הגניוס היהודי הוא ביטוי המתאר תופעה, שאחוזים גבוהים מאוד בקרב מי שמוצאם יהודי^[א] מצטיינים בתחומים המצריכים אינטליגנציה גבוהה. אחוזים גבוהים מאוד בקרב המצטיינים בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה הם יהודים, הרבה יותר מחלקם של היהודים בכלל הקבוצות האתניות בעולם^[1]. התופעה בולטת במיוחד בין חתני פרס נובל, כפי שציין ריצ'רד דוקינס^[2], וגם בין זוכי מדליית פילדס, זוכי פרס טיורינג, זוכי פרס קיוטו, ואלופי העולם ואלופי ארצות שונות בשחמט – 45% מ-64 השחמטאים המדורגים כטובים ביותר בכל הזמנים היו ממוצא יהודי^[3]. לבעלי מוצא יהודי יש נוכחות בולטת גם באמצעי התקשורת המערביים, בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, במוזיקה ובספרות, בשוק ההון ובבנקאות, במסחר, בפעילות החברתית והפוליטית, ברפואה, בתחום ההמצאות, בחדשנות ובעיצוב. ברשימת המיליארדרים של פורבס היהודים מהווים 11%, אף כי שיעורם באוכלוסיית העולם הוא נמוך בהרבה, גם אם מתחשבים רק באוכלוסיית העולם המערבי^[4]. הבולטוּת היהודית נרשמת לזכות היהודים, אך גם לחובתם, היא מעוררת הערכה, אך גם קנאה, חשדנות ועוינות.

הודות לסטטיסטיקות אין מחלוקת על קיום התופעה^[5], אך גם אין הסבר מוסכם לסיבות לתופעה, וההשערות השונות שהועלו שנויות במחלוקת.

יש מגוון גדול של דוּגמות להצטיינות ולתבונה גבוהה מאוד אצל בעלי מוצא יהודי, שנעות בין מדענים כמו אלברט איינשטיין לקוסמים כמו הארי הודיני, ובין סופרים רבי מוניטין להוגי דעות שהשפיעו על הסדר העולמי כולו. המגוון ותחומי העיסוק הושפעו ממצב היהודים במהלך ההיסטוריה וגם מאיסורים דתיים, דוגמת האיסור על מתן הלוואות בריבית.

בגלל האנטישמיות, חוקים מפלים ולחץ של האוכלוסייה שבקרבה חיו היהודים, יהודים רבים ניסו להתבולל או לפחות להסתיר את המוצא היהודי על ידי המרת דת, שינוי שם ושמירת סוד, ולכן הנתונים הסטטיסטיים האמיתיים עשויים להיות מוטים עוד יותר לטובת בעלי המוצא היהודי, אך אין די נתונים על כך.

התפלגות הזוכים ממוצא יהודי לפי התחומים בהם הפרס מחולק (לא כולל מוסדות ביחס הזוכים):

בעם היהודי (תחילה אצל העברים) צמחו, עוד בימי קדם, אנשי רוח המוכרים ברחבי העולם, בעיקר הודות להנצחתם בדתות אברהמיות. קיומן של חלק מהדמויות לא הוכח, אך השפעתן הרוחנית חזקה גם כיום, כך משה, המנהיג והמחוקק, כך נתן הנביא עם משל כבשת הרש, כך ישעיהו עם חזון אחרית הימים ויתר הנביאים. שורת הנביאים הייתה ארוכה, חלקם זכו לחיבוק מדת אחת או יותר וחלקם לא, אך כל הנביאים ניסו להביא בשורות חדשות.

מימי קדם נקשרה הפילוסופיה היהודית עם ההגות הדתית, וכבר פילון האלכסנדרוני ניסה באמצעות הפילוסופיה לגונן על הדת היהודית. מרבית הנוצרים הראשונים היו יהודים וראו עצמם כיהודים, וכך גם מנהיגיהם, החל מישו ומרבית שליחיו ומבשריו. הפילוג היהודי-נוצרי הוביל לפולמוס היהודי-נוצרי, והוגי דעות מלומדים משני הצדדים לקחו חלק במחלוקת דתית-רוחנית זו, כמו בדיאלוג עם טריפון היהודי. בארצות שבהן חיו יהודים תחת שלטון נוצרי הם אולצו לעיתים לשלוח את נציגיהם לפולמוסים כפויים, כמו משפט פריז, שהסתיים בהחלטה על שרפת התלמוד או ויכוח ברצלונה שהסתיים בניצחון הרמב"ן, אך בגלל זה גורש הרמב"ן מספרד. בוויכוחים מסוג זה, כמו בוויכוח טורטוסה, היהודים הועמדו במצב שבו הם ייפגעו בכל מקרה, בין אם ינצחו בוויכוח ובין אם יפסידו. בתקופות אלה ההוגים היהודים התמקדו בנושאי דת ומוסר, ובלטו ביניהם רב סעדיה גאון, הרמב"ם, רלב"ג ועוד. יהודה הלוי מצא דרך משלו להציג אפולוגטיקה פילוסופית ב"ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה והשפלה" (ספר הכוזרי). ההוגה היהודי הראשון שהגותו יצאה מגדרות העולם היהודי היה ברוך שפינוזה, אבי ביקורת המקרא.

