בחוקה הספרדית אין קביעה באשר לכינויה הרשמי של ספרד, אף על פי שהכינויים "España" (ספרד), "Estado español" (המדינה הספרדית) ו-"Nación española" (האומה הספרדית) לחלופין שגורים הם בפי הספרדים. בשנת 1984, פרסם משרד החוץ הספרדי תקנה לפיה הכינויים "ספרד" ו-"ממלכת ספרד" תקפים באותה המידה לצורך אזכורה של המדינה בחוזים בינלאומיים.
מקור השם הרומי "היספניה"
השם הרומי "היספניה" (Hspania) מתייחס לחצי-האי האיברי שבדרום-מערב אירופה. קיימות מספר השערות לגבי מקור השם. לפי אחת ההשערות, השם הוא שיבוש של השם הפיניקי "אי שפניא" (אי השפנים) שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם בחצי-האי, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. משמעות השם הפיניקי היא "אי השפנים",[9][10] בדומה לעברית. בנוסף, נמצאו מספר מטבעות רומיים בספרד שעליהן כתוב "Hispania" בלטינית, ומוטבע עליהן דמות ארנבון (נראה שאז קראו למה שאנו קוראים היום ארנבון - שפן).
ההגייה המקורית של השם נשמרה, כנראה, בתרגום השבעים: סְפַרְד (Sfard) - שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (במערב טורקיה של ימינו), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה. בנוסח המסורה מופיע הניקוד: סְפָרַד. אין מניעה שהנביא עובדיה התכוון לאספמיא מכיוון שהפיניקים (השם היווני לכנענים) הגיעו אליה כבר בתקופה לפני הספירה. והנביא עובדיה כוונתו הייתה לתאר את כוחו של אלוהים בקיבוץ גלויות ולכן לתאר דווקא את המקומות הכי רחוקים שהיו ידועים. אלא שכבר תרגוםיונתן בן עוזיאל לפסוק בעובדיה מזהה את ספרד עם 'אספמיא', וכך המשיכו היהודים לזהותה בימי הביניים (ראה המפרשים לעובדיה, שם). רוב החוקרים מונים שתי סיבות לכך: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. אף על פי כן, הסברים אלו דחוקים במקצת,[11] ואף חכמי התלמוד קראו לארץ 'אספמיא' כשמה, כדוגמת הביטוי "חלום באספמיא" (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל', עמוד ב'), ובדומה לזה ניתן למצוא גם בימי הביניים.
מבחינת שטחה, ספרד היא המדינה הרביעית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה (החלק האירופי של שטחה), אוקראינה וצרפת. מבין מדינות האיחוד האירופי, היא מדורגת שנייה אחרי צרפת.
עיר האומנות והמדע, ולנסיה.מוזיאון גוגנהיים לאומנות בבילבאו.
בספרד אקלים מגוון ביותר כשהנפוץ הוא האקלים הים תיכוני. לחופיה הדרומיים והים-תיכוניים אקלים המכונה אקלים ים-תיכוני של חופים אשר שורר אף בעמק גוואדלקיביר. אקלים זה מתאפיין בטמפרטורות נעימות ובשפע משקעים במשך רוב השנה, מלבד בקיץ. ככל שמרחיקים פנימה אל תוך היבשת הופך האקלים לקיצוני יותר, והאקלים הוא ים תיכוני יבשתי, השורר ברוב שטח חצי האי - טמפרטורות נמוכות בחורף, טמפרטורות גבוהות בקיץ וכמויות משקעים משתנות, בהתאם למיקום הגאוגרפי. באופן כללי, בצפון-מערב הארץ כמות משקעים רבה יותר מאשר במזרח. בהתאם לכך, בגליסיה וסמוך לחופי הים הקנטברי שורר אקלים ימי המתאפיין בשפע משקעים במשך כל השנה, במיוחד בחורף, ובטמפרטורות מתונות.
חומות העיר אבלה.גרנדה
באזורים גבוהים ניתן להבחין באקלים הררי, בהרים הקנטבריים, בהרי הפירנאים, בשרשרת ההרים האיברית, בשרשראות ההרים המרכזית ובזו של בטיקה, כמו גם באזורים הגבוהים של האיים הקנריים, בהם שוררות טמפרטורות נמוכות (חורף קר או קר מאוד) ושפע משקעים.
