נולד לרבי שמואל ורבקה[1], בעיירה לובביץ' בפלך מוהילב. נקרא שלום על שם אבי סבו רבי שלום שכנא אלטשולר, ודובער על שם אבי סבתו, רבי דובער שניאורי ("האדמו"ר האמצעי").
מינקותו התחבב על סבו "הצמח צדק", שאף בחר את שמו ואת כינויו "הרש"ב". רוב לימודו וחינוכו היה אצל אביו המהר"ש. בעודו ילד, נפל קרבן להתעללות מינית חמורה: כפי שסיפר מאוחר יותר לווילהלם שטקל, אחד החסידים ביצע בו מעשים מיניים מאז שהיה בערך בן שש ועד לחתונתו. ההתעללות גרמה לו לטראומה חריפה ולמספר נוירוזות, והוא פנה לטיפול פסיכולוגי בבגרותו[2]. בגיל 12 התחיל לכתוב "הנחות" (תמליל בלשון החסידים) ממאמרי אביו. בבחרותו רצו לגייסו לצבא האימפריה הרוסית, ואביו שילם כופר כדי לפוטרו מכך.
פטירת אביו בגיל ארבעים ושמונה וחצי, בי"ג בתשריה'תרמ"ג (1882), השפיעה עליו קשות ובמשך שנת האבלות הסתגר בחדרו וחלה. על אף היותו הבן השני ולא הבכור, הוכר על ידי החסידים כיורשו של אביו. הוא לא קיבל על עצמו מיד את האדמו"רות בין היתר מפני כבוד אחיו המבוגר, הרב שניאור זלמן אהרן שניאורסון. אמנם אמר "מאמרים" (דרשות בתורת החסידות), דבר המיוחד לאדמו"ר, אך לא נהג בשאר גינוני אדמו"רות. רק 11 שנה לאחר פטירת אביו, בראש השנה ה'תרנ"ד (1893) קיבל על עצמו באופן מוחלט את התפקיד, בהמשך לעקירת אחיו מלובביץ' לעיר ויטבסק. אקט זה בא לידי ביטוי בישיבתו במקום אביו בבית הכנסת. בריאותו הייתה רופפת במשך כל חייו, והוא נהג לצאת למעיינות מרפא בחו"ל כמו קארלסבד, באד האל ומנטון (אנ').
כשנבחר לגבאי ה"חברה קדישא" בעירו בשנת ה'תרמ"ח (1888), אמר מאמר בשם "אין הקב"ה בא בטרוניא", העוסק במעלת אנשים פשוטים. בביקורו במוסקבה בשנת ה'תרנ"ז (1897) אמר דבר תורה בשם "וידעת את ה'" הדן בעניין השגחה פרטית והקשר שבין הבורא לנברא. כמו כן בשנת ה'תרנ"ט (1898) אמר מאמר בשם "החלצו" העוסק בעניין אהבת ישראל.
בחורף ה'תרס"ג (1903) נסע הרש"ב לווינה עם בנו הריי"צ ונפגש עם הפסיכולוג זיגמונד פרויד כדי לטפל בתסמינים שנבעו מההתעללות שספג בילדותו. הסיבה הישירה הייתה אובדן תחושה בידו השמאלית. הרש"ב תיאר במכתביו את מצבו הבריאותי ואת ביקוריו אצל הרופאים והטיפולים שנעשו לו[4]. מהמכתבים עולה כי פרויד נתן לו טיפול בחשמל, שהועיל להחזרת התחושה בידו. הוא טופל גם אצל וילהלם שטקל[2]. הוא המשיך בטיפולים האלה גם בשובו לביתו, אך הציוד שהיה ברוסיה התברר כלא יעיל.
בשנת ה'תרנ"ז (1897) כאשר הודיעו לו הרופאים כי סיכויי החלמתו נמוכים החליט לעלות לארץ ישראל אך לבסוף חזר בו. בשנת ה'תרע"ו (1915) בשל מלחמת העולם הראשונה והתקרבות הגרמנים, עזב את לובביץ' ועבר לרוסטוב על הדון. יעקב מַרק, שהכירו באופן אישי, טען שלא היה זה ניסיון להתרחק מקרבת החזית, אלא מסיבות אידאולוגיות־דתיות, עקב שנאתו העזה להשכלה המערבית ונציגיה הגרמנים[6].
