זכויותיהם של לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בארגנטינה מוגדרות בין המתקדמות ביותר בעולם. פעילות הומוסקסואלית מוגדרת כחוקית ברחבי המדינה מאז 1887. בעקבות מעברה של ארגנטינה חזרה לדמוקרטיה ב-1983, נחקקו חוקים לאורך השנים לאחר מכן שהלכו לראשונה להכיר בזוגיות חד-מינית, טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית והשוות זכויותיהם של אזרחי להט"ב לאזרחים הטרוסקסואלים כמו גם דעת האוכלוסייה בנושא. עם הכשרתם של נישואים חד-מיניים ב-15 ביולי 2010, ארגנטינה הפכה למדינה הראשונה באמריקה הלטינית, השנייה ביבשת-העל של אמריקה (אחרי קנדה), והעשירית בעולם שעושה זאת.[1]
בסקר שנערך על ידי מרכז המחקר פיו בשנת 2020, ארגנטינה דורגה כמדינה באמריקה הדרומית עם העמדות החברתיות החיוביות ביותר כלפי הומוסקסואליות, כאשר כ-76% מכלל הנסקרים אמרו שיש לקבל מערכות יחסים הומוסקסואליות בחברה ו-82% בקרב משיבים צעירים.[2] בירת המדינה והעיר הגדולה ביותר בשטחה, בואנוס איירס, מוגדרת כמקור פופולרי עבור תיירות להט"ב בעולם ומתוארת לעיתים בכלי תקשורת בינלאומיים כ-"בירת הגייז של אמריקה הדרומית".[3][4] עם זאת, דיווחים על גילויים של בריונות ואלימות נגד להט"ב, במיוחד בקרב בני נוער, עדיין נפוצים.[5]
ארגנטינה מתוארת לעיתים קרובות כאחת המדינות בעלות "מעמד זכויות הטרנסג'נדרים המקיף בעולם".[6] חוק הזהות המגדרית (אנ'), שאושר על ידי בית הנבחרים הארגנטינאי ב-2012, החל לאפשר לטרנסג'נדרים לשנות את מגדרם המשפטי לראשונה ומבלי להידרש לעבור ניתוח להתאמה מגדרית כולל עיקור, טיפול הורמונלי או אבחונים פסיכיאטריים קודם לכן עבור הכרה.[7] בעקבות חקיקת החוק, כמו גם הקמת בתי ספר אלטרנטיביים (אנ') והיווסדות מתנ"ס טרנסג'נדרי ראשון במדינה לאורך השנים, האתר "BBC Mundo" (אנ') דיווח ב-2014 כי ארגנטינה "מובילה את המהפכה הטרנסג'נדרית בעולם".[8] בשנת 2015, ארגון הבריאות העולמי הגדיר את ארגנטינה כ-"מדינה למופת" עבור מעמדה כלפי זכויות אזרחים טרנסג'נדרים.
מעמד בחוק
תקופות פרה-קולוניאליות
לפני בואו של הקולוניאליזם הקתולי של האימפריה הספרדית, מספר עמים ילידים אכלסו את שטחה של ארגנטינה. הם כללו את אנשי המפוצ'ה והעם הגוארני, ששניהם היו בעלי קבלה חברתית כלפי מערכות יחסים הומוסקסואליות או התייחסו אליהן באדישות. באופן מסורתי, אנשי המפוצ'ה הכירו במגדר שלישי בשם "ויי" (באנגלית: Weye). בקרב אנשי המפוצ'ה לא היו מושגים מערביים טיפוסיים של הגדרת מגדר או מיניות בעוד שאינדיבידואלים לא נחשבו לא כזכר או כנקבה, אלא כשילוב בין השניים. אנשים שהוגדרו כ-"ויי" מילאו בדרך כלל תפקידים חברתיים חשובים בקרב האוכלוסייה, כולל כהונה כמאצ'י (אנ'), מרפא מסורתי ומנהיג דתי כחלק מדת המפוצ'ה (אנ'), דתם של אנשי המפוצ'ה שכללה שורה של אגדות ומיתוסים על בריאת העולם ועל האלוהויות והרוחות השונות השוכנות בו.[9]