באיים הקנריים שורר אקלים סובטרופי, עם טמפרטורות גבוהות כל השנה ומעט משקעים. האיים המערביים שופעים יותר במשקעים. אקלים זה שורר גם בחופיו הדרומיים של חצי האי - במלגה, גרנדה, אלמריה, שבהן שוררות טמפרטורות נוחות יחסית במשך כל השנה, אף שנמדדות בהן כמויות משקעים גבוהות יותר במידת מה מאשר באיים הקנריים.
במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, אך גם בדרך הים, של עמים שונים: קלטים, קלטיברים, טרטסים, פיניקים, יוונים, קרתגים, רומאים. אלה הצטרפו לשבטים של איבֶרים ילידים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית בשם ספניה וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. בשנת 23 לפנה"ס הפך כל חצי האי האיברי להיות תחת שלטון רומי. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות איבריות נוספות.
הר הטיידה, ההר הגבוה ביותר בספרד, טנריף, האיים הקנריים.
הרומאים כרו בחצי האי האיברי כסף וזהב בכמויות גדולות.
תקופת שלטונם של הוויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם הסואבים, הבסקים, הפרנקים ואף עם האימפריה הביזנטית, שהשתלטה על דרום חצי-האי והחזיקה בו בין השנים 552 ל-628. במחצית השנייה של המאה ה-6, השתלט המלך הוויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו הסואבים.
הר הגעש טיידה באי טנריף, הנקודה הגבוהה ביותר בספרד.
טירת סגוביה (Alcázar de Segovia). טירה זו נבנתה בתחילה כמבצר בידי המורים המוסלמים, וזכה לתוספות בניה מאוחר יותר כשנשלט בידי נוצרים. בימינו, מעט מאוד נותר משרידי המבצר המורי המקורי.
במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של טארק בן זיאד. לאחר הניצחון על הצבא הוויזיגותי בקרב גואדאלטה בשנת 711 (בו נהרגו עיקר אצילי הוויזיגותים ובראשם המלך רודריק), הכוח תוגבר על ידי מוסא אבן נוסייר, המושל המוסלמי של צפון אפריקה, וכבש את עיקר השטח של חצי האי הספרדי תוך שלוש שנים, עובדה שנזקפת לפילוג בקרב הוויזיגותים. בשנת 732 המוסלמים המורים חצו את הרי הפירנאים צפונה אל תוך צרפת והגיעו עד עמק הלואר אך שם נבלמו בקרב טור. מנקודה זו המורים נהדפו על ידי הפרנקים אל הפירנאים ובהמשך נסוגו גם משם.Cala Trebalúger.JPG
במהלך כיבוש ספרד נוצרו עימותים בין הפלגים הערבים השונים ובנוסף התעוררה מרידה של הברברים שהחלה בשטחי צפון אפריקה והתפשטה לתוך ספרד. במקרים מסוימים מרידות אלו פגעו במאמצי הכוחות המוסלמים. המרידה הסתיימה בפשרה בין הפלגים שבעקבותיה מונה ב-747 יוסוף בן עבד א-רחמן א-פיהרי למושל אנדלוסיה לתקופה קצובה ולאחריה הוחלף בידי נציג פלג אחר. א-פיהרי לא עמד בסיכום והחזיק בכוח בשלטון במשך תשע שנים.
ב-750 חוסלה מרבית שושלת בית אומיה, ששלטה עד אז בחליפות בדמשק, בידי בית עבאס שתפסו את השליטה בחליפות. צאצא של השושלת, עבד א-רחמן הראשון, הצליח לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד, אליה הגיע ב-756 כאשר לצידו פמליה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, הצליח לקחת את השלטון מידי א-פיהרי ומיסד את אמירות אל-אנדלוס כיישות עצמאית ונפרדת מהחליפות בדמשק שנשלטה בידי בית עבאס. עברו 25 שנים עד שא-רחמן הצליח להשתלט על החלקים הצפוניים של ספרד.
בימי בית אומיה (מ-756 ועד 1031), הייתה האמירות ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריות, אוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה הפכו אותה לממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. לאחר נפילת החליף האחרון ב-1031 התפצלה החליפות למספר ממלכות קטנות (נסיכויות טאיפה).
קרב לפנטו, שסימן את סוף השליטתה הימית של העות'מאנים בים התיכון.