בני תנועת ההשכלה היהודית הובילו לשינויים בקהילות היהודיות ובלטו הוגים כמו נפתלי הרץ וייזל ומשה מנדלסון. במקביל להם, במקום אחר, הרב שניאור זלמן מלאדי הציע דרך אחרת, את דרכה של חב"ד. נחמן קרוכמל, מחבר "מורה נבוכי הזמן", היה ממייסדי תנועת חכמת ישראל.

האמנציפציה ליהודים במערב אירופה ובמרכזה פתחה את הדרך ליהודים לקחת חלק בחיים הפוליטיים ולהשתתף בחיי הרוח. קרל מרקס, בספריו הקפיטל והמניפסט הקומוניסטי, הניח את היסודות הרעיוניים של הסוציאליזם והקומוניזם, תוך מאבק אידאולוגי עם פרדיננד לסל, הוגה המפלגה המודרנית ואבי הסוציאל-דמוקרטיה. אדוארד ברנשטיין הוביל אל הסוציאל-דמוקרטיה והיה בין מייסדי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה, ומאוחר יותר, הרברט מרקוזה הלך בדרך של נאו-מרקסיזם. משה הס חיבר את הסוציאליזם עם הציונות ויצר את הסוציאליזם הציוני.

לציונות היו צורות שונות שהתבססו על מצעים רעיוניים שונים. הראשון שהגה את הציונות המדינית, המעשית והפוליטית היה הרב יהודה חי אלקלעי, שהושפע מרבו – הרב יהודה ביבאס. אחרים הובילו מאוחר יותר את הזרמים השונים:

• ציונות מדינית בהנהגת בנימין זאב הרצל.
• ציונות מעשית בהובלת משה ליליינבלום ויהודה לייב פינסקר.
• ציונות סינתטית בהנהגת חיים ויצמן, מרטין בובר, ליאו מוצקין ונחום סוקולוב, שניסתה לחבר בין שני הזרמים האחרים.

חלוקה רעיונית נוספת של הציונות יצרה את הזרמים הבאים:

• ציונות סוציאליסטית, שהוזכרה לעיל.
• ציונות רוויזיוניסטית שנוסדה והונהגה על ידי זאב ז'בוטינסקי, שבנוסף לפעילותו הפוליטית היה איש רוח ומשורר.
• ציונות רוחנית בהובלת אחד העם.
• ציונות דתית ששילבה בין הציונות ליהדות וראתה בשיבת ציון וישראל אתחלתא דגאולה.

בנוסף להוגי הדעות הסוציאליסטים ולהוגי הדעות הציונים היו גם הוגי דעות אחרים: איין ראנד מייסדת פילוסופיית האובייקטיביזם, תיאודור לסינג, שאבחן לראשונה את האוטואנטישמיות, עמנואל לוינס, שהעלה את שאלת הזהות ודן ב"אחר", ישעיה ברלין, שהבדיל בין שני מושגי החירות, קרל פופר, תורם חשוב לפילוסופיה של המדע, הפילוסוף ז'אק דרידה, אבי הזרם וטובע המונח דקונסטרוקציה, לודוויג ויטגנשטיין, מחבר המאמר הלוגי-פילוסופי, וחנה ארנדט, חוקרת יסודות הטוטליטריות.

• 
  ברוך שפינוזה, מבשר העידן החילוני
• 
  משה מנדלסון, מחלוצי תנועת ההשכלה היהודית
• 
  קרל מרקס, על שמו נקרא המרקסיזם
• 
  אנרי ברגסון, פילוסוף צרפתי
• 
  רוזה לוקסמבורג, תאורטיקנית מרקסיסטית, פמיניסטית ופציפיסטית.
• 
  איין ראנד, הוגת האובייקטיביזם

לפני האמנציפציה, היהודים היו מודרים מהחיים הפוליטיים ורק מעטים מאוד, בדרך כלל מומרים, הצליחו להשתלב ולהגיע לפסגות, כמו בנג'מין דיזראלי, סופר ומדינאי, אדריכל האימפריה הבריטית. לאחר האמנציפציה השתלבו היהודים במערכות הפוליטיות, השפיעו על המפלגות ואפילו הגיעו לתפקידי הנהגה עליונים. ברפובליקה הצרפתית השנייה של צרפת בלט שר המשפטים היהודי אדולף כרמיה, ממייסדי כל ישראל חברים ונשיאה, ומראשי הבונים החופשיים של צרפת. לאון בלום היה היהודי הראשון במשרת ראש ממשלת צרפת, ואחריו היו עוד ארבעה: מישל דברה, רנה מאייר, פייר מנדס פראנס ולורן פביוס. יהדות איטליה הקטנה יחסית תרמה שלושה ראשי ממשלה לאיטליה המודרנית: אלסנדרו פורטיס, סידני סונינו ולואיג'י לוצאטי.