הגעתם של המיסיונרים מהאימפריה הספרדית במאה ה-16 הביאה להתפשטות הנצרות בארגנטינה, שכללה עמדות שליליות כלפי הומוסקסואליות. על פי דיווחים, הספרדים התייחסו לעמים הילידים כאל "פראים" על כך שעסקו בפעילות הומוסקסואלית וכינו את אנשי המפוצ'ה "מבצעי הסדום של פטגוניה". בעקבות זאת, הומוסקסואליות הייתה ככל הנראה אחת הסיבות לכך שהכובשים הכריזו מלחמה נגד העמים המקומיים שלאחר התרחשותה הקימו מחוזות ספרדים באמריקה הדרומית, בעוד שמעשים הומוסקסואלים שכונו כ-"מעשי סדום" הפכו לעבירות אסורות שנשאו עונש של העלאה על המוקד.[10]
עצמאות ותחילת המאה ה-20
פעילות הומוסקסואלית הפכה לחוקית בארגנטינה מאז 1887, כאשר חוק מס' 1,920, חוק העונשין הפדרלי הראשון של המדינה, נחקק ולא כלל איסור על ביצוע פעילות הומוסקסואלית בהסכמה בין מבוגרים. עם זאת, כמה תקנות מקומיות שהוצאו על ידי רשויות מחוזיות, עירוניות ומקומיות כוונו נגד "הומוסקסואליזם" שבעקבותיהן, אזרחים שהוגדרו כלהט"ב באותם אזורים נרדפו באופן קבוע.[11]
במהלך המאה ה-19, דיונים על הומוסקסואליות התייחסו אליה כאל פתולוגיה רפואית, כאשמה שיש להטיל נגד יריבים פוליטיים או כדבר שהובא לאומה הארגנטינאית על ידי זרים. הדימוי הציבורי היחיד של הומוסקסואליות היה זנות עירונית ומקומות ציבוריים ששימשו לקרוזינג. בשנת 1914, מחזה בעל נושא הומוסקסואלי בשם "Los Invertidos" נאלץ להתבטל בשל תוכנו, על אף שעיתונים רפואיים היו רשאים לדון על הומוסקסואליות בפומבי.[12]
הטרדה משטרתית נגד הומוסקסואלים גברה במהלך ההפיכה הצבאית בשנת 1930 (אנ') שהחלה את "העשור הידוע לשמצה" (אנ'), לאחר שהנשיא איפוליטו איריגוז'ן הודח מתפקידו על ידי הגנרל חוסה פליקס אוריבורו (אנ') וחייליו. שערוריית הצוערים, שערורייהמינית ופוליטית שפרצה בבואנוס איירס בספטמבר 1942, בנוגע למעורבותם של צוערים צעירים מהקולג' הצבאי הלאומי של ארגנטינה (אנ') במסיבות מין קבוצתי לכאורה שנערכו על ידי הומוסקסואלים מהמעמד העליון, הובילה לרדיפה האלימה ביותר נגד הומוסקסואלים בהיסטוריה של ארגנטינה, עם סדרה של פשיטות משטרתיות והשמצות שהובילה לכליאת הומוסקסואלים רבים, התאבדויות ופליטים שברחו לגלות. המדיניות הובילה לפתיחת בתי בושת של אחים בקרבת צריפים צבאיים ב-1944.[13] הדיווחים על אכיפת המדיניות בקדנציות הפרוניסטיות (1955-1946) דווחו לאורך השנים כמעורפלים וסותרים. בשנת 1946, אווה פרון, רעייתו של נשיא ארגנטינהחואן דומינגו פרון, הטילה את הגנתה האישית לביטחונו של מיגל דה מולינה, זמר קופלהספרדי מפורסם שהותקף על רקע היותו הומוסקסואל ונאלץ להימלט מארגנטינה לאחר הוראה של שגרירות ספרד במדינה,[14] לאחר שניסתה לשכנע אותו במשך שנים לחזור למדינה מגלותו במקסיקו. מספר דיווחים נוספים לאורך השנים טענו שדמוניגו פרון הורה למשטרה ולצבא לא לעסוק ברדיפות של הומוסקסואלים.
