות שבט ראובן^[13].

אישים מפורסמים מבני השבט

דתן היה מנוגשי בני ישראל ממצרים, ומבעלי המחלוקת הגדולים על הנהגתו של משה, נספה במחלוקת קורח ועדתו.
אבירם היה מנוגשי בני ישראל ממצרים, ומבעלי המחלוקת הגדולים על הנהגתו של משה, נספה במחלוקת קרח ועדתו.
הושע הנביא הראשון מתרי עשר

לקריאה נוספת

יהודה אליצור ויהודה קיל, אטלס דעת מקרא, ירושלים: הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים 1993
זכריה קלאי, נחלות שבטי ישראל, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1967