לאחר מהפכת אוקטובר עלתה לשלטון באימפריה הרוסית, שהפכה לברית המועצות, המפלגה הבולשביקית, ורבים מנציגיה היו יהודים. ללנין היה רק סב אחד יהודי, אך מסביבו היו יהודים רבים, לאון טרוצקי (נולד בשם לייב דוידוביץ' בְּרוֹנשטיין), מקסים ליטבינוב (נולד בשם מאיר חנוך וולך-פינקלשטיין), גנריך יגודה (חנוך בן גרשון יהודה), גריגורי זינובייב (אובסיי-גרשון אהרונוביץ' רדומיסלסקי), לב קמנייב (לב רוזנפלד), יעקב סברדלוב, לזר קגנוביץ' ורבים נוספים. גם מנהיג המנשביקים היה יהודי, יולי מרטוב (יוליוס צדרבוים).

בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה פרצו מהפכות במדינות נוספות: בחלק ממדינות גרמניה, בהונגריה ועוד. בראש המהפכנים הקומוניסטים עמדו לא מעט יהודים, כך בהונגריה, בהנהגת בלה קון וכך בבוואריה, שם היה קורט אייזנר ראש ממשלת הרפובליקה החופשית של בוואריה וארנסט טולר היה ראש ממשלת הרפובליקה הסובייטית הבווארית. גם בצמרות של המפלגות הקומוניסטיות והסוציאליסטיות האחרות באירופה הייתה נוכחות מוגברת של יהודים, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה. נוכחות זאת יצרה בעיני רבים זיהוי של הקומוניזם עם היהדות ואפילו נתנו לכך שם: יודאו-קומוניזם. זיהוי זה הגביר והעמיק את האנטישמיות.

לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהצבא האדום השתלט על מדינות מזרח ומרכז אירופה והמפלגות הקומוניסטיות עלו לשלטון, בין הקומוניסטים המובילים היו יהודים רבים, אף כי במהלך המלחמה עברו יהודי אירופה את השואה ומספרם הכללי התמעט. ברומניה התבלטו שרת החוץ אנה פאוקר וסגן ראש הממשלה יוסיף קישינבסקי, בהונגריה ראש הממשלה מתיאש ראקושי, בצ'כוסלובקיה ראש הממשלה רודולף סלנסקי. רבים מהיהודים האלה נפלו קורבן לטיהורים, הואשמו במשפטי ראווה, נשלחו לכלא או אפילו הוצאו להורג.

גם במדינות לא קומוניסטיות הגיעו בעלי מוצא יהודי לצמרת הפוליטית, כך קנצלר אוסטריה ברונו קרייסקי, כך רות דרייפוס, האישה הראשונה שהייתה נשיאת שווייץ, כך זיגפרידס אנה מאירוביץ' בלטביה, כך יהושע חסן ראש השרים הראשון של גיברלטר.

לאחר התחלפות המשטרים הקומוניסטיים באירופה והתפרקות ברית המועצות, התבלטו במשטרים הדמוקרטיים במזרח אירופה ובמרכזה מדינאים ממוצא יהודי, כמו פטרה רומאן, ראש ממשלת רומניה, יאן פישר, ראש ממשלת צ'כיה, זוראב ז'ווניה, ראש ממשלת גאורגיה, וולודימיר גרויסמן ווולודימיר זלנסקי, ראשי ממשלת אוקראינה, וכן יגור גאידר, סרגיי קיריינקו, מיכאיל פרדקוב ויבגני פרימקוב, ראשי ממשלות רוסיה.

גם מחוץ ליבשת אירופה, בארצות שבהן הקהילות היהודיות היו קטנות, היו בעלי מוצא יהודי שהגיעו למעמד פוליטי-מדיני גבוה, כגון: ג'וליוס ווגל, פרנסיס בל וג'ון קי, ראשי ממשלות ניו זילנד, אייזק אייזקס וזלמן כהן, המושלים הכלליים של אוסטרליה, יהודה סימון, אפרים גולדנברג וסלומון לרנר גיטיס, ראשי ממשלות פרו, ג'נט ג'אגן, ראש הממשלה ונשיאת גיאנה, פרנסיסקו אנריקס, נשיא הרפובליקה הדומיניקנית, מקס דל ואיה ואחיינו אריק דל ואיה, נשיאי פנמה, חואן לינדו שהיה נשיא של שתי מדינות, הונדורס ואל סלוודור, ריקרדו מדורו שהיה נשיא הונדורס, הני אימן ואחיו מייק אימן, ראשי ממשלות האי הקריבי ארובה, ודייוויד מרשל, השר הראשי של השלטון העצמי בסינגפור. במרוקו, באמצע המאה ה-20 כיהן לאון בן זקן כרופאו האישי של המלך מוחמד החמישי וכשר היהודי הראשון בממלכה. אנדרה אזולאי משמש במשך עשורים רבים במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21 כיועץ למלך מרוקו, מאז כהונת המלך חסן השני.