עידן המלחמה המלוכלכת
ערך מורחב – המלחמה המלוכלכת פעילים מטעם החזית לשחרור הומוסקסואלים (FLH) מצטלמים לבושים בכובעי בלקלאווה לתמונה שפורסמה במאמר במגזין באוגוסט 1972
ארגון זכויות הלהט"ב הראשון שהוקם בארגנטינה היה "Nuestro Mundo" (בעברית: העולם שלנו) ב-1967 (אנ') על ידי הפעיל הקטור אנביטרטה.[15] בהמשך פעיליו ייסדו את החזית לשחרור הומוסקסואלים (FLH) (אנ') שחיפשה ברית עם מפלגות השמאל הפוליטי במדינה על מנת לקדם את מעמד זכויות האזרח של חברי קהילת הלהט"ב הארגנטינאית. מה שהניע את יצירתו של "Nuestro Mundo" הייתה המדיניות הדיקטטורית של הנשיא חואן קרלוס אונגאנייה בתקופת המשטר הצבאי במדינה שדיכאה בכבדות את זכויותיהם של אזרחים הומוסקסואלים. אף על פי שזה היה רגע מובהק בתנועה למען זכויות להט"ב בארגנטינה כולה, הקמת "Nuestro Mundo" לא הביאה לעידן של רפורמות פוליטיות, והארגון נמנע בדרך כלל מלהיות פעיל באופן פוליטי ודאג בעיקר להעלאת המודעות לדיכוי החברתי שאיתו התמודדה קהילת הלהט"ב במדינה וקרא להפסקת האכזריות המשטרתית נגד הומוסקסואלים ולביטולם של חוקים אנטי-הומוסקסואלים.[16] למרות שלארגון עצמו לא היו הצלחות רבות, היווסדותו היוותה השראה ליצירת קבוצות להט"ב ארגנטינאיות נוספות, בהן "Safo" שהפכה לארגון למען נשים לסביות. במשך השנים לאחר מכן, "Nuestro Mundo" השתלב בסופו של דבר עם קבוצות אקטיביסטיות אחרות - "Safo" ,"El Grupo" ,"Profesionales" ,"Emanuel" ,"Alborada" ,"Bandera Negrea" ו-"Eros" עבור הקמת החזית לשחרור הומוסקסואלים (FLH) ב-1971 שפעלה עד 1976. הארגון נוצר שנתיים לאחר מהומות סטונוול בניו יורק, אירוע שהוביל להתארגנות גדולה של פעילי זכויות להט"ב בארגנטינה.
בחמש השנים שבהן פעל, החזית לשחרור הומוסקסואלים ישר קו עם פעילותן של קבוצות פמיניסטיות, מרקסיסטיות וקבוצות שמאלניות אחרות והיה פעיל פוליטית באופן גלוי יותר מארגונים קודמים. למרות שמטרותיו הפוליטיות היו דומות לאלו של ארגונים מערביים שהיוו מודלים לתנועה למען זכויות להט"ב, שיטות הארגון היו שונות מאלו שבמערב. בין היתר הארגון פחות דאג בהקמת דמוקרטיה מגובשת אלא התמקד ב-"יצירת חופש ושוויון באמצעות אנטי-אימפריאליזם" ו-"פוליטיקה של מעמד הפועלים", אידאולוגיה שהובילה לקיום הברית עם ארגוני השמאל הפוליטי שלא בהכרח היו מעורבים באקטיביזם למען זכויות להט"ב.
ההפיכה הצבאית בשנת 1976 (אנ') שהובילה להדחתה של נשיאת ארגנטינה איסבל פרון בין השנים 1974–1976 ותחילתה של דיקטטורה חדשה בהנהגת חונטה צבאית, חיסלו את התארגנותם של פעילי התנועה למען זכויות להט"ב בארגנטינה. המשטר ביצע פעולות ישירות לפגיעה באזרחי להט"ב. לקראת קיומו של גמר המונדיאל 1978 שנערך בבירה בואנוס איירס, המשטר הצבאי והמשטרה המקומית ביצעו הליך "טיהור" בו עצרו, הכו ודיכאו באלימות אזרחי להט"ב ארגנטינאים. הליך טיהור שני שיזם הארגון הצבאי למחצה "Comando Cóndor" התרחש מינואר 1982 עד ינואר 1983. בתקופה הזו נטבחו כ-18 גברים הומוסקסואלים בהם פעיל החזית לשחרור הומוסקסואלים.