בשנת ה'תר"פ (1920), זמן קצר לפני מותו, משהתקרבו הבולשביקים לרוסטוב, שקל לעבור לטורקיה, אך לבסוף נשאר בה. במוצאי שבת אור לב' בניסן ה'תר"פ (1920) נפטר, כשהוא ממנה בצוואתו את בנו היחיד, רבי יוסף יצחק שניאורסון, לממשיך דרכו.
הוא נהג לכתוב את מאמריו לפני אמירתם, אך מלבד מספר קונטרסים לא הדפיס אף ספר בחייו. בנו הריי"צ החל בהדפסת כתביו, ורובם נדפסו לאחר פטירתו. חלק מהמאמרים אבדו. ידוע על 1173 מאמרים שחיבר[דרוש מקור] ונדפסו ב-29 כרכים. חיבר גם תשובות בהלכה שיצאו לאור.
זמן קצר לפני פטירתו אמר לבנו רבי יוסף יצחק: "אני עולה השמימה, ואת הכתבים אני משאיר לכם"[7].
נקבר בבית העלמין הישן ברוסטוב על הדון. בעקבות החלטת הממשלה הסובייטית בשנת ה'תרצ"ט (1939) לסלול כבישים במקום, הועברה גופתו לבית העלמין החדש בעיר בידי חסידים שעשו זאת בהדרכתו של קרובו, רבי לוי יצחק שניאורסון.
כדי להתמודד עם אתגר תנועת ההשכלה והציונות שבאותו הזמן התפשטו באירופה והורידו מלימוד תורה וקיום מצוות תלמידי ישיבה רבים, ובכלל זה גם חסידיו, וכן עם אתגר הישיבה הליטאית (כגון ישיבת וולוז'ין)[8], הבין רש"ב שעליו לעצב מרכז חסידי בדמותה של הישיבה הליטאית, המלוכדת סביב קבוצה נבחרת של צעירים רווקים מוכשרים, שתהפוך למוקד רוחני־דתי לחסידיו.
הרש"ב תיאר את תלמידי הישיבה כ"חיילי בית דוד", משל היו חיילים היוצאים לקרב להביא את המשיח, שהוא צאצא של דוד המלך. הוא דרש מהם להתמסר ללימוד התורה ולעבודת ה' עד כדי מסירות נפש. הוא כינה אותם "תמימים".
העברת מוקד ה"חצר" מזקני החסידים לתלמידי הישיבה השפיעה על עתיד חב"ד[9].ישנם הסבורים כי מערך זה איפשר לחסידות חב"ד־ליובאוויטש להתבלט יותר משאר הזרמים של חב"ד בעבר[10].
את שיטת הלימוד בישיבה התווה ב"קונטרס עץ החיים" (ה'תרס"ד (1904)), שבו הוא שולל את שיטת הפלפול קודם שהתלמיד הגיע לבהירות שלמה בסוגיה. הוא מורה גם שעל כל תלמיד להקדיש לפחות ארבע שעות ביום ללימוד תורת החסידות, ומסביר את החשיבות בלימוד זה.
משנתבססה הישיבה, היא הפכה לציר המרכזי לא רק של חיי ה"חצר" אלא של כלל החסידים. מאמרי הרבי נאמרו בפני התלמידים בלילות שישי, במשך השבת חזרו התלמידים על המאמרים בסיוע ה"חוזרים" שתפקידם היה לזכור בדיוק רב את מילות הרבי, לאחר מכן חזרו על הדברים לפני הרבי, תוקנו במדת הצורך, ובמוצאי השבת הועלו עלי כתב, הודפסו במכונת העתקה, והופצו בקרב החסידים. כך גם החסידים החיים במרחקים יכלו לעיין בדברי הרבי, זמן לא רב לאחרי אמירת המאמר. באופן זה מאמרי הרבי גיבשו את החסידים סביב הישיבה והרבי[11]. ה"תמימים" נדרשו להתפרס בתפוצות החסידים ולספק את נפשם הצמאה באמצעות חזרה על מאמרי חסידות, סיפורים, והתוועדויות.
בשנת ה'תרע"ב (1912) שלח לחברון שבעה תלמידים מצטיינים ומשפיע, כדי להקים שם סניף של הישיבה בשם "ישיבת תורת אמת". לשם כך הוא קנה את בית רומנו, ושלח לשם מימון תדיר. כעבור חודשים אחדים חזרו שניים מהבחורים לרוסיה, ועם פרוץ מלחמת העולם ה־1 גם שאר בני הקבוצה חזרו אליה (הם היו נתיני רוסיה, ועזבו את הארץ שהייתה בשליטת הטורקים). בשנת ה'תרפ"ב (1922) הוקמה הישיבה מחדש בירושלים, שם היא פועלת עד היום.