בארצות הברית, שבה חיה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם, היהודים זכו לייצוג בבית הנבחרים מעבר לחלקם באוכלוסייה, אך מעולם לא הגיע יהודי לתפקיד הנשיא או סגנו. פרנסיס סלוודור היה היהודי הראשון שכיהן כחבר בבית נבחרים מדינתי בארצות הברית. אחריו דייוויד לוי יולי היה היהודי הראשון שכיהן בבית הנבחרים של ארצות הברית, והיהודי הראשון שנבחר לסנאט האמריקאי. קרוב משפחתו של לוי, יהודה פיליפ בנימין, היה סנאטור שכיהן כתובע הכללי, שר המלחמה ושר החוץ של ממשלת קונפדרציית המדינות של אמריקה (הדרום בתקופת מלחמת האזרחים האמריקאית). בעלי המוצא היהודי, ג'וש בולטן וקנת דוברשטיין היו ראשי סגל הבית הלבן, הנרי מורגנטאו (הבן), ג'ק לו, לורנס סאמרס, רוברט רובין וסטיבן מנושין היו מזכירי האוצר, ארתור גולדברג היה מזכיר העבודה, וולט רוסטו, הנרי קיסינג'ר וסנדי ברגר כיהנו כיועצים לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר^[ה] ומדליין אולברייט כיהנו כמזכירי מדינה, וקספר ויינברגר היה מזכיר ההגנה.

בנימין זאב הרצל, הוגה ומוביל זרם הציונות המדינית, קנה לו שם עולמי עוד בטרם קמה מדינת היהודים שחזה. גם דוד בן-גוריון, שהוביל את היישוב היהודי בארץ ישראל להכרזת העצמאות ולניצחון במלחמת הקוממיות, קנה את מקומו כמדינאי. מנחם בגין, חסיד ארץ ישראל השלמה שחתם על ויתורים טריטוריאליים למען כריתת הסכם השלום בין ישראל למצרים, זכה להיות חתן פרס נובל לשלום, וכך גם יצחק רבין ושמעון פרס על חתימת הסכם העקרונות, שנועד להוביל לשלום בין מדינת ישראל ובין הפלסטינים.

• 
  חואן לינדו, שהיה ראש ממשלה של שתי מדינות (לא בו זמנית) באמריקה המרכזית, אל סלוודור והונדורס
• 
  לאון טרוצקי, מהפכן ומנהיג קומוניסטי, הוגה דעות ומייסד הצבא האדום ומנהיגו לניצחון במלחמת האזרחים ברוסיה. טרוצקי ייסד את האינטרנציונל הרביעי ופיתח את הטרוצקיזם.
• 
  דוד בן-גוריון, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה והיה ראש ממשלתה במשך עשור ומחצה עד 1963 (עם פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955)
• 
  פרופסור מדליין אולברייט, שהייתה מזכירת המדינה של ארצות הברית, היא האישה הראשונה שהחזיקה בתפקיד זה, והאישה בעלת הדרג הבכיר ביותר בהיסטוריה של הממשל האמריקאי עד אותה עת

נכון ל-2015, על פי ההערכות היו בעולם כולו כ-14.7 מיליון יהודים, שהיוו כ-0.2% מאוכלוסיית העולם^[6]. בשנת 1900 אומדן אוכלוסיית העולם היה של 1,650,000,000 תושבים ואומדן מספר היהודים היה 10,600,000, שהיוו 0.64% מהאוכלוסייה הכללית. בשנת 1950, אחרי השואה, מספר היהודים היה כ-11,500,000 ואוכלוסיית העולם הייתה כ-2,520,000,000 בני אדם ומכאן שהיהודים היו 0.46% מאוכלוסיית העולם. מספר הזוכים ממוצא יהודי בפרס נובל לפיזיקה הוא 52 מתוך 204 זוכים והם מהווים 25.5% מהזוכים. מספר הזוכים ממוצא יהודי בפרס נובל לכימיה הוא 36 מתוך 175 זוכים והם מהווים 20.6% מכלל הזוכים. מספרים אלה מצביעים על בולטות עצומה של הזוכים ממוצא יהודי, הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה.

• 
  אלברט איינשטיין, שהגה את תורת היחסות ותרם ליסודות מכניקת הקוונטים, למכניקה סטטיסטית ולהסברת האפקט הפוטואלקטרי וזכה בפרס נובל לפיזיקה
• 
  רוברט אופנהיימר, שעמד בראש פרויקט מנהטן ונחשב לאבי פצצת האטום. אופנהיימר חיבר ספרי מדע פופולרי בתחום הפיזיקה המודרנית.
• 
  קלוד כהן-טנוג'י, פיתח טכניקה לקירור ולכידה של אטומים באמצעות לייזר וזוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1997.
• 
  רואלד הופמן, תאורטיקן כימי שפיתח תאוריות לחיזוי תוצריהן של תגובות אורגניות על בסיס עקרונות סימטריה כימית ותכונות של אורביטלים מולקולריים. זכה בפרס נובל לכימיה.
• 
  דן שכטמן, מגלה הגבישים הכמו-מחזוריים וזוכה פרס נובל לכימיה
• 
  אהרן צ'חנובר, ביוכימאי ישראלי, שגילה ביחד עם אברהם הרשקו ואירווין רוז את מערכת האוביקוויטין, האחראית לסימון חלבונים המיועדים לפירוק בתוך התא. זכה בפרס נובל לכימיה.

