לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בווייטנאם מתמודדים עם אתגרים משפטיים שתושבים הטרוסקסואלים אינם חווים. פעילות הומוסקסואלית של גברים ונשים היא חוקית בווייטנאם בעוד היסטוריונים מאמינים כי מעולם לא הופללה בהיסטוריה הווייטנאמית.[1] עם זאת, זוגות חד מיניים ומשקי בית שבראשם זוגות חד מיניים אינם זכאים להכרות המשפטיות הזמינות לזוגות הטרוסקסואלים. ב-24 בנובמבר 2015, התאמה מגדרית הוסמכה רשמית בווייטנאם לאחר שהחוק האזרחי משנת 2015 אושר על ידי האספה הלאומית ונכנס לתוקף בינואר 2017.[2]
מצעד הגאווה הראשון של וייטנאם התקיים בהצלחה בבירה האנוי ב-5 באוגוסט 2012. בשנת 2017, מספר ציוני המצעדים במדינה התפרס לכ-35 ערים ומחוזות נוספים במדינה.
בעוד שרוב הדיווחים ההיסטוריים הווייטנאמיים עד לעידן המודרני עוסקים ברעיונות הפטריארכליים של הקונפוציאניזם, נוכחותן של פעילויות הומוסקסואליות בווייטנאם נרשמה במשך זמן רב. טקסט משלים לקוד של לה תאן טונג (דוכס בית המלוכה החמישי של שושלת לי) מהמאה ה-15 הזכיר את משפטן של שתי נשים שחיו באותו בית וקיימו יחסים הומוסקסואלים זו עם זו בזמן שבעלה של אחת הנשים נעדר.[4] עם זאת, בזמן משפטן, לא היה אזכור למעשיהן ההומוסקסואלים בעודן הואשמו רק בניאוף. היעדר ביקורת זו תואם את אמונתם של היסטוריונים רבים כי מעשים חד מיניים מעולם לא הופללו בווייטנאם.[5] גיל ההסכמה שווה ל-16 שנים ללא קשר למגדר או נטייה מינית.[6]
הכרה במערכות יחסים חד מיניות
ב-29 בנובמבר 2010, החתונה החד-מינית הזרה הראשונה בווייטנאם נערכה בהאנוי בין אזרח יפני לאירי בעודה עוררה תשומת לב רבה בקהילה הלהט"ב המקומית. חתונה טקסית חד-מינית נוספת בין שני אזרחים וייטנאמים נערכה בהייפונג שבצפון וייטנאם ביוני 2018.[7]
ביולי 2012 הודיע שר המשפטים כי ממשלת וייטנאם החלה בהתייעצות בשאלת הכשרת נישואים חד מיניים.[8] ביוני 2013 הגיש משרד המשפטים הצעת חוק שתסיר את האיסור על נישואים חד מיניים מחוק הנישואין והמשפחה ותעניק זכויות מסוימות לזוגות חד מיניים שחיים יחדיו.[9] האספה הלאומית דנה בכך באוקטובר 2013.[10] ב-24 בספטמבר 2013 הוציאה הממשלה צו המבטל קנסות על קיום נישואים חד מיניים.[11][12] הצו נכנס לתוקף ב-11 בנובמבר.[13][14]
עם זאת, בנובמבר 2013 אישרה האספה הלאומית חוקה חדשה בה סעיף 64 בוטל והוחלף בסעיף 36 המגביל הכרה בנישואים עבור זוגות הטרוסקסואלים בלבד באומרו: "לגברים ולנשים יש את הזכות להינשא ולהתגרש. נישואים חייבים לדבוק בעקרונות של התנדבות, פרוגרסיביות, מונוגמיה, שוויון וכבוד הדדי בין בעל ואישה".[12][11]
ב-27 במאי 2014 הסירה הוועדה לעניינים חברתיים של האספה הלאומית את הצעת החוק שהוגשה על ידי משרד המשפטים בה נכללו הוראות הנותנות מעמד חוקי וחלק מזכויות הכרה עבור זוגות חד מיניים.[15][16] ב-19 ביוני 2014 אושרה הצעת החוק על ידי האספה הלאומית אשר נכנסה לתוקף ב-1 בינואר 2015 בעודה קובעת כי אף על פי שווייטנאם מתירה חתונות חד מיניות סמליות, זוגות חד מיניים אינם מוכרים ואינם מוגנים במסגרת החוק. ההצעה אינה מאפשרת בנוסף הכרה בשותפויות חד מיניות, אף על פי שהנושא היה פתוח לדיון במהלך ישיבות רבות.