התפתחויות אלה, השלמת הניצחון על המוסלמים בחצי האי האיברי וגילוי אמריקה מחדש בתקופה זו, הפכו את ספרד למעצמה אירופית ואף עולמית מובילה במאות ה-16 וה-17, תקופה המכונה תור הזהב של ספרד.
ואולם, לריבוי הנכסים האימפריאליים נודעו גם השלכות שליליות. בהיותה כוח אדיר ומאיים קנתה לה ספרד של בית הבסבורג אויבים רבים, ונמצאה כמעט באופן רציף במלחמה עם אחת או יותר מיריבותיה: צרפת, אנגליה, הולנד, האימפריה העות'מאנית (בים) ונסיכויות גרמניות. ראוי לציון המאבק הממושך נגד הולנד, שהחל במרד הולנדי נגד שלטון ספרד ב-1566, והתפתח למלחמת שמונים השנה. בתקופת הרפורמציה, הובילה ספרד, לצד אוסטריה, את המחנה הקתולי נגד הפרוטסטנטים, בעיקר בגרמניה ובארצות השפלה. מבחינה כלכלית, לא השכילה האימפריה הספרדית לנצל את שטף המתכות היקרות מאמריקה לפיתוח כלכלי, חברתי וטכנולוגי של ארץ האם. המלחמות הממושכות דלדלו את אוצר המלוכה, ומדינות אירופיות יריבות חלפו על פני ספרד במידת התפתחותן הכלכלית, ובהדרגה - גם בעצמתן הצבאית.
מלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה שבשלטון בית הבסבורג נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז'ו מבית בורבון, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד גם יחד, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה.
בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור על איחוד המדינות.
ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה של ספרד. באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד.
אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב"בולשביזציה".
מלחמת האזרחים בספרד
ארמון אלהמברה בגרנדה. האחרונה שבממלכות המוסלמיות באל אנדלוס.
ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם "לאומנים", זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה"רפובליקאים", שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבסקים והקטלאנים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות.
לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בניצחונם של הלאומנים.
הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו, "אל קאודיו", היה מנהיג פופוליסטי ימני, בעל אידאולוגיה שמרנית, המושפעת מן הקורפורטיזם והפאשיזם. משטרו הרודני מיסודו נשען על גורמים שונים ועוינים במידת מה זה לזה, שפרנקו תמרן ביניהם במיומנות: הצבא וזרועות הביטחון, הכנסייה, ובפרט אנשי מסדר אופוס דאי, מפלגת ה"פלאנחה" הפאשיסטית, חוגים מלוכניים שונים ואליטה עסקית וטכנוקרטית. המדינה הגבילה קשות את חירויותיהם הפוליטיות של האזרחים, ובין היתר אסרה על כל גילוי של זהות לאומית בקרב המיעוטים הקטלונים והבסקים.
על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפאשיסטית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים, נמנע פרנקו ממעורבות פעילה של ספרד במלחמת העולם השנייה. ספרד נהנתה מקשרי מסחר עם שני הצדדים, שסייעו לכלכלתה ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים. בראשית המלחמה נקטה ספרד במדיניות של נייטרליות אוהדת כלפי מעצמות הציר, שאף התבטאה במשלוח כוח המתנדבים "הדיוויזיה הכחולה" לחזית הרוסית. כאשר נטתה הכף לטובת בעלות הברית, נעשתה מדיניותה של ספרד פרו-מערבית יותר, אך לא עד כדי הכרזת מלחמה על גרמניה.
בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו הלך לעולמו בשנת 1975.
ספרד הדמוקרטית
לאחר מותו של פרנקו עלה חואן קרלוס לכס המלוכה. בתמיכת המלך עברה המדינה תהליך מהיר של דמוקרטיזציה, ללא שפיכות דמים. השלטון המרכזי הגיע להסדרים עם המיעוטים הבסקי והקטלאני, שהכירו בזכויותיהם הלשוניות והתרבותיות והעניקו להם מידה רבה של אוטונומיה. נחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. ב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט"ו וב-1986 לאיחוד האירופי.
ההמנון הלאומי של ספרדר הוא "המארש המלכותי", והוא אחד ההמנונים הבודדים בעולם שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון. בשנת 1770, גילה מלך ספרד קרלוס השלישי את השיר שכונה אז "La Marcha Granadera" ("המארש הגרנדירי") והחליט להחשיב אותו כ"מארש הכבוד". את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון - כמארש המלכותי.