הפרס היוקרתי במתמטיקה הוא מדליית פילדס^[7]. הפרס מוענק אחת לארבע שנים לעד ארבעה מתמטיקאים מתחת לגיל ארבעים, ונועד לתת הערכה ועידוד למתמטיקאים צעירים שהגיעו להישגים יוצאי דופן. פרס טיורינג הוא פרס בין-לאומי בתחום מדעי המחשב, שמוענק על ידי ה-ACM, האגודה למכונות מחשוב, בגין הישג יוצא דופן בתחום מדעי המחשב. בתחום זה שקול הפרס מבחינת יוקרתו לפרס נובל, שאינו מוענק בתחום מדעי המחשב. 30% מהזוכים במדליית פילדס ו-25% ממקבלי פרס טיורינג הם ממוצא יהודי.^{[דרושה הבהרה]} פרס אבּל הוא פרס יוקרתי המוענק מדי שנה על ידי מלך נורווגיה מאז 2003 למתמטיקאים מכל העולם בעלי הישגים בולטים ויוצאי דופן. גם בין הזוכים בפרס אבּל יש בולטות חריגה מאוד של בעלי מוצא יהודי: 36% (8 מתוך 22; עד 2020 כולל). כ-42% מזוכי פרס בוכר (עד 2020 כולל), פרס המוענק כל שלוש שנים על ידי האגודה האמריקאית למתמטיקה, הם ממוצא יהודי^[8]. שליש מהזוכים בפרס וולף למתמטיקה, נכון ל-2017 כולל, הם ממוצא יהודי.

• 
  אמי נתר, מתמטיקאית ופיזיקאית, שבזכות תרומתה לאלגברה ולפיזיקה תאורטית, ובעיקר בזכות הרעיונות שפיתחה בתורת החוגים, ידועה כאחת המתמטיקאיות החשובות מאז ומעולם
• 
  נורברט וינר, שנחשב למייסד הקיברנטיקה ואף נתן לה את שמה. וינר נכנס לקולג' בגיל 11 ולאוניברסיטת הרווארד בגיל 14 ובגיל 18 השלים תואר שלישי במתמטיקה.
• 
  ג'ון פון נוימן היה מתמטיקאי שותף לשניים מההישגים הטכנולוגיים הבולטים של המאה ה-20: פיתוח פצצת האטום ופיתוח המחשב האלקטרוני. הוא גם יוצרה של תורת המשחקים (יחד עם אוסקר מורגנשטרן) והרים תרומה משמעותית לחקר מכניקת הקוונטים, תורת הקבוצות וענפי מתמטיקה נוספים.
• 
  פאול ארדש, מתמטיקאי פורה מאוד שפרסם מעל 1,500 מאמרים^[9]. עיקר תרומתו היא לתורת המספרים ולמתמטיקה בדידה. ארדש פרסם רבות בנושאי קומבינטוריקה ותורת הגרפים ומזוהה עם פיתוח השיטה ההסתברותית והפיכתה לכלי חשוב בקומבינטוריקה ובמדעי המחשב.
• 
  ישראל אומן הוא מתמטיקאי שזכה בפרס נובל לכלכלה על עבודתו בתחום תורת המשחקים, ענף מתמטי שמטרתו לחקור מצבי עימות ואסטרטגיות לקבלת החלטות. פרופסור אומן נחשב למייסדם של כמה ענפים בתורת המשחקים.
• 
  אילון לינדנשטראוס, מי שבגיל 18 ייצג את ישראל באולימפיאדת המתמטיקה הבין-לאומית וזכה במדליית ארד^[10]. לינדנשטראוס פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת פרינסטון ובאוניברסיטה העברית ובשנת 2010 הוענקה לו מדליית פילדס

בימי הביניים המעמד החברתי של הרופא היה נמוך^[ו], ולכן זה היה אחד המקצועות שהיהודים היו יכולים לעסוק בו. גדולי הרופאים היהודים היו אסף הרופא (המאה ה-6~), שבתי דונולו (913–982 באיטליה), יצחק בן שלמה הישראלי (המאה ה-10 במצרים), אבו אל-ברכאת אל-בגדאדי, שקנה לעצמו שם גדול בבגדאד, וכונה על ידי בני זמנו "היחיד בדורו", והרמב"ם (המאה ה-12 במצרים), שהיה מסוללי הדרך לרפואה מונעת. הרופאים היהודים קנו לעצמם מוניטין רב. רבים מהם שירתו בחצרות המלוכה והיו מקורבים לאצולה, אך בשל דתם לא הורשו ללמד באוניברסיטאות. אסף הרופא כתב ספר רפואה בעברית במאה השישית, מה שמצביע על קהל קוראים של רופאים יהודים, ושבתי דונולו כתב בעברית, במאה העשירית, את "ספר המרקחות", שכלל 120 מרשמים.

