המפלגה העממית או מפלגת העם (בספרדית: Partido PopularⓘⒾ) היא מפלגת הימין הראשית במערכת הפוליטית הספרדית. ידועה בראשי התיבות PP.
היסטוריה
שורשי המפלגה ב"ברית העממית" - מפלגה שהקים ב-1976 מנואל פראגה, פוליטיקאי שהיה שר עוד בימי הדיקטטורה של פרנקו. בשתי מערכות הבחירות הראשונות בספרד של אחרי פרנקו, ב-1977 ו-1979 היא הייתה המפלגה הרביעית בגודלה בספרד, אחרי מפלגת איחוד המרכז הדמוקרטי מהימין-מרכז, המפלגה הסוציאליסטית והמפלגה הקומוניסטית.
במערכת הבחירות של 1982 בה ניצחה המפלגה הסוציאליסטית בראשותו של פליפה גונסאלס התפורר "איחוד המרכז הדמוקרטי", ו"הברית העממית" הפכה למפלגת השנייה בגודלה, ומפלגת האופוזיציה הראשית לשלטון הסוציאליסטי של גונסאלס, לעיתים בבריתות עם מפלגות ימין-מרכז קטנות.
במהלך שנים אלה היה פראגה ראש המפלגה לסירוגין, כאשר מדי פעם החליפו אותו אחרים ללא הצלחה.
בינואר 1989 "הברית העממית" הצטרפה למפלגות ימין-מרכז נוספות כדי ליצור את "המפלגה העממית". בראש הפלגה החדשה המשיך לעמוד פראגה, ובהמלצתו הועמד חוסה מריה אסנאר כמועמדה לראשות הממשלה בבחירות שהתקיימו בסוף השנה, בה נשארו הסוציאליסטים בשלטון. ב-1990 החליף אסנאר את פראגה כיושב ראש המפלגה, ורץ כמועמדה בבחירות של 1993 בהן המפלגה הגדילה את כוחה, ושל 1996 בה ניצחה לראשונה בבחירות.
בשתי הקדנציות בה הייתה המפלגה בשלטון היא יישמה מדיניות של הפרטה, קיצוץ תקציבי והורדת מיסים תוך צמצום קצבאות רווחה וההשקעה הציבורית בשירותים ותשתיות. בתחום יחסי החוץ התקרבה ספרד לארצות הברית. ספרד, תחת אסנאר, הייתה בין המדינות היחידות שתמכה בפלישה האמריקאית לעיראק ואף השתתפה במלחמת עיראק[1].
לקראת הבחירות של 2004 קיים אסנאר את הבטחתו לא לרוץ לקדנציה נוספת, והוחלף על ידי מקורבו מריאנו רחוי[2]. למרות שהמפלגה העממית הייתה צפויה לנצח בבחירות, פיגועי 11 במרץ 2004 במדריד שהתרחשו שלושה ימים לפני הבחירות, והתעקשות אנשי המפלגה לרמוז שהם מעשה של המחתרת הבסקית אט"א[3] לאחר שהתברר שטרוריסטים מוסלמים ביצעו את הפיגוע, הובסה המפלגה בבחירות, ועלה חוסה לואיס רודריגס ספאטרו הסוציאליסטי[4], זאת לאחר שבדעת הקהל, עלתה העמדה כי הקרבה לארצות הברית הפכה את ספרד יעד לטרור[5].
גם באופוזיציה המשיך רחוי להנהיג את המפלגה, והוביל אותה במערכת הבחירות של 2008, בה היא הפסידה. בשנת 2009, נחשף כי פרנסיסקו קוראה, איש עסקים, קבלן ופעיל בכיר במפלגה, שיחד אנשים, הלבין כספים והתעשר על חשבון הציבור. קשריו עם צמרת המפלגה אפשרו לו לנצל את השפעתו ולזכות במכרזים של גופים ציבוריים שנשלטו בידיה. הוא גבה גם כספים מחברות בנייה שחתמו על חוזים עם אנשי המפלגה. בשחיתות היו מעורבים אנשי המפלגה במספר ממשלות אזוריות, בכ-6 עיריות ובמטה המרכזי של המפלגה במדריד[6][7].
במערכת הבחירות של 2011 זכתה המפלגה ב-43% מהקולות, בעוד שמפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית זכתה ב-29%[8], בעקבות המשבר הכלכלי העולמי שפגע קשה בכלכלה הספרדית[9]. ב-22 בדצמבר 2011, הציג רחוי את ממשלתו[10].