בראש המדינה עומד מלך ספרד. כיום הוא פליפה השישי. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. אף על פי שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).
הרשות המחוקקת היא ה"קורטס חנרלס" ("Cortes Generales") אשר מורכב משני בתים: קונגרס הנציגים ("Congreso de los Diputados") שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט ("Senado") שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות.
המפלגות הראשיות הן "מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית" (PSOE) משמאל, והמפלגה העממית (PP) מימין, ובנוסף יש עוד מספר מפלגות קטנות, רבות מהן מקומיות. מאז-2018 מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית נמצאת בשלטון.
מערכת המשפט היא מערכת עצמאית שבנוסף אליה קיים בית משפט חוקתי.
בנוסף לשלטון המרכזי, לקהילות האוטונומיות שמרכיבות את ספרד יש סמכויות שלטוניות שמשתנות בין קהילה לקהילה. ספרד אינה מוגדרת רשמית כפדרציה, אך מבחינה מעשית השלטון בה מבוזר יותר מאשר במרבית מדינות המערב, וסמכויות רבות מסורות לידי הקהילות האוטונומיות.
הכוחות המזוינים של ספרד הם הכוח הצבאי של ספרד. הכוחות אחראיים להגן על שלמות הממלכה. הם מורכבים מהצבא, צי וחיל האוויר. מלך ספרד הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים. הכוחות הם חברים פעילים בנאט"ו, יורוקורפס, היחידות הצבאיות של האיחוד האירופי ומהווים חלק מכוחות שמירת השלום של האו"ם.
כלכלת ספרד המודרנית היא מדינת רווחה באופייה והיא אחת הכלכלות הגדולות והמשמעותיות באירופה. נכון ל-2017, מדורגת ספרד ככלכלה ה-14 בגודלה בעולם והחמישית בגודלה באירופה. התמ"ג לנפש בה עומד על קרוב ל-38,000 דולר. ספרד, שבעברה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה, היא כיום בעלת מגזר יצרני הנמנה בין החשובים במערב אירופה. זאת בשל קצב הצמיחה הגבוה בענפי התעשייה השונים ממנו נהנתה ספרד מאז שנות ה-50.
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות המאה ה-21, עודדה הממשלה הימנית ליברליזציה, הפרטה, דה-רגולציה והקטנת שיעור המס. ב-1 בינואר1999 הייתה ספרד בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד האירופי, שהחליפו את המטבע שלהן באירו. לאחר הבחירות של 2004 הפחיתה המדינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמה ביתר שאת בהונאות מס, ועודדה יצירתיות, מחקר ופיתוח. עם זאת, לאחר העלאות מיסים ומגזר ציבורי שהתנפח, סובלת ספרד משיעור אבטלה גבוה מאוד (21% ב-2011), בעיקר בקרב צעירים, מגרעון ממשלתי, ומבועת נדל"ן שהובילה בין 1995 ל-2007 לזינוק של יותר מ-200% במחירי הבתים.
משבר החוב האירופי החמיר את מצבה הכלכלי של ספרד, כפי שהשפיע על שאר מדינות ה-PIGS, בשל הגידול החד בחוב החיצוני של ספרד והתחזית לצמיחה נמוכה, אשר יחד עם הורדת דירוג האשראי של ספרד על ידי סוכנויות הדירוג הביא לחששות כי המדינה תגיע למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה ("פשיטת רגל"). בשנת 2010 התרחש בספרד משבר התעסוקה החמור ביותר במדינות ה-PIGS, וכ-20% מתושבי ספרד לא השתתפו במעגל העבודה. אחת מתוצאות המשבר המהווה גם אינדיקטור לחומרתו הייתה ירידת השערים ועליית התשואות של איגרות החוב של ספרד הנסחרות בבורסה ומיועדות להיפרע בעוד 10 שנים. זאת לאור העלאות מיסים, עליות מחירים, ומגזר ציבורי שהלך ותפח. הבנק המרכזי האירופי (ECB) הגביר את רכישות איגרות החוב שהונפקו על ידי ספרד בניסיון למתן את הירידה החדה בערכן אך המצב הכלכלי של המדינה לא השתפר.[14] ביוני 2012 הודיעה ספרד כי היא זקוקה לסיוע של האיחוד האירופי, כדי לשמור על היציבות של המערכת הפיננסית שלה. נכון לפברואר 2018 רמת האבטלה ירדה לשיעור של 15%.[15]
ענף החקלאות מעסיק כ-5% מסך האוכלוסייה הפעילה כלכלית במדינה.