כאשר גורשו יהודי מוסקבה בשנת ה'תרנ"ב (1892), פעל לסייע להם כלכלית להתבסס במקומות חדשים.
החל משנות ה־20 וה־30 של המאה ה־19, ממשלת רוסיה מינתה רבנים מטעם הרשויות, שהיו ממונים על ניהול פינקסי רישום הנישואים, הלידות ומקרי המוות בקהילות היהודיות. לרוב, "רבנים מטעם" אלו לא היו ראויים לרבנות, ויש שאף לא היו שומרי תורה ומצוות. הם שימשו לצרכים פורמליים בעוד למעשה רבנים מסורתיים המשיכו בתפקידם הדתי. בשנת ה'תר"ח (1848) יסדה הממשלה "ועידה רבנית" - מוסד רשמי לצורכי בירור השאלות הדתיות של יהודי רוסיה - שהתכנסה כל כמה שנים. האספה החמישית של הוועידה התקיימה בחורף ה'תרנ"ד (1894) ובה התקבלה הצעה שגם הרב הדתי יתחייב בתעודת השכלה ואז יוכל גם הוא לנהל את פנקסי הרישום ושוב לא יזדקקו לרבנות כפולה. הדבר נודע לרבי כעבור מספר שנים, ובמשך השנים ה'תרנ"ז-ה'תר"ס (1897-1900) עמל רבות לבטל החלטה זו. הוא דרש לבטל את הרבנות הכפולה ולמנות פקיד שיהיה אחראי על הרישום הפורמלי, אך הדבר לא עלה בידו. החוק עצמו לא השתנה בנושא זה עד לנפילת משטר הצאר והתחלת השלטון הקומוניסטי[12].
החל משנת ה'תרנ"ג (1893), חוגי ההשכלה ניסו להשפיע על ממשלת רוסיה שתחייב את המלמדים בחדרים בתעודת השכלה, ושבחדרים ילמדו גם לימודי חול, לכל הפחות רוסית. הרבי פעל נגד הצעה זו[13].
בשנת ה'תר"ס (1900), פתחה בית ספר בלובביץ' חברת מרבי השכלה. הדבר החריד את הרבי שחשש מפני השפעת ההשכלה. הוא כינס אליו את ה"תמימים" והתבטא אודות חברי האגודה בחריפות, באומרו "הריני שונא אותם כולם"[14].
בשנה זו עלה מספר בתי הספר של החברה לכ־150 בערך. עקב קשיים כלכליים היא פנתה לעזרת יק"א, וזו אישרה להעביר לידיה מיליון פרנק, סכום נכבד באותם ימים. הדבר נודע לרבי והוא פתח במערכה מקיפה לביטול התקציב. הוא סבר שתקצוב האגודה יוביל לפריחה במערכת החינוך החילונית, ומסורת ישראל תפגע. במכתב ארוך ניסה לשכנע את יק"א שעיקר מטרתה צריכה להיות שיפור מצבם הכלכלי של יהודי רוסיה, ללא התערבות במצבם הרוחני, ואף גייס לשם כך את עזרתם של גדולי הרבנים במכתב פניה נוסף ליק"א. שליחו דאג להחתים את הרבנים דוד מקרלין, אליהו חיים מייזל מלודז', חיים מבריסק וחיים עוזר מווילנא. הפעולות הרבות שנעשו בשיתוף פעולה עימם נשאו פרי, ולבסוף רוב התקציב לא הועבר לידי המשכילים[15].
בשנת ה'תרס"ב (1902) ביקש בתמיכת רבנים אלו מיק"א לסייע בהקמת בית חרושת לאריגה ולטוויה בידי יהודים בעיר דוברובנה, בעזרת האחים פוליאקוב, והארגון נענה לבקשתו. על פי מקורות חב"ד הועסקו במפעל כאלפיים יהודים[16].
עקב פנייתם של רבנים חרדים חשובים, הוא שקל לתמוך בארגון "מחזיקי הדת" שנוסד על ידי האדמו"ר מבלז, יהושע רוקח, ואף כתב בשנת ה'תרס"ב (1902) מכתב תמיכה ארוך ומפורט, אך הוא חזר בו ומכתב זה לא נשלח[17]. במכתב אחר מאותה שנה הוא מסביר שהחליט להתנגד לארגון כי סבר שהארגון יזיק לדת יותר ממה שיועיל לה[18].