דמוקרטיזציה והווה
מעברה של ארגנטינה חזרה לדמוקרטיה ב-1983 אפשר מחדש את הקמתן של תנועות למען זכויות להט"ב. במהלך עידן הדמוקרטיזציה, הבר ההומוסקסואלי הראשון נפתח בבירה בואנוס איירס וחברי קהילת הלהט"ב הארגנטינאית החלו להיות גלויים יותר בקרב הציבור,[17] עם ציון מצעדי גאווה שנתיים מאז 1992, פרסומים ופעילות פוליטית.[18] בעקבות זאת הוקם הארגון קהילה הומוסקסואלית בארגנטינה (CHA) באפריל 1984, בין היתר על ידי הפעיל קרלוס יאורגוי (אנ').[19] הארגון שמר על כוחו ואחידותו לאורך שנות ה-80, לפני שהחל להתפצל בשנות ה-90. קבוצות שונות החלו להיווצר מתוך "CHA" בעקבות התפצלותו, בהן: "החברה הארגנטינאית לשילוב הומואים-לסביות", "הומו-לסבית ארגנטינה" ו-"טרנסקסואלים למען הזכות לחיים ולזהות". כשהקבוצות הללו ורבות אחרות הפכו ליותר ויותר פוליטיות ותבעו שינוי משפטי, הן הגיעו בסופו של דבר להסכמה בשנת 2006 והתאגדו כדי ליצור ארגון אחיד. כך, נוצר ארגון הפדרציה הארגנטינאית של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים (FALGBT).
למרות שהושפע מפעילותו של "CHA", פעילותו של הפדרציה הארגנטינאית של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים הייתה שונה ושמה דגש על הכשרתם של נישואים חד-מיניים. הארגון נחשב ל-"ארגון גג" ולכן היה פחות ריכוזי ועסק יותר בנושאים מחוץ לזכויות לגברים הומוסקסואלים, כגון נשים לסביות וסוגיות טרנסג'נדרים. יתרה מזאת, הארגון היה פחות עסוק בהתאמה לרעיונות ההטרו-נורמטיביים של מגדר ומיניות שנכללו בפעילותו של "CHA" ועסק בגלוי בסוגיות של יחידים שמאתגרים את הבינאריות המגדריות בזהותם. "FALGBT" אף הרחיק לכת והחל להתחרות בניסיונותיו של "CHA" שניסה להכשיר הגבלה מוגבלת של איחודים אזרחיים לזוגות חד-מיניים ודרש במקום הכרה רשמית בנישואים חד-מיניים. פעילותו של "FALGBT" הושפעה מאוד ממעמד זכויות אזרחי להט"ב בספרד, במיוחד לאחר שספרד, מדינה קתולית כמו ארגנטינה, הכשירה נישואים חד-מיניים בשטחה בשנת 2005. הפדרציה הממלכתית של לסביות, הומואים, טרנסקסואלים וביסקסואלים (FELGTB) (אנ'), ארגון זכויות להט"ב ספרדי, היווה מודל לחיקוי עבור הארגון הארגנטינאי.
מאז הכשרתם של נישואים חד-מיניים בארגנטינה ב-2010, "FALGBT" המשיך לעסוק בסוגיות נוספות של זכויות להט"ב. במשך השנים לאחר מכן, ההצלחות הנוספות שלו כללו: העברת חוק הזהות המגדרית ב-2012, שהחל לאפשר לטרנסג'נדרים גישה להעברת ניתוח להתאמה מגדרית וטיפול הורמונלי כחלק מתוכניות הבריאות הציבוריות או הפרטיות שלהם ושינוי תמונות או שמות לידה במרשם האזרחי ללא אישור רופא או שופט, העברת חוקים המגנים על תלמידי להט"ב מפני בריונות וצורות אחרות של הטרדה בבתי ספר במערכת החינוך והעברת חוק המאפשר למשפחות חד-מיניות להשתמש בטכנולוגיית רבייה מסייעת כגון הפריה חוץ גופית בקרב זוגות לסביות בשנת 2013.[20] בשנים לאחר מכן, החלה ארגנטינה במסע פרסום עבור תיירות להט"ב בשטחה בדגש בבואנוס איירס, בתקווה שהתיירות המוגברת תסייע לכלכלת המדינה.[21] בשנת 2007, גביע העולם הבינלאומי להומואים (באנגלית: International Gay World Cup) נערך בואנוס איירס, בו זכתה נבחרת ארגנטינה.