ספרד מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-50 מחוזות (Provincias) שהם היחידות הטריטוריאליות הבסיסיות בספרד. רוב המחוזות נקראים על שם עיר הבירה שלהם.
המחוזות וגבולותיהם מתבססים על החלוקה שנעשתה ב-1833. מאז ועד לסוף המאה העשרים המחוזות היוו את יחידת השלטון האזורית הגדולה ביותר. עם התגבשות החלוקה של ספרד לקהילות אוטונומיות, במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, חשיבותם המנהלתית של המחוזות ירדה. אולם הם נותרו "אבני הבניין" מהן מורכבות הקהילות האוטונומיות.
המחוזות משמשים גם כמחוזות בחירה לבית הנבחרים, ומחוזות משפטיים.
סעיף 2 בחוקה הספרדית משנת 1978 מבטיח את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים שמרכיבים את "האחדות שאינה ניתנת לחלוקה" של המדינה הספרדית. עיקרון זה מבטא שינוי דרסטי לעומת משטר פרנקו הריכוזי, שדיכא ביד קשה גילויים של שונוּת תרבותית. דבר זה נעשה על ידי התאגדות מחוזות שכנים ל-17 קהילות אוטונומיות (Comunidades Autónomas, ביחיד Comunidad Autónoma). מספר המחוזות (provincias) בכל קהילה אוטונומית נע בין 9 בקסטיליה ולאון, למחוז יחיד בשש מהקהילות האוטונומיות. בנוסף, לשתי הערים הספרדיות בחופי מרוקו, מלייה וסאוטה, יש מעמד של ערים אוטונומיות (Ciudades Autónomas).
לכל קהילה אוטונומית יש מידת אוטונומיה שונה וסמכויות שונות. מהאוטונומיה הרחבה ביותר נהנות הקהילות ה"היסטוריות": חבל הבסקים, קטלוניה, גליסיה ואנדלוסיה.
קטלוניה וחבל הבסקים אף מחזיקות כוח משטרה עצמאי. כך גם חלק מהקהילות גובות את המיסים בעצמן ואף מנהלות משא ומתן עם ממשלת ספרד באשר לכמות המיסים שיועברו אליה, בעוד שאחרות מקבלות מהממשלה הקצאות כספיות. רוב השלטונות המקומיים מנהלים כיום מאבק עם השלטון המרכזי על היקף הסמכויות שיואצלו להם.
אוכלוסיית ספרד מונה כיום כ-46 מיליון איש.[17]צפיפות האוכלוסייה היא 91 נפש לקמ"ר, מהנמוכות במערב אירופה, ובדירוג ה-29 בעולם. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במטרופוליןמדריד וכן לאורך חופי המדינה. מדריד עצמה היא העיר הגדולה ביותר בספרד, עם כ-3.2 מיליון תושבים; העיר השנייה בגודלה היא ברצלונה, עם 1.6 מיליון תושבים, והשלישית בגודלה היא ולנסיה, ובה כ-800 אלף תושבים.[18] תושבים רבים התיישבו גם באיי ספרד, מתוכם הגדול ביותר כיום הוא טנריפה, עם כ-886 אלף תושבים, ואחריו מיורקה עם 884 אלף תושבים, וגראן קנריה שבאיים הקנריים עם כ-829 אלף תושבים.[19] אוכלוסייתה של ספרד הכפילה את עצמה לאורך המאה ה-20, ובמיוחד זינקה בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה.