היה שותף לשלביה הראשונים של התארגנות אגודת ישראל, אך בשנת תרס"ט פרש ממנה עקב החלטתה לקבל לשורותיה גורמים מתונים, והחלטתה לתמוך במפעלי בנייה בארץ ישראל[19]. הרש"ב הביע חשש שהאגודה תהפוך עם הזמן לציונית[20].
בזמן שהממשלה כינסה את "אספת הרבנים" בסנקט פטרבורג בשנת ה'תר"ע (1910), היה מראשי האספה. בעת האספה נקט יחד עם הרב חיים מבריסק בגישה תקיפה, והתנגד לכל שינוי במסורת ישראל. במהלך הדיונים נשא נאום נלהב בו שכנע את הרבנים המתונים לתמוך בעמדתו. באספה הועלו שאלות בדבר ההשכלה וידיעת השפה הרוסית הנדרשת לרבנים על מנת לנהל את רישום הלידות והפטירות כפי הנהוג בימים ההם. הרש"ב נקט בעמדה הקיצונית ביותר לפיה לא תידרש לרב אף השכלה מלבד ידיעת התורה ואת הרישום ינהל פקיד מיוחד, דעתו שהייתה המיעוט בנושא נדחתה והוחלט שלרב תידרש ידיעה מינימלית של קריאה וכתיבה ברוסית.
במשפט בייליס המפורסם (ה'תרע"א, 1911), נטל חלק פעיל, במיוחד בוועד הפרקליטים. הוא יעץ לרב מזא"ה, שהיה אחראי על החלק ההלכתי בהגנה, בתחומי ההלכה והחסידות, ומינה את חסידו וקרובו ר' לוי יצחק שניאורסון, שהיה בקי בקבלה, להתעסק בתחום זה. בנוסף, ביקש מעורך הדיןאוסקר גרוזנברג לסיים את נאום ההגנה ב"שמע ישראל". הוא מילא את בקשתו, כשבסוף נאומו קרא לבייליס שגם אם ביהמ"ש יפסוק לחובתו יצעד כיהודי גאה, בקריאת "שמע ישראל".
הרש"ב היה אחד המנהיגים הבולטים והמיליטנטיים שהעמידה היהדות האורתודוקסית כנגד הציונות[22]. הוא ראה בציונות ובציונים אויבים מרים המאיימים על עצם קיומו של העם היהודי במובנו המסורתי, והכריז עליהם מלחמה. בתנועה הציונית הוא ראה סכנה גדולה בהרבה מההשכלה וההתבוללות, משום שהנלכדים ברשת ההשכלה אינם מדמים בעצמם שהם יהודים כשרים, ולכן יש להם סיכוי לשוב בתשובה, ואילו הציונים שואפים לחולל שינוי ערכי בדת עצמה ובכך הם מחשיבים עצמם ליהודים כשרים יותר משומרי המצוות, ואין סיכוי שיחזרו אליה[23].
התנגדותו החריפה לציונות נבעה משלוש סיבות. מבחינה תאולוגית הוא סבר כי הציונות נוגדת באופן חד לעיקרון שפעילות ארצית למען בוא המשיח - תרחיקו. לתפיסתו, הגאולה צריכה להיות בידי שמיים ולא באמצעות מעשים ארציים. הוא היה הראשון שהשתמש במדרש שלוש השבועות כטיעון נגד הציונות, "ומכאן ואילך החל טיעון זה להיות רווח כארגומנט אנטי־ציוני מובהק בקרב החרדים במזרח אירופה"[24]. זאת בניגוד לתפיסת אביו שהתבטא שאילו היו אנשי ביל"ו עולים לארץ ישראל "באור השם", "הייתי גם כן נוסע ומביא מאה אלף חסידים לארץ ישראל"[25]. שנית, הוא טען כי מטעמים פרגמטיים הציונות המדינית איננה ישימה: אומות העולם לא יאפשרו כינון מדינה יהודית, והיהודים במהותם אינם מסוגלים לבנות מדינה ("גם אנחנו מצד תכונותינו אין אנו מסוגלים לזה"). שלוש, הוא חשש כי מטרת הציונות היא להחליף את המסורת היהודית כיסוד והעיקר של עם ישראל ב"לאומיות"[26].
הוא אמנם המשיך במסורת אבותיו ותמך ביישוב החב"די בחברון ובחסידי חב"ד האחרים שהתגוררו בארץ, אולם בה בעת התנגד באופן חריף לתמיכה כספית באלה שהתיישבו בארץ במסגרת ה"ישוב החדש", וכינה את בני היישוב החדש בירושלים: "החוטאים והפושעים שמטמאים את הארץ"[27].