הכרה במערכות יחסים חד-מיניות
בשנת 2005, בעקבות ההכרה באיחודים אזרחיים בין זוגות חד-מיניים בפרובינציית ריו נגרו ובבירה בואנוס איירס, שופט מקומי הורה לרשויות בתי הסוהר בפרובינציית קורדובה לאפשר ביקורים בין אסירים הומוסקסואלים ובני זוגם. החוקים שהכשירו איחוד אזרחי עבור זוגות חד-מיניים בבואנוס איירס ובפרובינציית ריו נגרו אושרו ב-2002 ו-2003 בהתאמה, ובעיר ויז'ה קרלוס פאס ב-2007.[22] בשנת 2009, העיר ריו קוארטו החלה להכיר באיחודים אזרחיים בין זוגות חד-מיניים גם כן.[23] זוגות חד-מיניים באיחוד אזרחי החלו להיות בעלי זכויות רבות כפי של זוגות נשואים מהמין השני, אולם, גישה לאימוץ (חורג או משותף) לא נכללה. הכרה באיחודי קוהביטציה נעשתה חוקית בפריסה ארצית ב-1 באוגוסט 2015 לאחר שהקוד האזרחי והמסחרי (בספרדית: Código Civil y Commercial) שהחליף את הקוד האזרחי לשעבר, נכנס לתוקף.
נישואיו של הזמר הארגנטינאי קרלוס מורל (שמאל) יחד עם בן זוגו בשנת 2011
בתחילת נובמבר 2009 פסק שופט מקומי כי האיסור על הכרה בנישואים חד-מיניים אינו חוקתי והתיר לזוג גברים, אלכס פרייה וחוסה מריה די בלו, להינשא. ההחלטה הוכתרה כ-"הכרה משפטית ראשונה" על ידי סוכנות הידיעות הבינלאומית רויטרס שאמרה כי היא "יוצרת תקדים שיכול לסלול את הדרך לארגנטינה להפוך למדינה הראשונה באמריקה הלטינית שמתירה נישואים חד-מיניים". פרייה ודי בלו הצהירו לאחר מכן שהם "הזוג החד-מיני הראשון באמריקה הלטינית שקיבל את הזכות להינשא".[24] ראש עיריית בואנוס איירס, מאוריסיו מאקרי, הצהיר לאחר מכן כי "לא יערער על ההחלטה".[25][26] מאקרי אמר בנוסף כי ההחלטה היא "צעד חשוב, כי עלינו ללמוד כיצד לחיות בחופש מבלי לפגוע בזכויותיהם של אחרים. עלינו לחיות יחד, ולקבל את המציאות הזו. העולם הולך לקראת הכיוון הזה".[27][28] עם זאת, ההכרה הושעתה לבסוף לאחר ששופט אחר ביטל את הפסיקה המקורית בסוף נובמבר 2009.[29] לבסוף, ב-28 בדצמבר 2009, נישאו בני הזוג באושואיה, טיירה דל פואגו, והפכו לזוג הנשוי החד-מיני הראשון באמריקה הלטינית.[30][31] הם נתמכו על ידי מושלת טיירה דל פואגו, פביאנה ריוס (אנ'), שחתמה על צו המאשר את נישואיהם בהתבסס על הפסיקה השיפוטית בתחילת נובמבר 2009. מכיוון שהחלטה זו חלה רק במקרה הספציפי של פרייה ודי בלו, זוגות חד-מיניים אחרים נאלצו לערער לרשות השופטת, להמתין לפסיקה שתאשר כי אי ההכרה בנישואיהם אינה חוקתית ולאחר מכן היו רשאים להינשא במחוז טיירה דל פואגו.[32]
הצעת החוק הראשונה למען הכשרת נישואים חד-מיניים שנתמכה על ידי ארגון הפדרציה הארגנטינאית של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים (FALGBT) הוצגה ב-2007. אף על פי שנכשלה בהעברתה בפרלמנט, היא הובילה לדיון רחב בקרב הציבור לסוגיית הכשרתם של נישואים חד-מיניים בארגנטינה והגשתן של שתי הצעות חוק נוספות בנושא ב-2009. הצעת חוק להכשרת נישואים חד-מיניים הוכשרה לבסוף ב-15 ביולי 2010, לאחר הצבעת רוב בעדה הן בבית הנבחרים (הבית התחתון) והן בסנאט (הבית העליון).[33][34] בכך, זוגות חד-מיניים בארגנטינה החלו להיות זכאים לאותן הטבות והכרות משפטיות כפי זוגות נשואים מהמין השני בהן הזכות לאימוץ ילדים.[35] לאחר העברת החוק, ארגנטינה הפכה למדינה השנייה ביבשת-העל של אמריקה שמכשירה נישואים חד-מיניים לאחר קנדה,[36] וכן הראשונה באמריקה הלטינית,[37][38][39] והעשירית בעולם, אחרי בלגיה, קנדה, איסלנד, הולנד, נורווגיה, פורטוגל, דרום אפריקה, ספרד ושוודיה.