[17]למרות ביטולה של וייטנאם על איסורם של נישואים חד מיניים, לחוק ישנה השפעה מוגבלת מאוד דה פקטו בעוד אם לא יוכרו הנישואים על ידי המדינה, לא יהיו מוגנים בחוק בנושאים כגון זכויות אישיות וזכויות רכוש.[18] ג'יימי גילן, חוקר סוציולוגיה של האוניברסיטה הלאומית של סינגפור, הצהיר כי הרפיית העמדה של וייטנאם בנושא, "מנוגדת לשכנותיה של כגון סינגפור" בעוד כי הערכתו היא שמדיניות רגועה זו, "תמשוך הכנסות מתיירות כיוון שווייטנאם מנסה לקדם את עצמה כחברה סובלנית וידידותית".[19]
זהות מגדרית
בשנת 2009, פאם לה קיון טרם הפכה לאישה הטרנסג'נדרית הראשונה שהוכרה באופן חוקי על ידי הרשויות בווייטנאם כאישה.[20] ככזו, היא הורשה להגדיר מחדש את מינה מזכר לנקבה ולשנות את שמה באופן חוקי. עם זאת, על פי דיווח מעיתון ההפינגטון פוסט, הכרתה הרשמית בוטלה בסוף ינואר 2013.[21]
ב-24 בנובמבר 2015, וייטנאם העבירה חוק לראשונה בנושאי טרנסג'נדריות ברוב של 282–84, המעגן זכויות עבור אזרחים טרנסג'נדרים בעודו מתיר הכרה בהעברת ניתוח להתאמה מגדרית.[22] פעולות אלה היו בעבר בלתי חוקיות במדינה, מה שאילץ וייטנאמים טרנסג'נדרים לנסוע לתאילנד הסמוכה להעברת ניתוח. החוק מאפשר למי שעבר התאמה מגדרית להירשם במין המועדף עליו.[23] החוק נכנס לתוקף בינואר 2017.[24]
עבור אכיפת החוק במלואו בפועל, נדרשת העברת הצעת חוק נוספת. הצעת חוק זו מכסה את הדרישות למועמדים להתאמה מגדרית ואת הדרישות למבצעים זאת.[25][26] בנובמבר 2018, בהרצאה באירוע זכויות טרנסג'נדרים, הודיעו איגוד וייטנאם למדע וטכנולוגיה וראש מחלקת החקיקה במשרד הבריאות, כי האספה הלאומית צפויה לדון בהצעת החוק ב-2020. עם זאת, לאחר השפעות התפשטותה של מגפת הקורונה בווייטנאם באותה שנה, הצעת החוק לא נידונה באספה.
בשנת 2017, משרד הבריאות העריך שאוכלוסיית הטרנסג'נדרים של וייטנאם מונה 270,000-300,000 איש. במרץ 2019, סקר שנערך על ידי עמותות טרנסג'נדריות מקומיות מצא כי ישנם כמעט כ-500,000 טרנסג'נדרים במדינה.[27] מחקר משנת 2018 מצא כי 67.5% מהטרנסג'נדרים שנשאלו סבלו מבעיות פסיכולוגיות, 60% ניסו להתאבד, 23% "נאלצו לקיים יחסי מין עם אחרים", 16% סבלו מאלימות מינית ו-83% חוו השפלה.[28]
שירות צבאי
כל אדם רשאי לשרת בכוחות העממים של וייטנאם ללא קשר לנטייתו המינית, בעוד השירות הצבאי מוגדר כהתנדבותי הן לגברים והן לנשים מגיל 18.
תנאי מחיה
בשנת 2000, הרומן "עולם ללא נשים" של העיתונאי בואי אן טאן היה הספר הווייטנאמי הבדיוני הראשון שעסק בהרחבה במערכות יחסים הומוסקסואליות. ב-2007, הפך הסיפור לסדרת טלוויזיה.[29]
בשנת 2002, התקשורת הממשלתית הכריזה כי הומוסקסואליות היא "רוע חברתי" הדומה לזנות, הימורים ושימוש בסמים בלתי חוקיים והבטיחה שתעביר חקיקה שתאפשר לממשלה להילחם בהומוסקסואליות ולעצור זוגות חד מיניים בעוד פרסומים שונים הצהירו על הומוסקסואליות כמחלה ו-"התנהגות סוטה שאינה עולה בקנה אחד עם המוסר הטוב והמנהגים הוותיקים של וייטנאם".[30] עם זאת, בנובמבר 2002, עיתון הנוער הקומוניסטי "Newspaper" נשא סיפור על הומוסקסואליות שהצהיר כי "ישנם אנשים שנולדו הומוסקסואלים, בדיוק כמו שיש אנשים שנולדו שמאליים".
