PROFILPELAJAR.COM

שוויון הגירה הוא היכולת או זכות שווה של אזרחים להגר עם בני משפחותיהם אשר חלה גם על ביצוע שוויוני של מי שאינם אזרחים ללא דחייה על רקע לאום או ארץ מוצא. הנושא הפך מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 לסוגיית חקיקה של זכויות להט"ב, שכן הכרה ממשלתית במערכת יחסים של זוג מאותו המין משתנה ממדינה למדינה לצד רקע של בקשות מקלט של אזרחים ממדינות בהן הם עלולים להירדף בעונשים הנעים ממאסר עד הוצאה להורג על ידי הרשויות על רקע נטייתם המינית או זהותם המגדרית.

סוגיית הגירה וזכויות מהגרים

בשנת 1999, נשיא ארצות הברית ה-42, ביל קלינטון, שלח לקונגרס האמריקאי הצעת חוק שהייתה משווה את זכויות ההגירה לאזרחים מאמריקה המרכזית והאיטי. קלינטון הודיע כי הצעת החוק "תתקן את חוסר האיזון בחוקי ההגירה שנתנו יתרון לאנשים שנמלטו ממשטרים קומוניסטיים כמו קובה וניקרגואה". בדומה לניקרגואים ולקובנים, רבים מתושבי אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס והאיטי נמלטו מהפרות זכויות אדם או מתנאים כלכליים פוליטיים לא יציבים בשנות ה-80 וה-90 בשטחי מדינותיהם, אך לא זכו ליחס שוויוני אשר הוענק לניקרגואה וקובה. "חוק השוויון של מרכז אמריקה והאיטי משנת 1999" מעולם לא עבר, אם כי היה מציע הגנות על שוויון הגירה למהגרים מהאיטי, אל סלוודור, גואטמלה והונדורס.

תושבי האיטי חיפשו במיוחד שוויון הגירה בפרשת אליאן גונזלס בשנת 2000 כאשר ארגנו הפגנות במיאמי במהלך משיכת המלחמה הבינלאומית בין קובה לארצות הברית בעודם מחו על מה שלדבריהם הוא "אפליה של מהגרים מהאיטי על ידי מערכת ניווט אינרציאלית ועל התנהגותם של נבחרי ציבור שלחצו על כך שאילן גונזלס יישאר בארצות הברית, אך התעלמו ממצוקת הפליטים מהאיטי ומהחזרת ילדי האיטי.^[1]

בשנת 2004, הנציב העליון של האו"ם לפליטים, "UNHCR", הביע דאגה ממצבו של העם בהאיטי לאחר שהמדינה החלה להיות יותר ויותר מוגדרת תחת "כאוס". קובה, ג'מייקה וקנדה הודיעו כי הן לא ישלחו אנשים בחזרה להאיטי משטחיהן, אם כי נשיא ארצות הברית ה-43 ג'ורג' ווקר בוש הזהיר את ההאיטיים שהם יישלחו חזרה לארץ מוצאם אם ינסו לברוח לארצות הברית. תוך מספר ימים, משמר החופים האמריקני יירט כ-500 בני אדם בסירות שנמלטו מהאיטי ושלח אותם בחזרה לשטחי המדינה. מבקרים טענו כי ארצות הברית לא שלחה בחזרה קובנים שנמלטו ממצבים וממשטרים דומים, וקראו להחלת שוויון זכויות בהגירה בין שני הלאומים.^[2] בשנת 2006 נמשכו המחאות למען שוויון הגירה של האיטיים, כאשר עורכי דין מחו על גירוש מהגרים בלתי חוקיים להאיטי.^[3]

הגירת להט"ב

ארצות הברית

חקיקה לביסוס שוויון הגירה עבור להט"ב בארצות הברית, חוק איחוד משפחות אמריקאיות, הוכנסה לראשונה בקונגרס האמריקאי מאז 2000.

מאז תחילת המאה ה-21, פחד מרדיפות על רקע נטייה מינית הומוסקסואלית או זהות מגדרית טרנסג'נדרית במדינות ברחבי העולם החל להתקבל כעילה למתן מקלט מדיני עבור חברי קהילת הלהט"ב.^[4] עם זאת, מקרה ידוע של סירוב דווח לאחר שוועדת הערעורים להגירה של ארצות הברית דחתה בקשת מקלט מאת הומוסקסואל אינדונזי בעודה הטילה ספק בחששותיו מרדיפה על רקע נטייתו המינית אם יחזור למדינתו, בין היתר בשל הסיבה כי "הומוסקסואליות מוסתרת נסבלת באינדונזיה". תיקו בנושא, קדרי נ' מוקאסי, התקבל בערעור לבית המשפט המחוזי הראשון לערעורים בבוסטון, מסצ'וסטס.