מאז 2013, זוגות לסביות החלו להיות רשאיות לגשת להפריה חוץ-גופית לאחר שהצעת חוק להכרה בהליכים כאלה בקרב זוגות נשים אושרה על ידי בית הנבחרים עם רוב של 204 מצביעים בעד, מתנגד 1 ו-10 נמנעים ביוני 2013.[40]
הגנה מפני אפליה
נכון לשנת 2022, לא קיים חוק לאומי שאוסר דה יורה על אפליה או הטרדה על בסיס נטייה מינית או זהות מגדרית במתן סחורות ושירותים, אפליה עקיפה או דברי שטנה מלבד ברשויות העיר האוטונומית של בואנוס איירס והעיר רוסאריו שהעבירו חוקים שכוללים נטייה מינית כעילה מוגנת באופן מוחלט מאפליה לאורך השנים.[41] ב-13 באוגוסט 2010 אישר בית הנבחרים תיקון לחוק נגד אפליה שכלל איסור על גילויי אפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית, אך הוא לא הגיע להצבעה בסנאט.[42] תיקון חדש הוצג במאי 2013 אך גם כן לא התקדם בהליך החקיקה.[43]
גילויי אפליה כלפי עובדי המינהל הציבורי על בסיס נטייתם המינית מוגדרת כפלילית בפריסה ארצית מאז 2006.[44]
בשנת 2012 תוקן חוק העונשין כדי לקבוע עונש של עד מאסר עולם על פשעי שנאה המבוססים על רקע נטייה מינית, זהות מגדרית או ביטוי מגדרי.[45] סעיף 80(4) בחוק תחת הכותרת "פשע נגד יחידים" קובע כי יוטל עונש מאסר עולם על "מי שהורג לשם הנאה, חמדנות ושנאה על רקע גזע, דת, מגדר, נטייה מינית, זהות מגדרית או ביטוי מגדרי".[46]
ב-27 במרץ 2015, הוצג לקונגרס הלאומי חוק פדרלי נגד אפליה על ידי מספר חברי קונגרס בתמיכתם של פעילי "FALGBT" שכלל את העילות נטייה מינית וזהות מגדרית כעילות מוגנות. הדיון הראשון בהצעת החוק בוועדה להעברתו היה ב-29 באפריל,[47][48] אך לא התקדם להצבעה מאז. הצעת חוק חדשה הוגשה להעברה בסנאט ביוני 2016.[49][50]
אף על פי חקיקת ההגנות השונות בחוק מפני אפליית אזרחי להט"ב, לאורך השנים נודעו גילויי מקרים הומופובים שונים בממשלה ובמערכת המשפט הארגנטינאית בהם בשערורייה מתוקשרת בשנת 2015 בה הופחת עונשו של אנס שהורשע באונס של ילד בן שש, בטענה כי לילד הצעיר הייתה "נטייה מינית הומוסקסואלית".[51]סוכנות הידיעות הצרפתית דיווחה כי אניבל דומינגו פרננדס (אנ'), ראש קבינט השרים והמזכיר הכללי של הנשיאה כריסטינה פרננדס דה קירשנר, קרא להדחה של השופטים שפסקו את ההחלטה אותה תיאר כ-"אחת החרפות הגדולות ביותר שראינו אי פעם במדינה הזו".[52]
זהות מגדרית
בשנת 1997 הוקמה האגודה למאבק על זהות טרנסווסטית-טרנסקסואלית כארגון עבור הגנה על זכויותיהם של טרנסג'נדרים ארגנטינאים. אחד מניצחונותיו הראשונים הגיע בשנת 2006 כאשר בית המשפט העליון של ארגנטינה ביטל פסיקה של בית משפט מחוזי שקבע כי לטרנסג'נדרים "אין זכות חוקית להתארגן באופן ציבורי ולבצע מחאה למען זכויותיהם".[53] בשנת 2007 קבע בית המשפט העליון שלילדה בת 17 יש את הזכות החוקית לעבור תהליך של התאמה מגדרית ולשנות את מסמכי הזהות המשפטיים שלה כדי לשקף את מגדרה בהתאם.[54]
