סיום מסכת הוא טקס חגיגי המציין סיום שלב משמעותי של תלמוד תורה. לרוב סיום מסכתגמרא או סדר משניות. לעיתים קרובות משולב טקס זה באירוע אחר, כגון סיום תקופה או מסיבה, כדי להוסיף נופך של מצווה לאירועי חולין.
מקורות המנהג
המקור למנהג מובא בתלמוד כהנהגה של אביי, ראש ישיבת פומבדיתא, שכשהיה רואה תלמיד שהשלים לימוד מסכת, היה עורך יום חג לכל חכמי הישיבה ותלמידיה.[1]
מקורות נוספים הם דבריו של רבי יצחק במדרש, המתייחסים למעשיו של שלמה לאחר שנעשה לחכם מכל אדם:
"ויבא ירושלם ויעמד לפני ה' ויעל עולות ושלמים ויעש משתה לכל עבדיו".[2] אמר ר' יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
וכן טעם שניתן על ידי רבי שלמה לוריא, שלקח את העיקרון הנלמד מחגיגת ט"ו באב, שאחת הסיבות שניתנו לה בגמרא היא השמחה על סיום כריתת העצים לשימוש במזבח העולה[3] והחילו עיקרון זה אף על סיום מסכת, שאף היא שמחה של מצווה.[4]
בספרי ההלכה של הרמב"ם ור' יוסף קארו לא הובא נוהג זה, וכך גם ביהדות תימן לא נהגו לערוך סיומי מסכת, ומיד לאחר סיום המסכת היו מתחילים מסכת אחרת ללא כל טקס[5].
שלבי הסיום
הטקס נחלק למספר חלקים:
סיום המסכת – המסיים (או במקרה של קבוצת מסיימים - נציג מטעמם), מקריא את סופה של המסכת, ומסבירהּ במקרה הצורך, על מנת לשתף את כל הנוכחים בסיום לימוד המסכת.
סעודת מצווה - לחלק זה אין כללים מוגדרים, והסעודה עשויה להיות ארוחת פאר חגיגית בת אלפי משתתפים, או מספר חברים מצומצם עם מעט משקה ומיני מזונות. כאשר מדובר בסעודה חגיגית, נהוג לרוב להתחיל את הסעודה מראש, והטקס נערך תוך כדי הסעודה.
דבר תורה – אם המסיים מסוגל לכך, נהוג שהוא אומר דבר תורה בעניינים הנוגעים למסכת. דבר התורה נקרא אף הוא "הדרן", ובספרות התורנית קיימת סוגה של ספרים הנקראים "הדרנים" המקבצים דברי תורה כאלה.
'הדרן'
לאחר סיום הקראת סוף המסכת, נאמר טקסט קצר, המכונה בשם "הדרן" ('חזרנו' או 'נחזור', בארמית) על שם תחילתו. הטקסט כולל כעין התחייבות לחזור על החומר הנלמד, סגולות נגד השכחה, דברי שבח והודאה העוסקים בלימוד התורה, וחותם באמירת נוסח מיוחד של קדיש.
טקסט ההדרן השתנה עם השנים, אך כיום הנוסח המופיע בסופם של רוב ספרי הקודש הוא כדלהלן (בתור דוגמה, ננקטה מסכת ברכות). הטקסט מנוקד, ולאחר כל קטע טקסט ניתן הסבר למקורו ומשמעותו.
ההסבר הנפוץ לקטע זה הוא תרגום מילולי, ללא התחשבות במשחקי מילים אפשריים:
חזרנו עלייך מסכת ברכות וחזרת עלינו. דעתנו עלייך מסכת ברכות ודעתך עלינו. לא נשכח ממך מסכת ברכות ולא תשכחי מאיתנו, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
פירוש נוסף נתן רבי חיים בן בצלאל מפרידברג,[6] פירושו מסתמך על דו-המשמעותיות של חלק מהמילים[דרושה הבהרה], ובעיקר על ההבדל בין השורש ה-ד-ר בארמית בבלית שמשמעותו חזרה ובין אותו השורש בעברית: ”נחזור עלייך מסכת ברכות, והדרך יהיה שרוי עלינו. דעתינו תהיה נתונה לך מסכת ברכות, והשגחתך תהא שרויה עלינו. לא נשכח אותך מסכת ברכות, ולא תשכחי אותנו, כזוג אוהבים”.
קטע זה של 'הדרן עלך', יחד עם שמות בני רב פפא הוא כנראה החלק הקדום ביותר מתוך טקסט ה"הדרן". קטעים אלו מוזכרים לראשונה בדבריו של רב האי גאון[7] בשינויים קלים מהנוסח הנהוג כיום, כאשר השינוי העיקרי הוא שבזמנו של רב האי גאון, החלק הראשון לא היה נאמר על ידי המסיים עצמו, אלא היה נאמר למסיים על ידי הקהל.