התנועה הציונית גרסה כי תקומה ארצית ומדינית תושג באמצעות פעילות פוליטית והתיישבותית, והיא ניסתה לשוות לפעילות זו תחושת מיידיות ודחיפות. כקונטרה לגישה זו, רש"ב הציע מודל דומה: לתפיסתו, התקומה הרוחנית תושג באמצעות פעילות במישור רוחני־נפשי, ואף הוא ניסה לשוות לפעילות זו תחושת מיידיות ודחיפות[31]. מכאן הכרזתו, לראשונה בתולדות חב"ד, שדורו הוא "דור המשיח בלתי שום ספק"[32]. משנתו מסמנת איפוא תפנית אידאולוגית ביחס למשיח: בעוד שאדמו"רי חב"ד שקדמו לו התמקדו בעיקר בפן הרוחני־נפשי של הגאולה ולא החשיבוה אימננטית, הרש"ב פיתח את רעיון המשיחיות האקטיבית שתתממש עוד בדורו[33]. אדמו"רי חב"ד שהגיעו אחריו העמיקו והרחיבו תפיסה זו.
מאמרי החסידות של רבי שלום דובער מצטיינים בהסברה רחבה של המושגים הנדונים בספרי החסידות, ובהצגתם בצורה הגיונית ומובנת תוך ריבוי דוגמאות ומשלים להמחשת הדברים. בכך הוא מגדיל את הפער שבין "חסידות" ל"קבלה", בה מובאים מושגים ללא הסברה. הוא אף התבטא שרצונו שתלמידי ישיבתו יוכלו ללמוד חסידות באותה הבנה והעמקה בה לומדים סוגיות תלמודיות. בשל מעלות אלו, יש למאמריו חשיבות מרובה בהבנת החסידות, ובישיבות חב"ד הם מהווים את היסוד והשער ללימוד חסידות בצורה מעמיקה. בשל סגנונו הברור והמסודר הוא כונה "הרמב"ם של תורת החסידות".
בדרך כלל, כשבא לבאר עניין מוקשה בחסידות אמר סדרה של מאמרים המכונה בשם "המשך". פעמים כתב עניין כמקשה אחת ורק אחר כך, כשאמרו ברבים, חלקו למאמרים נפרדים. זמני תחילת ההמשכים היו בדרך כלל ראש השנה או שבועות (לעומת אביו, הרבי מהר"ש, שהתחיל את מסורת ה"המשכים", שאצלו היה הזמן בעיקר בפסח). החסידים נוהגים לקרוא להמשכים על פי שנת אמירתם (כגון "המשך רנ"ט" להמשך שנאמר בשנת ה'תרנ"ט (1898-1899)). שני "המשכים" ארוכים במיוחד: "יום טוב של ראש השנה", שאמירתו החלה בראש השנה של שנת ה'תרס"ו (1905) ונגמר בראשית שנת תרס"ח, ו"בשעה שהקדימו", שהתחיל בשבועות של שנת ה'תרע"ב (1912) ונמשך על פני ארבע שנים. לצד מאמריו במשנת החסידות, הוא גם אמר מאמרים המדריכים את האדם כיצד לעבוד את ה'. מתוכם מאמר "החלצו" הנזכר ו"נר חנוכה" של שנת ה'תרמ"ג. הוא גם הוציא שני קונטרסים "קונטרס התפילה" (ה'תר"ס, 1900) ו"קונטרס העבודה" (ה'תרס"ט, 1908), הדנים בנושאים אלו.
לפי תפיסתו, העיסוק בהלכה ובתלמוד בלבד (המכונה בחב"ד "תורת הנגלה") איננו מספיק ויכול להביא את האדם לידי כפירה. לכן מוטל על האדם ללמוד גם את תורת החסידות (המכונה בחב"ד "תורת הנסתר" או "פנימיות התורה")[34].
במשנתו, ההבדל המהותי בין חסידות לקבלה הוא כי בעוד שהקבלה היא ביאור סדר ההשתלשלות (העולמות והספירות השונות) ותבניתו בצורה טכנית, תורת החסידות היא הבעת רעיונות עמוקים (כמו אחדות הבורא) בצורות שונות, כשהקבלה משמשת כעולם מושגים בו משתמשת החסידות להסברת רעיונותיה ובאמצעותו אומרת את דברה. תפיסה זו מתבטאת בפתגמו כי ”העולם אומר כי חסידות היא ביאור על קבלה. אך באמת, קבלה היא ביאור על חסידות[35]”. על האדם מוטל להביא את עצמו להכרה בתפיסת העולם הזו, הגורסת כי אין עוד מלבדו ואין משמעות אמיתית ל'יש' ולמציאות האדם אם אינם בשירותו של הבורא, באמצעות לימוד מעמיק בתורת החסידות והתבוננות בכך בשעת התפילה, תוך זהירות מדמיונות ומהטעיה עצמית[36].