בשנת 2009 זכתה מרסלה רומרו, פעילה ידועה למען זכויות טרנסג'נדרים בארגנטינה, בגישה לשנות את מגדרה במסמכי זהות רשמיים. בהמשך, קיבלה תואר כבוד על ידי הממשלה.[55]
בשנת 2012 אישר הסנאט הארגנטינאי פה אחד את "חוק הזהות המגדרית". חוק זה מעניק לטרנסג'נדרים בגירים גישה להעברת ניתוח להתאמה מגדרית וטיפול הורמונלי כחלק מתוכניות הבריאות הציבוריות או הפרטיות שלהם. החוק גם מאפשר שינוי תמונות או שמות לידה במרשם האזרחי ללא צורך באישור רופא או שופט.[56]
פרובינציות מנדוסה וסנטה פה היו תחומי השיפוט הראשונים במדינה שאפשרו ליחידים המזדהים כא-בינארים להשאיר את רישומי סמן המין שלהם ריקים במקום לבחור במין "זכר" או "נקבה" בתעודות הזהות שלהם.[57][58] ב-20 ביולי 2021, הנשיא אלברטו פרננדס חתם על צו הכרח ודחיפות (אנ') שחייב את מרשם האנשים הלאומי (RENAPER) לאפשר אופציית סמן מגדר שלישי ("X") בכל תעודות הזהות והדרכונים הלאומיים המונפקים על ידו. בהתאם לחוק הזהות המגדרית, המעשה הפך את ארגנטינה לאחת המדינות הבודדות בעולם (אנ') שמכירות באופן חוקי במגדר שאינו בינארי מגדרית בתעודות זהות רשמיות.[59][60][61] האמצעי חל גם על תושבי קבע שאינם אזרחים המחזיקים בתעודות זהות ארגנטינאיות.[62]
מאז 2010, נאסר לבצע אבחנות בתחום בריאות הנפש על בסיס בלעדי של "נטייה מינית או זהות מגדרית", תקנה שמהווה דה פקטו איסור על ביצועי טכניקות פסאודו-מדעיות של טיפולי המרה.[67]
מאז סיום הדיקטטורה הצבאית ב-1983 והליך המעבר שלאחר מכן לשלטון דמוקרטי, בארגנטינה החל שינוי משמעותי בעמדות הציבור כלפי סוגיות של חקיקת זכויות להט"ב. בתקופת הדיקטטורה הצבאית, אזרחים שהוגדרו כלהט"ב נרדפו באופן פעיל, בעוד שרבים מתוכם היו קורבנות למקרי רצח, אונס, אלימות או היעלמויות כפויות ומערכות יחסים חד-מיניות ואנשים טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית הוגדרו כ-"לא אנושיים" על ידי האוכלוסייה, המשטר הצבאי והכנסייה הקתולית. בעשורים שלאחר סיום הדיקטטורה הצבאית, ארגנטינה תוארה בכלי תקשורת בינלאומיים כמי שעשתה "צעדים גדולים" בהכרה בזכויותיהם החוקיות של אזרחי להט"ב בשטחה.[68] בשנת 2006 נחקק חוק חינוך מיני במדינה,[69] אם כי החקיקה זכתה לביקורות שליליות על כך שלא כללה מספיק תוכן כדי למנוע בריונות נגד בני נוער להט"ב. בשנת 2017 השיקה הממשלה פלטפורמה דיגיטלית לבני נוער להעלאת מודעות במגוון נושאים בדרך שתוארה כ-"מהנה, ידידותית וויזואלית" בנושאים שונים בהם: מניעת אלימות על רקע מגדרי, סוגיות להט"ב, אמצעי מניעה, הפרעות אכילה ושימוש בסמים.[70]
