בשנת 219 לפנה"ס היחידות הראשונות הרומיות פלשו לחצי האי האיברי, במהלך המלחמה הפונית השנייה נגד קרתגו. רומא סיפחה את חצי האי האיברי לאימפריה שלה. לאחר שתי מאות של מלחמה עם אויביהם בחצי האי, ניצחו הרומאים והפכו את חצי האי למחוז של היספניה.
במאה ה-5 לספירה פלשו שבטים גרמניים ובני בריתם, הסרמנטים לחצי האי האיברי. גל נוסף של פולשים גרמניים, ויזיגותים, הגיעו וכבשו את כל חצי האי. הגרמנים והסרמנטים גורשו, וחלקם השתלבו בין הוויזיגותים. הוויזיגותים לבסוף כבשו את כל הממלכה של הגרמנים בשנים 584–585. הם גם כבשו את הפרובינציה של האימפריה הביזנטית (552–624) בדרום חצי האי והאיים הבלאריים.
בשנת 711 לספירה פלשו המורים לחצי האי האיברי, וגירשו את הוויזיגותים (הכיבוש המוסלמי של ספרד). עם המנהיג שלהם טארק אבן זיאד הם ירדו בנמל בדרום ספרד (שלימים נקרא גיברלטר על שם מנהיגם הצבאי). ומשם כבשו את חצי האי האיברי, והחלו שם שלטון איסלאמי. אל-אנדלוס (בערבית: الإندلس, ארץ הוונדלים) הוא השם שהערבים נתנו לחצי האי האיברי. המורים, שבאו מצפון אפריקה, שלטו בחצי האי מהמאה ה-8 לספירה עד המאה ה-15 לספירה. בימי הביניים רבים מן האסטורים הנוצרים, שהציגו עצמם[1] כממשיכים של הממלכה הוויזיגותית הנוצרית רצו לכבוש את חצי האי האיברי בחזרה. לכן, הם מרדו בכובשים האיסלאמים מבית אומיה בצפון ההררי שהיה נתון תחת כיבושם כשבע שנים[2], והקימו שם מחדש ממלכה נוצרית בשם ממלכת אסטוריאס, ומשם כבשו את חצי האי מידי המוסלמים. הכיבוש מחדש הזה שעודד על ידי האפיפיור כמלחמת קודש מכונה הרקונקיסטה, במיוחד יוצאת דופן תמיכתו של האפיפיור אורבנוס השני[3]. בימי הביניים שכנו בחצי האי ממלכות רבות, הדומיננטיות מהן: קסטיליה, אראגון, נווארה, לאון ופורטוגל. הנוצרים השתלטו לאט לאט על חצי האי עד שגרשו את אחרוני המורים בשנת 1492 כשניצחו במלחמה את אמירות גרנדה ואז גרשו גם את היהודים.