בשנת 1473 הגיע לחצרו של שליט נסיכות מולדובה, שטפן הגדול, הרופא הנכבד "יצחק בק" (Isaac beg), שתואר כ"ספרדי בן האמונה היהודית". יצחק בק בא בשליחותו של אוזון חסן, השאה של פרס הטורקמנית, שניסה להשיג בני ברית נגד הסולטאן מהמט השני. מצוין בהקשר זה שרבים מהרופאים היהודים באימפריה העות'מאנית שימשו, בנוסף להיותם רופאים, גם כיועצים פוליטיים, כדיפלומטים, כאנשי עסקים וכבנקאים^[11].

בתקופה המודרנית בולטים שמותיהם של חוקרים פורצי דרך, יוצרי חיסונים וממציאי תרופות, כגון יונה סאלק, ברוך שמואל בלומברג, ארנסט בוריס צ'יין, סלמן אברהם וקסמן, אלברט שץ, ויהודים רבים נוספים. העיסוק ברפואה היה נפוץ מאוד בין היהודים. כך למשל, ב-1938, לפני האנשלוס, 70% מרופאי וינה היו יהודים^[12].

• 
  פסל הרמב"ם בקורדובה (ספרד)
• 
  אברהם זכות (רופא) (1575 ליסבון – 1642 אמסטרדם), שהיה רופא וסופר, וחיבורו המקיף והחשוב, "תולדות הרפואה", יצא בשנים-עשר כרכים^[13].
• 
  פאול ארליך, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, שחזה את התופעה האוטואימונית, וטבע את המונח כימותרפיה ולזכותו נזקפת ההוכחה הניסיונית הראשונה של מחסום דם-מוח
• 
  זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה ואחד החוקרים החשובים ביותר בתורת האישיות
• 
  סלמן אברהם וקסמן, ביוכימאי ומיקרוביולוג, חתן פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, מגלה הסטרפטומיצין ותרופות אנטיביוטיות נוספות. וקסמן גם טבע את המונח "אנטיביוטיקה".
• 
  יונה סאלק, מפתח החיסון נגד מחלת שיתוק הילדים. סאלק החליט שלא לרשום פטנט על החיסון שלו, אלא לשחרר אותו לנחלת הכלל. כאשר נשאל בבעלות מי הפטנט לחיסון, השיב: "אין פטנט. אפשר לרשום פטנט על השמש?"
• 
  ברוך בנאסרף, אימונולוג, חתום על "תגלית גנים המקודדים מולקולות על פני התא החשובות לאבחנה של מערכת החיסון בין עצמי ולא-עצמי", וזוכה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1980
• 
  עדה יונת, חוקרת הריבוזום ומגלת מבנהו, גילוי שהוביל להבנת דרך פעולתן של חמש תרופות אנטיביוטיות^[14]. יונת זכתה בפרס נובל לכימיה.

העברי הראשון שהתבלט ופעל ככלכלן היה יוסף, ומאז ועד ימינו בני ישראל התבלטו מאוד בתחום הכלכלה. היהודים שירתו שליטים רבים בתחום הכספים והכלכלה, ובין זוכי פרס נובל לכלכלה חלקם של בעלי המוצא היהודים גדול מ-40%, יותר מבכל תחום אחר. מדליית ג'ון בייטס קלארק היא פרס שמעניקה התאחדות הכלכלנים האמריקאית לכלכלן אמריקאי (או שעיקר עבודתו בארצות הברית) מתחת לגיל 40, שלדעת ההתאחדות תרם את התרומה הגדולה ביותר למחשבה ולידע הכלכלי. 65% מהזוכים במדליית ג'ון בייטס קלארק היו ממוצא יהודי^[15] – יהודי ארצות הברית מהווים פחות מ-2% מאוכלוסיית ארצות הברית. שליש (5 מתוך 15) מבין יושבי הראש של פדרל ריזרב, כולל שלושת האחרונים, הם ממוצא יהודי. רבע (3 מתוך 12) מנשיאי הבנק העולמי הם ממוצא יהודי, כולל הנשיא הראשון וגם שניים מתוך 11 יושבי הראש של קרן המטבע הבין-לאומית.

שר האוצר הראשון של עיראק היה היהודי ששון חזקאל.