אחת מתקנותיו הידועות היא תקנת הבור על גבי בור שמיועדת לאפשר טבילה במקווה מחומם, כדי שהטבילה תיעשה ביישוב הדעת.
אילן שושלת אדמו"רי חב"ד
עץ שושלת אדמו"רי חב"ד
מקראה:
שושלת האדמו"רים: חב"ד ליובאוויטש – השושלת המרכזית[א] חב"ד קאפוסט חב"ד ליאדי חב"ד ניעז'ין
^ 123בדור הרביעי חל פיצול בחסידות, ארבעה מבניו של ה"צמח צדק" התמנו לאדמו"רי חב"ד[42]. אחד מארבעתם רבי שמואל שניאורסון, צעיר בניו של ה"צמח צדק", היה הממשיך הרשמי של החסידות "חב"ד ליובאוויטש", וישב על כיסא אביו בליובאוויטש[43], וזאת על פי צוואת האב[44], רבי שמואל נשאר בלובביץ' בעוד שלושת אחיו עברו למקומות אחרים והקימו חצרות משל עצמם בערים שונות, שחלקן התקיימו דור נוסף. לחצרות אלה לא היה המשך, הן דעכו עם השנים ורוב חסידיהן עברו לחב"ד-ליובאוויטש.
^כאשר אדמו"רי חב"ד, הם נכדים של בעל התניא בדרכים נוספות – הוכנסו בעץ הדרכים הנוספות בהם הם מיוחסים אליו.[37]
חיבוריו
ספר המאמרים - 29 כרכים הכוללים את מאמריו על פי סדר השנים
ספר השיחות תורת שלום - לקט משיחותיו בהתוועדויות, שלושה כרכים
שאלות ותשובות תורת שלום
קונטרס ומעיין מבית ה' - בתחילת הקונטרס מובא יומן ארוך ומפורט של רבי יוסף יצחק שניאורסון הכולל את הרקע לכתיבת הקונטרס - הקמת ישיבת תומכי תמימים בלובביץ', הקמת חברת מחזיקי הדת, המלחמה בתנועת ההשכלה ובציונות. הקונטרס עצמו עוסק בהתגברות על תחבולות היצר[55].
קונטרס עץ החיים - נחיצות לימוד החסידות והדרכה לתלמידי ישיבות תומכי תמימים[60].
לקריאה נוספת
אברהם חנוך גליצנשטיין, ספר התולדות, כרך אחד עשר, רבי שלום דובער אדמו"ר מהורש"ב, (מתוך דבריהם וכתביהם של אדמו"רי חב"ד מליובאוויטש), הוצאת קה"ת, כפר חב"ד.
פרק שביעי של תולדות רבותינו נשיאינו לוי יצחק הולצמן, כסלו תשע"ד, הוצאת ספרים קה"ת, כפר חב"ד (קיצור וליקוט מתוך ספר התולדות).
^מסופר כי היא התברכה בחלומה על לידתו מפי אמה וסבה (אברהם חנוך גלינשטיין, ספר התולדות - אדמו"ר מוהרש"ב, ניו יורק, תשמ"ז, עמ' 4-3).
^ 12Samuel C. Heilman, Who Will Lead Us?: The Story of Five Hasidic Dynasties in America. University of Califronia Press, 2017. עמ' 220-221.
^שלום דובער לוין, סדר תנאים אירוסין ונישואין, לפי שיטת ומנהגי רבותינו נשיאי חב"ד לדורותיהם, הוצאת קה"ת, מסת"ב 978-0-8266-5236-2 קישור לספר, בעמוד מ"ג ואילך, ובעמודים נ"ג-נ"ד, ניתן לראות צילום שטר התנאים
^ראה 'דת ולאומיות בתנועה הציונית בראשיתה', יוסף שלמון, עמ' 136. בתוך הספר: לאומיות ופוליטיקה יהודית : פרספקטיבות חדשות, עורכים: יהודה ריינהרץ, יוסף שלמון, גדעון שמעוני, ירושלים 1996.