בספטמבר 2010, "Tuoi Tre Online", מהדורת האינטרנט של העיתון "Tuoi Tre", פרסמה מכתב של קורא בן 18 המתאר את תקופתו הנוקשה להתמודדות עם משפחתו לאחר שגילתה כי הוא הומוסקסואל. המכתב קיבל מאות תגובות תומכות מקוראים אחרים שהובילו את האתר לסיים אותו בראיון עם ד"ר הוין ואן סון, דקאן הפסיכולוגיה באוניברסיטה הפדגוגית של הו צ'י מין סיטי. לאחר קיום האירוע לראשונה, תקשורת ממלכתית גדולה הסכימה כי "הומוסקסואליות היא נורמלית".[31]
בשנת 2013, יוצר הסרטים הווייטנאמי דאנג קואה, הפיק קומדיית מצבים בשם "My Best Gay Friends". הסדרה התפרסמה לאחר מכן באתר יוטיוב שכן שדרנים וייטנאמים לא התכוונו לשדר את הפרקים בשל תוכנם ההומוסקסואלי. קואה הצהיר כי התכוון את התוכנית כדי "להפריך את הסטריאוטיפים הקריקטוריים על הומוסקסואליות".[32]
אירוע הלהט"ב הווייטנאמי בשנת 2014, "iSee LGBT Event" בבירה האנוי
שנה לאחר מכן, הוצא לאור הסרט "המסע האחרון של מאדאם פונג" אשר סיפר על להקה טרנסג'נדרית וייטנאמית בבימויו של ת'אם נגוין ת'י.[33][34] סרט להט"ב וייטנאמי נוסף אשר הוצא לאור במשך השנים הוא "מציאת פונג" בשנת 2017, דרמת ילדים בבימויו של טראן פוונג טאו וסוואן דובוס.[35][36]
מחקר משנת 2015 גילה שכ-44% מסטודנטי הלהט"ב הווייטנאמים בגילאי 14–22 התמודדו עם סטיגמה, אפליה ואלימות בשל זהותם. מחקר נוסף משנת 2015 שנערך על ידי ארגון החינוך אונסק"ו מצא כי 19% מהתלמידים תפסו בריונות נגד סטודנטי להט"ב כ-"בלתי מזיקה", 70% מהורי האנוי הצהירו כי לא יאפשרו לילדיהם לדבר עם סטודנטים הומוסקסואלים, וחלקם האמינו כי טיפול המרה יכול לעזור "לרפאם".[37] דו"ח של הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי (USAID) משנת 2014 הראה כי 54% מתלמידי הלהט"ב הצהירו כי בית הספר שלהם אינו מקום בטוח בעבורם בעוד רובם הוגדרו כנושרים. התלמידים הצהירו כי חוו אלימות ושליש חושבים להתאבד, בעוד כמחצית מתוכם ניסו זאת. 85% מהסטודנטים הטרנסג'נדרים הצהירו כי הם נשרו מלימודיהם בגלל תקיפה ובריונות.[18]
שגריר ארצות הברית לשעבר בווייטנאם, טד אוסיוס, היה הומוסקסואל מוצהר וידוע בתמיכתו בזכויות להט"ב בווייטנאם, בעודו השתתף באירועי גאווה מקומיים עם בעלו.[38]
בין 18 בספטמבר 2017 ל-24 בספטמבר התקיים מצעד הגאווה החמישי של הבירה האנוי. האירוע אירח אלפי אנשים, לעומת כ-100 בלבד בציוני הראשון ב-2012 וכלל את מופעה של מלכת הדראג האירית פנטי.[39][40] ציונו שנה לאחר מכן התקיים בנובמבר 2018, בו השתתפו מעל 1,000 איש. המצעד כולל באופן ייחודי תומכים ומשתתפים הרוכבים על אופניהם עבור קידום זכויות טרנסג'נדרים ונישואים חד מיניים במדינה.[41][42] מאז, נרשמו למעלה מ-35 אירועים דומים המתקיימים מדי שנה ברחבי וייטנאם בהם בערים הייפונג, תאן הואה, דה נאנג, קווי נהן, נאצ'אנג, ונג טאו, הו צ'י מין סיטי וקאנטחו בעודם משודרים על ידי מספר ערוצי טלוויזיה בבעלות ממשלתית בהם: "VTV4", "VTV6" ו-"VTV9".[43]
.svg)
.jpg)
.jpg)