• 
  יוסף במצרים
• 
  דוד ריקארדו, מהכלכלנים המרכזיים בכלכלה הקלאסית. הוא היה גם איש עסקים מצליח, איש פיננסים וספקולנט, שצבר הון רב. עיקר השפעתו בתאוריה המקרו-כלכלית הייתה בנושא היתרון היחסי בייצור. הוא גם ראשון מנסחי חוק הברזל של השכר.
• 
  מילטון פרידמן נחשב לאבי אסכולת המוניטריזם המתנגדת להתערבות פיסקלית מצד הממשלה בעת משבר. הוא החזיק בעמדות ליברליות ותמך בחופש כלכלי רב, בהגירה חופשית, בלגליזציה של סמים ובביטול אמצעי מדיניות אטטיסטיים אחרים. פרידמן זכה בפרס נובל לכלכלה.
• 
  פול סמואלסון פרסם את הספר תורת הכלכלה, המשמש^[16] כספר לימוד בסיסי באוניברסיטאות בחוגים לכלכלה. בספר הוצגה הרחבתו של סמואלסון לכלכלה הקיינסיאנית, על פי שיטת הכלכלה הנאו-קלאסית. סמואלסון היה בין הראשונים ששילבו רעיונות מתורת התרמודינמיקה במחקר הכלכלי. זכה בפרס נובל לכלכלה.
• 
  אלינור אוסטרום הייתה חוקרת בתחום מדע המדינה, כלת פרס נובל לכלכלה יחד עם אוליבר ויליאמסון על ניתוחה את הכלכלה הארגונית, באופן מיוחד ביחס למשאבי הכלל והאישה הראשונה והיחידה שזכתה בפרס נובל לכלכלה.
• 
  ג'וזף שטיגליץ הוא מהכלכלנים הידועים בזמננו, בנוסף למחקרים כלכליים פרסם גם ספרים שכוונו לקהל הרחב. ידוע במיוחד בזכות ביקורתו על הגלובליזציה ועל מוסדות בין-לאומיים כמו קרן המטבע הבין-לאומית, ביקורת שהשמיע בעודו מחזיק בעמדת סגן נשיא בכיר וכלכלן ראשי בבנק העולמי.
• 
  ג'נט ילן, פרופסור לכלכלה, האישה הראשונה והיחידה עד כה שמונתה לתפקיד יושבת ראש הפדרל ריזרב.

יהודים רבים בלטו במהלך ההיסטוריה בתחומי המסחר והעסקים, הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. ההצלחה העסקית של היהודים הוסיפה את הקנאה כמניע לאנטישמיות. התבלטות היהודים במסחר וצבירת עושר נעשו למרות מגבלות שהוטלו עליהם, למשל מיסים מיוחדים, מפעם לפעם גזילת רכושם וגירושם ממקומותיהם או מחיקת חובותיהם של השליטים ושל הלא יהודים. המלווה בריבית היהודי נמשל לספוג, שהשליטים טובלים בכסף נוצרי ולאחר מכן סוחטים אותו לתוך מטמונם^[17].

במאה ה-19 ייסד החלפן היהודי מפרנקפורט, מאיר אנשל רוטשילד, בנק שפתח סניפים והתרחב בבירות אירופה והפך את השם "רוטשילד" לשם נרדף לעושר יהודי. המתחרים לרוטשילדים בפריז היו האחים אמיל ויצחק פרייר, יהודים שהגיעו לצרפת מפורטוגל. פרופסור ישראל ברטל מציין שהמהפכה התעשייתית זימנה ליהודי אירופה במאה ה-19 אפשרויות להתעשרות מהירה. בתקופה זו נוצרו מונופולים, נסללו מסילות רכבת, נוסדו בנקים וחברות ביטוח^[18].

בתל הנרי סטרוסברג כונה בארצות הגרמניות "מלך מסילות הברזל", הברון מוריס הירש סלל את מסילות הברזל באימפריה האוסטרו-הונגרית, משפחת פוליאקוב סללה מסילות ברזל באימפריה הרוסית, משפחת ברודסקי השתלטה על תעשיית הסוכר באימפריה הרוסית וכך עשתה משפחת ויסוצקי לגבי שיווק התה. ישראל פוזננסקי, שכונה "מלך הכותנה", הקים תאגיד ענק בלודז'.

בתחילת המאה העשרים, ברומניה, היהודים היוו כ-4.6% מהאוכלוסייה, אך לפי הסטטיסטיקה הרשמית, מתוך 623 עסקים תעשייתיים שהשתמשו במכונות, 23.66% היו של יהודים. יהודי רומניה התבלטו הרבה מעבר לחלקם באוכלוסייה גם בתעשיית הטקסטיל, בתעשייה הכימית, בזיקוק הנפט, בייצור השימורים, ייצור מוצרי עץ ורהיטים ובייצור חומרי הבנייה^[19]. מקס אאושניט היה הטייקון הגדול ביותר ברומניה וכונה "מלך הברזל", משום שליטתו בתעשיית המתכת. האחים המומרים נוימן בארד הקימו תעשייה משגשגת בתחומי המזון והטקסטיל.