^הבן הגדול, רבי ברוך שלום, בחר שלא לקבל על עצמו אדמו"רות, הבן רבי יוסף יצחק נהיה אדמו"ר מצ'רנוביל עוד בחיי אביו, והבן רבי יעקב נפטר בחיי אביו.
^צבי הר שפר, העבר, שבט תשי"ד, גיליון ב', עמוד 86, בכותרת: "ליובויץ, עיר מושב אדמו"רי חב"ד".
^הצוואה פורסמה בספר: איליה לוריא, עדה ומדינה: חסידות חב"ד באימפריה הרוסית, תקפ"ח-תרמ"ג, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ו, מסת"ב 9654932636, ובעקבות פסיקת בית דין שמונה לדון בנושא שפסקו שרבי שמואל ימשיך את השושלת – היכל הבעש"ט, חלק ט"ז, "גבור כארי כ"ק אדמו"ר רבי יהודה לייב שניאוסון מקאפוסט" עמודים ק"ע-קע"א ובהערות שם (באוצר החכמה). וראו בספר "ליובאוויטש – העיירה של חב"ד" פרק י"א, עמודים 197–216, תשע"ז, כפר חב"ד; חנוך גליצנשטיין, 'ספר התולדות אדמו"ר מהר"ש', תשמ"ו, כפר חב"ד, הוצאת ספרים קה"ת, עמודים 35–38 {באוצר החכמה)
^עוד בחיי אביו החל לכהן כאדמו"ר מצ'רנוביל. נהג בסגנון צ'רנוביל ולא בסגנון חב"ד בין השנים תרי"ט-תרל"ז, אך עם מאפיינים חב"דיים מסוימים (יצחק אלפסי 'המאירים לארץ' עמודים 283–284. וכן בלקו"ש ח"ב ע' 477 ובהערה 52). לשאר צאצאיהם ראו עץ משפחת טברסקי, ענף צ'רקס-שניאורסון
^א] חצר ניעזין פעלה במשך 15 שנים, עד שנת תרמ"ג. ב] אצל נשי רבי ישראל נח לא הובאו שמות נשיו, אף שחלקן היו נכדי בעל התניא, היות שלפי המקורות המופיעים בסוף העץ (ולפי המקורות ב'לקריאה נוספת' בערך עליו), כפי הנראה נשא לכל הפחות 3 נשים שונות, שתיים מהן בנות דודות שלו – נינות בעל התניא. לא ברור בוודאות מאיזו אישה נולדו איזה ילדים ולא ידועים במדויק שמותם. לכן לא הוכנסו לעץ הנשים מכיוון שייתכן שהילדים: אסתר ליבא – מאישה אחת, ואברהם – מאישה שנייה. בכל אופן למען השלמות, כפי הנראה: שמות 2 הנשים בנות הדודות: חנה חיקע (או חנה חיישא) בת דודו מנחם נחום (ייד') (בן אדמו"ר האמצעי). פריידא (ב"המבשר": שרה פריידא) בת דודתו ביילא (בת אדמו"ר האמצעי). כמו כן ידוע על אישה בשם נחמה דינה – [כי בנו ר' אברהם חותם "אברהם בן נחמה דינה" (צילום כתב היד בספר "קיצור תולדות חב"ד"' קמינצקי, תשס"ד, עמוד 153)] – ועל אישה שהייתה אחות של ר' עקיבא רטנר (אלפסי). לעומת זאת במפקד נכתב שאשתו מנישואיו השניים נקראה זלאטא. כרגע לא ידוע האם מדובר בנישואים נוספים, או שזו אחת מהנשים המפורטות לעיל והיה לה שם נוסף.