ארגונים למען זכויות להט"ב החלו לקום שנית בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, עבור מסעי פרסום לשיפור מעמדן בארגנטינה והעלאת המודעות הציבורית למטרתם. ב-2010 הפכה המדינה לעשירית בעולם שמכשירה נישואים חד-מיניים, למרות התנגדות נציגי הכנסייה הקתולית רבת ההשפעה. רפורמות משפטיות אחרות כללו לאורך השנים חקיקת חוק לאיסור פשעי שנאה שמכסה נטייה מינית, זהות מגדרית וביטוי מגדרי כעילות מוגנות, מתן אפשרות לזוגות חד-מיניים לאמץ ילדים באופן משותף וחורג, מתן אפשרות לגברים הומוסקסואלים וביסקסואלים לתרום דםללא הגבלות, איסור על ביצועי טיפולי המרה במערכת הבריאות והעברת חוק הזהות המגדרית בשנת 2012, שהחל לראשונה לאפשר לטרנסג'נדרים ארגנטינאים לשנות מגדרם החוקי במסכי זהות רשמיים. לאחר העברת החוק, "BBC Mundo" הגדיר את ארגנטינה כמי ש-"מובילה את המהפכה הטרנסג'נדרית בעולם". הגישות החברתיות בקרב האוכלוסייה התפתחו גם כן באופן משמעותי, ועברו מעוינות ציבורית ואנטיפתיה לבעלות קבלה רחבה. סקר שנערך בשנת 2013 מצא כי 74% מהארגנטינאים אמרו שיש לקבל מערכות יחסים הומוסקסואליות בחברה ו-81% בקרב משיבים צעירים. העלייה הזו ברמת הקבלה החברתית בקרב האוכלוסייה כלפי אזרחי להט"ב, הובילה רבים מחברי קהילת הלהט"ב הארגנטינאית להיכנס לעין הציבור ו-"לצאת מהארון" בגלוי.
כיום, ארגנטינה מכונה לעיתים קרובות כאחת המדינות הידידותיות ביותר ללהט"ב בעולם.[71] ישנה סצנת להט"ב גלויה בבירה בואנוס איירס עם ברים הומוסקסואלים רבים, מועדוני לילה, בתי קפה, מסעדות ואירועים אחרים שפונים עבור קהל להט"ב. כתוצאה מכך, בואנוס איירס מכונה לעיתים קרובות בכינוי "בירת הגייז של דרום אמריקה" ומהווה מקור חשוב לתיירות להט"ב. במדינות אמריקה הדרומית בהן נישואים חד-מיניים לא מוגדרים כמוכרים בחוק, זוגות הומוסקסואלים רבים מגיעים לבואנוס איירס כדי להינשא לאור העובדה שלארגנטינה אין דרישה למעמד תושבות עבור הכרה בנישואים. מחוץ לבואנוס איירס, ישנן סצנות להט"ב גלויות בקורדובה, רוסאריו, מנדוסה, פוארטו מדרין, אושואיה ומאר דל פלאטה.[72] במאי 2015, רשת הלהט"ב "PlanetRomeo" דירגה את ארגנטינה כמדינה השנייה עם מדד האושר הגבוה ביותר בדרום אמריקה בקרב גברים הומוסקסואלים, אחרי אורוגוואי במקום הראשון. מצעד הגאווה בבואנוס איירס נערך באופן שנתי מאז הקמתו לראשונה ב-1992, בו השתתפו כ-300 מפגינים בלבד. בשנת 2018, על פי ההערכות, כ-100,000 איש השתתפו בציונו. ערים אחרות שמציינות מצעדי גאווה שנתיים בשטחן כוללות את קורדובה ומנדוסה מאז 2008 ו-2011 בהתאמה.[73]
.svg)
.jpg)