בינואר 2013, התגלה כי גזבר המפלגה, לואיס בארסנס הסתיר 22 מיליון יורו בחשבונות בשווייץ, והעביר לבכירים במפלגה שוחד בתמורה להיתרי בנייה שניפחו את בועת הנדל"ן[11]. מספר ימים אחר כך חשף העיתון "אל פאיס" מידע על חשבונות סודיים שהחזיקה המפלגה ומהם עלה שראש הממשלה רחוי, כמו גם בכירים אחרים במפלגה, קיבלו תרומות לא חוקיות מקבלנים ואנשי עסקים בתקופת הבום הנדל"ני בעשור שקדם למשבר הכלכלי. העיתון פרסם מסמכים בכתב יד המעידים כי רחוי קיבל במשך 11 שנים 25,200 אירו לשנה מבלי שדווחו לרשויות המס[12]. בתגובה הודיעה ראש הממשלה רחוי כי המסמכים שפרסמו מזויפים[13], והמפלגה העממית תובעה חצי מיליון יורו מהעיתון "אל פאיס"[14]. ביולי 2013, גבר הלחץ על רחוי להתפטר, בעקבות חשיפתם של מסרונים ששלח לגזבר המפלגה לשעבר, לואיס בארסנאס, ומהם עולה כי ידע על החשבונות לא חוקיים שהחזיקה מפלגתו בשווייץ וכי הוא עצמו נהנה מהכספים[15]. בעקבות גלי המחאה החברתית ששטפו את ספרד מוכת המיתון והאבטלה, וחשיפת השחיתות של המפלגה, יזמה המפלגה העממית את "החוק לביטחון אזרחי. חוק המאפשר להטיל קנסות כבדים על צילום שוטרים, הפגנה ללא אישור ומחאה מול בניין הקונגרס. בנוסף אפשר החוק למשטרה לנהל רשימות שחורות של פעילים ועיתונאים[16].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אריה דיין, אירופי, פרו-ישראלי ופרו-אמריקאי, באתר הארץ, 10 ביוני 2005
- ^ אסנאר בחר בסגנו כמחליפו לתפקיד רה"מ, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2003
- ^ שרון שדה, הפצצות שנפלו בבגדאד נופלות עכשיו במדריד, באתר הארץ, 14 במרץ 2004
- ^ שרון שדה, מהפך בספרד: הפיגועים הפילו את מפלגת השלטון, באתר הארץ, 14 במרץ 2004
- ^ הממשלה דחתה טענה שהקרבה לארה"ב הפכה את ספרד יעד לטרור, באתר הארץ, 11 במרץ 2004
- ^ ג'יל טרמלט, 17 מבכירי האופוזיציה הימנית בספרד חשודים בפרשת שחיתות, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2009
- ^
סוזן דיילי, ניו יורק טיימס, איך ראש עיירה קטנה בספרד צוברת 24 מיליון דולר?, באתר הארץ, 12 במאי 2013
- ^ מאיה לקר, מדריד, מהפך בספרד: המפלגה השמרנית בראשות מריאנו רחוי זכתה בבחירות, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2011
- ^ מרקו שוורץ, עמימות ועממיות, המפתח לניצחון בבחירות, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2011
- ^ סאל אמרגי, ר"מ ספרד החדש: האיש המאושר והמודאג בעולם, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2011
- ^ מיכל פופובסקי, הסיוט החדש של ספרד: מעטפות הכסף של גזבר מפלגת השלטון, באתר כלכליסט, 29 בינואר 2013
- ^ רויטרס, ראש ממשלת ספרד חשוד בקבלת שוחד מחברות בנייה ואנשי עסקים במשך כעשור, באתר הארץ, 31 בינואר 2013
- ^ רפאל מינדר, ניו יורק טיימס, ראש ממשלת ספרד מתגונן: המסמכים נגדי - מזויפים, באתר הארץ, 3 בפברואר 2013
- ^ סוכנויות הידיעות, מפלגת השלטון בספרד תובעת חצי מיליון יורו מהעיתון "אל פאיס", באתר TheMarker, 7 במרץ 2013
- ^ רפאל מינדר, ניו יורק טיימס, החבל מתהדק, אך ראש ממשלת ספרד נאחז בכיסאו, באתר הארץ, 16 ביולי 2013
- ^ גבי גולדמן, זעם בספרד עם אישור חוק חדש שפוגע בחופש המחאה והעיתונות, באתר "שיחה מקומית", 28 במרץ 2015
.svg)
