שִׁיפֿוֹן תרבותי, או בקיצור שִׁיפֿוֹן[1] (שם מדעי: Secale cereale) הוא מין תרבותי בסוג שיפון (אנ') שבמשפחת הדגניים. השיפון הוא אחד הגידולים החקלאיים הנפוצים ביותר והוא דומה לחיטה ולשעורה. ניתן להשתמש בדגני השיפון להכנת קמח, לחם שיפון, בירה משיפון (כמו גם חלק מסוגי הוויסקי והוודקה) ומספוא לבהמות. ניתן לאכול את הדגן גם בשלמותו, או משוטח. אין לבלבל את השיפון עם הזון (אנ'), הדומה לו ומשמש גם הוא כמזון לבהמות.
היסטוריה
מקור השיפון בזן בר שבוית במזרח אסיה הקטנה. במספר אתרים מהתקופה הנאוליתית באזור זה נמצאו עדויות לביות של שיפון. באתר אלג'הויוק נמצא מטמון של גרעיני שיפון מפוחמים המתוארכים לשנת 4000 לפנה"ס, המצביעים על כך שבאותה עת, השיפון שימש כגידול חקלאי[2]. עדויות לביות מסודר וקבוע של שיפון הן מאוחרות יותר, בתקופת הברונזה במרכז אירופה. ייתכן והשיפון נע מערבה כחלק מתערובת דגנים, וגודל באופן ייחודי רק מאוחר יותר. קיימים גם ממצאים מתל אבו הוריירה (אתר משלהי התקופה האפיפלאוליתית) המצביעים על שימוש בשיפון, אך קיימת מחלוקת לגביהם: גם לגבי התיארוך וגם לגבי העובדה כי הממצאים מתבססים על גרעינים בלבד, ללא מוץ[3].
ממצאים מן התקופה הרומית באירופה מעידים על שימוש בשיפון, אך פליניוס הזקן מתאר אותו כ"אוכל עלוב שיש לצורכו רק על מנת להימנע מגוויעה ברעב" וכי נהוג לערבב אותו עם חיטה על מנת למתן את טעמו המר, "אך גם אז הוא אינו נעים לקיבה". מאז ימי הביניים נעשה שימוש קבוע בשיפון כמרכיב בלחם בצפון-מרכז אירופה (ממזרח לגבול גרמניה–צרפת וצפונית להונגריה).
מחלות
השיפון רגיש מאוד לפטריית הארגוט. צריכה של שיפון נגוע בארגוט על ידי בני אדם ובעלי-חיים עלול להוביל למצב רפואי חמור הנקרא ארגוטיזם. מצב זה עלול לגרום לפגיעה פיזית ונפשית, פרכוסים, הפלות, נמק באצבעות, הזיות ומוות. מבחינה היסטורית, מדינות צפוניות בעלות לחות גבוהה שהיו תלויות בשיפון כיבול עיקרי היו נתונות למגפות תקופתיות של מצב זה.
השיפון גדל היטב בקרקעות עניות בהרבה מאלו ההכרחיות עבור רוב הדגנים. לכן, זהו יבול בעל ערך רב במיוחד באזורים עם קרקע חולית או אדמת כבול. צמח השיפון מסוגל לעמוד בתנאי קור בצורה מיטיבה מאשר דגנים קטנים אחרים. לדוגמה, השיפון ישרוד תחת כיסוי שלג שלרוב יהיה קטלני עבור "חיטת החורף" (Winter Wheat). רוב החקלאים מגדלים "שיפון חורף", אשר אותו זורעים ומתחילים לגדל בסתיו. באביב, הצמחים מייצרים את היבול שלהם. שיפון הנזרע בסתיו מראה לרוב צמיחה מהירה. בבוא הקיץ, צמחים אלו יגיעו לגובהם המקסימלי, כ-120 סנטימטרים בעוד שחיטה שנזרעה באביב תהיה רק בשלבי נביטה ראשוניים. צמיחה נמרצת זו מתגברת אפילו על המתחרים הקשים ביותר של העשב, מכאן שניתן לגדל את השיפון ללא כל שימוש בקוטלי עשבים. שיפון הוא פולש נפוץ ולא רצוי של שדות חיטת חורף - אם מתאפשרת לו גדילה והתבגרות, הוא עלול לגרום להורדת מחיר משמעותית של החיטה שנקצרה.
השיפון מוזכר מספר פעמים בדברי חז"ל: במשנה, בתלמודים ובמקורות נוספים. בין מפרשי המשנה הראשונים נפלה מחלוקת דבר זיהוי השיפון: לפי רש"י השיפון המוזכר במשנה הוא המין המכונה כך בימינו. לעומת זאת, לדעת רבי נתן מרומי בספר ערוך השיפון המוזכר בדברי חז"ל אינו המין המכונה כיום 'שיפון', אלא המין המכונה כיום 'כוסמין'. לצד זאת, הוא מזהה את שיבולת השועל המוזכרת במשנה בתור המין המכונה כיום שיפון[4].