עד שנת 2013, לא ניתנו אותן זכויות וחובות על פי חוק ההגירה הנוכחי לחברי קהילת הלהט"ב האמריקאים כגון עבור הטרוסקסואלים בעוד חוק ההגנה על הנישואין (DOMA) משנות ה-90 של המאה ה-20 אסר על הממשלה הפדרלית להעניק הטבות כלשהן לזוגות חד מיניים. על פי החוק, אנשים אשר נמצאו תחת נישואים חד מיניים לא נחשבו נשואים למטרות הגירה ואזרחי ארצות הברית ותושבי קבע תחת נישואים חד מיניים לא יכלו להגיש עתירה עבור בני זוגם, וגם לא יכלו להתלוות אליהם על ידי בני זוגם לארצות הברית על בסיס ויזה משפחתית או תעסוקתית.^[5] ב-26 ביוני 2013 קבע בית המשפט העליון בתיק ארצות הברית נגד וינדזור כי סעיף 3 לחוק אינו חוקתי. בעקבות החלטה זו החל ממשלו של נשיא ארצות הברית ה-44 ברק אובמה להכיר בזוגות חד מיניים למטרות הגירה לראשונה.^[6]

רחבי העולם

כיום מדינות מהעולם המערבי בעיקר מכירות ביחסים חד מיניים למטרות הגירה. הכרה זו עשויה להתרחש באמצעות הכרה בנישואים חד מיניים, דרך צורה אחרת של מערכת יחסים רשומה, או באמצעות הוראות ספציפיות שנקבעו בחוק ההגירה. מדינות אלו בין היתר הן:

דנמרק דנמרק (1989) כולל שטחי גרינלנד גרינלנד (1996)
נורווגיה נורווגיה (1993)
שוודיה שוודיה (1994)
אוסטרליה אוסטרליה (1995)
איסלנד איסלנד (1996)
הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת (1997) כולל שטחי האי מאן האי מאן (2011), ג'רזי ג'רזי (2012), גיברלטר גיברלטר (2014) ברמודה ברמודה (2015)
בלגיה בלגיה (1997)
ניו זילנד ניו זילנד (1999)
צרפת צרפת (1999)
דרום אפריקה דרום אפריקה (1999)
ישראל ישראל (2000)
הולנד הולנד (2001)
גרמניה גרמניה (2001)
פורטוגל פורטוגל (2001)
פינלנד פינלנד (2001)
ברזיל ברזיל (2003)
שווייץ שווייץ (2003)
לוקסמבורג לוקסמבורג (2004)
ספרד ספרד (2005)
קנדה קנדה (2005)
רומניה רומניה (2006)
ארגנטינה ארגנטינה (2010)
מקסיקו מקסיקו (2010)
אוסטריה אוסטריה (2010)
אירלנד אירלנד (2011)
סן מרינו סן מרינו (2012)
אורוגוואי אורוגוואי (2013)
ארצות הברית ארצות הברית (2013)
צ'ילה צ'ילה (2015)
איטליה איטליה (2016)
הונג קונג הונג קונג (2018)

ארגוני הגירת להט"ב

ישנם ארגונים שונים במספר מדינות העוסקים בנושאי הגירת להט"ב/בעלי HIV/איידס ובייצוג בקשותיהם להגירה חוקית, בהם:

הולנד הולנד

Love Exiles

ארצות הברית ארצות הברית

Immigration Equality (אנ'), ארגון הדוגל בשוויון על פי חוק ההגירה של ארצות הברית ללהט"ב ובעלי HIV/איידס, אשר נוסד בשנת 1994 תחת השם "Lesbian and Gay Immigration Rights Task Force".^[7] הארגון מחזיק ברשימה של עורכי דין פרטיים להגירה המכוונים לטיפולי במהגרי להט"ב ובעלי HIV/איידס ומספק סיוע טכני לעורכי דין העוסקים בנושאי נטייה מינית, זהות טרנסג'נדרית ובקשות מקלט מבוססות על מעמד של רדיפה על רקע להט"ב או בעל HIV/איידס אשר מוצג בתיק.^[8]
National Center For Lesbian Rights, שנוסד בשנת 1977, הוא משרד עורכי דין ללא כוונת רווח בארצות הברית הפועל לקידום זכויות האזרח והאדם של חברי הקהילה ובני משפחותיהם באמצעות ליטיגציה, תמיכה במדיניות ציבורית וחינוך ציבורי.
Out4Immigration הוא ארגון מתנדבים בארצות הברית התומך בחברי קהילת הלהט"ב ובעלי HIV/איידס שחייהם הושפעו מחוקי ההגירה בארצות הברית, באמצעות חינוך, הסברה, הסברה ושמירה על רשת משאבים ותמיכה. המתנדבים עובדים עם פרויקט ההגירה של המרכז הלאומי לזכויות לסביות ("National Center For Lesbian Rights") כדי לספק מרפאה חודשית בחינם שבה המשתתפים יכולים להתייעץ עם עורך דין להגירה כדי לדון בתיקים שלהם.