מקור אמירת עשרה שמות אלו לוט בערפל, ואף זהותם של אותם בנים אינה ברורה. רב האי גאון כבר נשאל לגביהם,[7] וענה כי אין כל אותם המנויים ברשימה, בניו של רב פפא המפורסם. וכי על פי המסורת, יש באמירת שמותיהם סגולה לסייע כנגד השכחה. גם בהבדלה דרבי עקיבא, חיבור המיוחס לתקופת הסבוראים, מובאת רשימת שמות בני רב פפא כחלק מסגולה למניעת שכחה. כמו כל מנהג שסיבתו אינה ידועה, הוצעו לו מספר הסברים.[8] הרמ"א, שלא ראה את דברי רב האי גאון, הציע כי רב פפא, שהיה עשיר, היה עורך סעודות סיום מסכת לעשרת בניו, ואף קישר בדרך הדרוש בין שמות עשרת הבנים ובין עשרת הדיברות ועשרת המאמרות שעמם נברא העולם, המוזכרים בפרק הרביעי של מסכת אבות.[4]
אם הסיום נערך בנוכחות מניין (עשרה אנשים), אומרים קדיש לאחר הסיום, נוסח הקדיש נתון במחלוקת. ברוב קהילות אשכנז ובחלק מעדות המזרח[17] (וכן כתב לומר אדמו"רהרמ"מ מליובאוויטש[18]) נהגו לומר קדיש בנוסח מיוחד, הנקרא "קדיש הגדול", וזהו הקדיש המודפס בש"ס וילנא [ועל פי זה נדפס בכל המהדורות שבימינו] נוסח זה דומה לקדיש דעתיד[19] המובא בסדר התפילה להרמב"ם, (לדבריו יש לומר קדיש דעתיד לאחר כל לימוד תורה וכך נוהגים רוב יהדות תימן). ובחלק מעדות המזרח[20] אומרים קדיש דרבנן רגיל (הקרוי גם קדיש על ישראל) (וכך נוהגים גם בחב"ד[21]) [22].
נוסח קדיש הגדול הוא כפי נוסח הקדיש הרגיל בתוספת קטע בתחילתו על העולם בביאת המשיח, תחיית המתים, בנין בית בית המקדש ושובה של מלכות שמים, וכן בתוספת קטע המתחיל במילים 'על ישראל'. הנוסח בתחילת הקדיש נרמז במסכת סופרים,[23] ונאמר לרוב רק כאן ולאחר קבורת המת, ובקהילות מסוימות גם בתשעה באב.
הקדיש נאמר על ידי המסיים, אך אם במקום נמצא אבל, הוא עשוי לומר את הקדיש במקומו.
סעודת סיום
מנהג עתיק הוא שלא רק אלו שלמדו את המסכת משתתפים בסעודת המצווה, אלא כל מי שיש לו נגיעה כלשהי ללימוד משתתף בשמחה. רבי משה מינץ מוסר[24] כי בזמנו היה מנהג שבעלי הבתים שבעיירה היו מתקבצים לישיבה עם תחילת לימוד המסכת ובסופה.
באותו מקום, כותב הרב מינץ כי כשמגיעים לקראת סיום המסכת, אין לסיימה, אלא יש לשייר מעט בסוף, כדי שניתן יהיה לקיים את סעודת המצווה כיאות, בזמן הראוי לכך. דברים אלו היוו פתח לדיונים בין האחרונים בדין זה, שכן סיום המסכת היא הצורה הנוחה ביותר להבטיח שסעודת מצווה תתקיים במועד מסוים, כגון המנהג שבכור שאכל בסעודת מצווה פטור מתענית בכורות למשך שאר היום, או מנהג גור לדאוג לכך שיתקיים סיום מסכת בכל יום מימי תשעת הימים ועל ידי כך הותרו באכילת בשר ושתיית יין[25].
יש הנוהגים כי כאשר מתקיים סיום מסכת לאחר התפילה או לפניה – אין אומרים תחנון.[26][27]
נהוג ברוב עדות ישראל, שבכורות מתענים בערב פסחתענית בכורות, זכר להצלתם ממכת בכורות. אולם בפועל, נהוג להיפטר מהתענית על ידי השתתפות בסעודת מצווה של סיום מסכת. לכן, נערכים במקומות רבים סיומים בערב פסח.
בשנים האחרונות התפתח מנהג שנערים מסיימים מסכת בחגיגת בר המצווה שלהם.
פעמים רבות נהוג לעשות סיום מסכת שנלמדה לזכר נפטר באזכרה ב-30 למותו, או לאחר שנה למותו.
^ירחון אור תורה (אדר תשס"ז סימן עט) כתבו בשם הרב מאיר מאזוז שהמנהג לומר קדיש "דעתיד לחדתא" (ועיין גם באור תורה אייר תשס"ז סימן קכ; ובשו"ת מקור נאמן ח"ב סימן קפו). וכן כתב הרב יצחק יוסף בספר ילקוט יוסף אבלות (מהדורת תשס"ד, סימן ל סעיף מג) שצריך לומר קדיש "דהוא עתיד לחדתא עלמא" [ותיקן שם נוסח שונה במקצת]. ועיין עוד בארוכה בשו"ת מעין אומר חלק יא סימן י בשם הרב עובדיה יוסף.
^אגרות קודש חלק כד אגרת ט'מ, ושם חלק יד אגרת ד'תתסז.
^ספר עלי הדס, פרק יב סעיף יג; ויצבור יוסף בר חלק ג סימן יג; שו"ת דרכי הלכה, בהוצאת המכון "דרכי הוראה לרבנים" בשם הרב מרדכי אליהו.
^ממנהג האדמו"ר הרש"ב, הובא ברשימות דברים להר״י חיטריק ח״ד עמ׳ ריט, מיום כ״ד בטבת תרע״ה בליובאוויטש [במהדורה החדשה עמ' 362].
^ראה עוד בעניין זה במאמרו של הרב עמיהוד יצחק מאיר לוין "מקורות וטעמים לסיום מסכת; הקדיש הגדול; נוסחאות ההדרן" באורייתא כ, תשס"ו, קיב - קיח. ומאמרו של אביגדור שנאן "יתגדל ויתקדש".
^כך כתב הרב חיים אלעזר שפירא ממונקאטש (בספרו שער יששכר מאמר חודשי תמוז אב אות ח) כרמז לכך הביא את האימרה סיום מסכת אין לעשות, שהם ראשי התיבות סמא"ל שמו הקבלי של השטן שמשמעותן, שרצונו הוא להרבות בעצבות ולא לסיים מסכתות.