הספרדים הילידים מהווים 89 אחוזים מאוכלוסיית ספרד. בשנים האחרונות חל גידול באוכלוסייה הספרדית, במיוחד בעקבות חזרתם של ספרדים רבים למולדתם לאחר שהיגרו בשנות ה-70 לארצות אחרות באירופה ובגלל המשבר הכלכלי חלה נסיגה במספר המהגרים, שמספרם נכון ל-2011 כ-4.8 מיליון. המהגרים מהווים כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, נכון ל-2011 מעל 860,000 אלף מהגרים מוצאם מרומניה, ממרוקו 770,000, מאקוודור 360,000 ומקולומביה כ-270,000. שאר המדינות העיקריות של מהגרים לספרד הן בריטניה, בוליביה, גרמניה, איטליה, בולגריה וסין. ההערכות הן שיש כ-200,000 מהגרים מדרום לסהרה וכי ספרד היא המדינה בעלת האחוזים הגבוהים של מהגרים באירופה אחרי קפריסין שבמקום הראשון.
גם הספרדים היגרו לאורך השנים למדינות אחרות בעולם. החל מהמאה ה-15 היגרו ספרדים ופורטוגלים רבים אל אמריקה הלטינית, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באזור זה, ומכונים "אמריקאים-לטינים לבנים". במאה ה-16 היגרו לשם כ-240 אלף ספרדים, בעיקר לפרו ולמקסיקו, ובמאה ה-17 היגרו 450 אלף ספרדים נוספים. בשנים 1846–1932 היגרו כחמישה מיליון ספרדים לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה ולברזיל. בשנים 1960–1975 היגרו כשני מיליון ספרדים למדינות מערב אירופה, וכ-300 אלף לאמריקה הלטינית.[20]
הערים הגדולות של ספרד אומדן רשמי מתאריך 1 בינואר 2021[אוכלוסין 1]
החוקה הספרדית, אף על פי שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.
הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:
קטלאנית, גליסית, אוקסיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (למשל ולנסית שהיא ניב של קטלאנית). כמו כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטור-לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאון, סמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.
באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלאריים, אנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).
דת בספרד
טולדו.
נכון לשנת 2022 בספרד 57.6% מהאוכלוסייה מוגדרים כנוצרים-קתולים (אם כי רק כ-17% משתתפים בקביעות בטקסי דת). 2.2% מגדרים את עצמם בני דתות אחרות – בעיקר אסלאם – אך גם דתות מזרח-אסייאתיות וכן זרמים נוצריים נוספים. 37.7% מהאוכלוסייה מגדירה את עצמה כלא-דתית (12.5% אתאיסטים, 7% אגנוסטים והיתר "לא מאמינים/אדישים").[21] בעשור הראשון של המאה ה-21 איבדה הכנסייה בספרד מאחיזתה בין השאר קיבל שופט החלטה חסרת תקדים, לפיה בית הספר חייב לסלק את הצלבים מכיתות הלימוד, בנימוק שהם פוגעים באופייה החילוני של המדינה. בנוסף, ניתן תוקף חוקי לנישואים חד-מיניים ולגירושים מהירים, והוקל בחוקים הנוגעים להפלות ולהמתת חסד.[22]
כיום יש כ-48,000 יהודים שהם כ־0.1% מכלל האוכלוסייה בספרד, מרביתם בערים מדריד ובברצלונה. במדריד נשארו חמישה בתי כנסת, הגדול שביניהם ברחוב Balmes 3, בו נמצא גם בית הקהילה היהודית. בית כנסת פעיל אחר הוא בית הכנסת אהל שרה. במדריד קיים גם בית ספר יהודי על-שם אבן גבירול, ובו מתחנכים כ-200 תלמידים ותלמידות. בברצלונה נותרו 4 בתי כנסת בלבד, מתוכם שניים רפורמיים.
^מבחינה פסיכולוגית מעיד מתן השם המקראי 'ספרד' להיספניה על חיים בעבר ובדמיון לפי יוסף חיים ירושלמי בספרו זכור ואבנר פלק בספרו A Psychoanalytic History of the Jews
^איים אלה, כמו יבשת אמריקה, התגלו על ידי פולשים שונים בתקופות שונות, כולל אבותיהם של בני מאיה ותרבויות ילידיות אחרות, וכן ויקינגים, כ-500 שנה לפני קולומבוס.
^"Barómetro de Enero de 2022", 3,777 respondents. The question was "¿Cómo se define Ud. en materia religiosa: católico/a practicante, católico/a no practicante, creyente de otra religión, agnóstico/a, indiferente o no creyente, o ateo/a?".
.jpg)
_-_Fondo_Mar%C3%ADn-Kutxa_Fototeka.jpg)
_14.jpg)
.jpg)
.jpg)