^בנו הגדול של הצמח צדק, נפטר בשנת תרכ"ט ('בית רבי' חלק ג' עמודים י"ב-י"ד). פריט Q83736620 בוויקינתונים. בנו רבי לוי יצחק נפטר בשנת תרל"ח (קובץ 'הערות וביאורים' שב'מקורות' עמוד 112), נכדו רבי ברוך שניאור נפטר בחודש טבת בין תרפ"ו לתרפ"ח (הקדמה לספרו רשימות הרב"ש עמוד 14), נינו רבי לוי יצחק הוא אביו של הרבי מלובביץ
^א] חצר ליאדי פעלה במשך 43 שנים, עד שנת תר"ע. ב] לאחר פטירתו כיהנו יחדיו במקביל באותו זמן, בנו רבי יצחק דובער וחתנו רבי לוי יצחק מסיראטין ('בית רבי' חלק ג' עמודים י"ז-י"ח)
^א] חצר קאפוסט פעלה במשך 57 שנים, עד שנת תרפ"ג. ב] חצי שנה לאחר שהחל לנהוג באדמו"רות נפטר. לאחר פטירתו כיהן בנו רבי שלמה זלמן. באמצע כהונת רבי שלמה זלמן התחיל אחיו רבי שלום דובער מרציצה לנהוג באדמו"רות. לאחר פטירת רבי שלמה זלמן, הבן השלישי רבי שמריה נח גם החל לנהוג באדמו"רות כאשר למעשה ניצני אדמו"רות החלו כבר בחיי אחיו רבי שלום דובער. ג] מקורות: 'בית רבי' עמודים ט"ז-י"ח, 'המאירים לארץ' עמודים 290–302. אודות חצר קאפוסט ופתיחת פלג זה על ידי רבי יהודה לייב, ראו בבלוג "עונג שבת". אודות ניצני אדמו"רות אצל שמריה נח, ראו: עמרם בלוי, "קורות הרה"ק רבי שמרי' נח שניאורסהן מבאברויסק", קטע ג' "מעין אדמו"רות בצר משרתו כרב העיר" – היכל הבעש"ט כרך כ"ב, ניסן תשס"ח, עמוד ק'-ק"ג.
^נפטרה שלושה חודשים לאחר נישואיהם (בית רבי חלק ג' עמוד 30)
^בנישואין ראשונים התחתנה עם רבי שניאור, בן דודה רבי יעקב שניאורסון, לאחר שנפטר התחתנה עם רבי לוי יצחק גוטרמן מסיראטשין שלימים החליף את אביה בשושלת ליאדי (בית רבי חלק ג', פרק ט', עמוד י"ח)
^התחיל לכהן עוד בחיי אחיו, רבי שלמה זלמן בעת שכיהן כאדמו"ר, לאחר פטירת דודו רבי ישראל נח מניעז'ין בתרמ"ג, וחצרו גדלה במיוחד לאחר פטירת אחיו רבי שלמה זלמן בשנת תר"ס ('המאירים לארץ' עמוד 301)
^ 1] מפקד עיריית אורשא, 27 באוקטובר 1850 קהלת ליובאוויטש, מחוז ארשא, נדפס באג"ק צ"צ, עמוד קכ"א-קכ"ג, תשע"ג ברוקלין ניו יורק, הוצאת קה"ת מסת"ב 978-08266-5532-5 2] בית רבי, חלק ג', כל הספר ובעיקר בעמודים י"ג - י"ט. חיים מאיר היילמן, בית רבי, ברדיטושב, תרס"ב, באתר היברובוקס 3] לגבי שנות התחלת נשיאות ארבעת בני הצמח צדק: הקריאה והקדושה, שבט תש"ב, ניו יורק. עמוד ג (מדור: 'אגודת חב"ד טהעטיגקייט'). ולגבי התחלת נשיאות רבי לוי יצחק גוטרמן: בפרדס חב"ד גיליון 15 עמוד 122, עמרם בלוי 4] יוסף יצחק קמינצקי, קיצור תולדות חב"ד, כפר חב"ד, תשס"ד 5]קובץ שלשלת היחס מורחב, על בסיס מהדורת תש"ג 1942 – נדפס בתשע"א 6] שמואל אלעזר היילפרין, "ספר הצאצאים - אילן יוחסין", ירושלים תש"מ 1980 7] ספרו של הרב ד"ר יצחק אלפסי, המאירים לארץ – תולדות אדמו"רי בית חב"ד, ג' תמוז תשס"ט 2009, ישראל (כרטיס הספר בספריית חב"ד) 8]מרדכי ברונשטיין, כתבה בעיתון המבשר, קהילות, י"ד בכסלו תשע"ג 9] ברוך אוברלנדר, early years, הוצאת ספרים קה"ת, תשע"ו 2016, מסת"ב 978-1-932349-04-7 בעמודים 448–449 מופיע עץ משפחת אדמו"רי חב"ד 10] שלום דובער קוביטשעק, י' שבט תשע"ו, "משפחת אדמו"ר הצמח צדק בחייו", הערות וביאורים גיליון א'קא (1101) עמודים 111–122 11] "מפת שלשלת היחס" - מפת שבעת הדורות, נשיאי חב"ד ונסיכי בית רבי, שבט תשע"ח הוצאת חזק, עץ שלשלת אדמו"רי חב"ד 12] הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, הרבי שלי, מהדורה ראשונה בעברית, 2019, מסת"ב 9789655262565 בתחילת הספר, עמודים י"ד-ט"ו (14–15)