ברשימת עשירי העולם של פורבס, נכון לאוקטובר 2017 היו בין 20 העשירים הראשונים שישה בעלי מוצא יהודי (30%): מארק צוקרברג, לארי אליסון, מייקל בלומברג, לארי פייג', סרגיי ברין ושלדון אדלסון^[20]. אף על פי שיהדות רוסיה הנוכחית מהווה פחות מרבע אחוז מאוכלוסיית רוסיה, ברשימת עשירי רוסיה יש 25 בעלי מוצא יהודי ובעשירייה הפותחת יש ארבעה בעלי מוצא יהודי^[21]. יהדות אוסטרליה מהווה 0.4% מאוכלוסיית אוסטרליה, אך ברשימת עשירי אוסטרליה, היהודים הארי טריגובוף, פרנק לואי, אנתוני פראט וג'ון גנדל ממלאים ארבעה מקומות בעשירייה הראשונה^[22]. צמד האחים היהודים ממוצא עיראקי, דוד וסימון ראובן, עומדים במקום הראשון ברשימת עשירי בריטניה ואירלנד, ובמקום השלישי נמצא היהודי הרוסי לן בלווטניק^[23]. בצרפת, איש העסקים הצרפתי-ישראלי פטריק דרהי ממוקם במקום החמישי מבין עשירי צרפת ובמקום החמישי בישראל^[24]. בני משפחת ספרא נמנים בין היהודים העשירים בעולם, ובן המשפחה יוסף ספרא מברזיל הוא הבנקאי העשיר בעולם^[25].

• 
  אסתי לאודר, אשת עסקים יהודייה אמריקאית
• 
  ג'ורג' סורוס, איל־הון יהודי אמריקאי ממוצא הונגרי, התורם סכומים נכבדים לקידום פעילות פוליטית
• 
  לארי פייג' וסרגיי ברין, מייסדי חברת גוגל
• 
  מארק צוקרברג. נכון לשנת 2024 מארק צוקרברג הוא היהודי העשיר בעולם, והוא האדם השני בעושרו בעולם^[26]

היצירה הספרותית של בעלי המוצא היהודי מתאפיינת בכמה קווים מיוחדים רק להם. קובץ של יצירות ספרותיות יהודיות עתיקות הוא רב המכר הגדול ביותר אי פעם, התנ"ך. בפי הנוצרים נקרא התנ"ך "הברית הישנה", והוא מהווה לצד "הברית החדשה" (גם הוא נכתב על ידי בעלי מוצא יהודי), את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה". ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים "עמי הספר". התנ"ך תורגם, כולו או לפחות חלקים ממנו, ל-2,454 שפות וניבים^[27].

פיזור היהודים בעולם יצר מצב שבו הם השתמשו בשפות רבות ושונות ממקום למקום. בחלק מהמקומות היהודים המציאו לעצמם שפות בנות כלאיים, בין עברית ובין השפה המקומית, שפות יהודיות. היהודים לא רק דיברו בשפות המקומיות ובשפות היהודיות, הם גם יצרו יצירות ספרותיות בעברית, בשפות היהודיות ובשפות המקומיות. היצירה בשפות היהודיות באה לידי ביטוי בשפות העיקריות, יידיש ולאדינו. בלאדינו היצירה העיקרית הייתה ילקוט מעם לועז של יעקב כולי. ביידיש הייתה ספרות, שירה ואפילו מחזאות, יצירות רבות ומגוונות, והיוצרים הבולטים היו מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י"ל פרץ, ש. אנ-סקי, שלום אש, יצחק בשביס-זינגר שזכה בפרס נובל לספרות, פרץ מרקיש, קדיה מולודובסקי, יחיאל די-נור ורבים אחרים.

בעלי מוצא יהודי החלו להשתלב בספרות המקומית בארצות מושבם רק לאחר האמנציפציה ליהודים ועשו זאת מהר ובהצלחה רבה.

סופרים יהודים רבים כתבו באנגלית, שהיא שפתן של יהדות ארצות הברית, יהדות אוסטרליה, יהדות בריטניה, יהדות דרום אפריקה. חלקם, כמו נדין גורדימר, סול בלו ובוב דילן, זכו בפרס נובל לספרות. לצידם בלטו החל משנות ה-50 של המאה ה-20 גם אייזק אסימוב, מגדול סופרי המדע בדיוני ויוצר פורה ואהוד, מחבר שלושת חוקי הרובוטיקה, הרלן אליסון, סינתיה אוזיק, חיים פוטוק, מרדכי ריצ'לר, ג'וזף הלר, מחבר מלכוד 22 ורומנים מעמיקים נוספים, ג'רום דייוויד סלינג'ר, מחבר התפסן בשדה השיפון, ספר שהכה גלים בארצות הברית ובעולם, הרולד רובינס, בלווה פליין וסידני שלדון, מחברי רבי מכר, אריך סגל, מחברו של סיפור אהבה, כותבי הרומנים ההיסטוריים הווארד פאסט (אחי גיבורי התהילה), הרמן ווק (המרד על הקיין), ליאון יוריס (אקסודוס), אירווינג סטון (התאווה לחיים), נורמן מיילר ואחרים. היו גם סופרים שהתמקדו בהוויה היהודית, כמו פיליפ רות ונעמי רגן וכותבים בולטים נוספים כמו המחזאי ארתור מילר (כולם היו בניי, מותו של סוכן, ציד המכשפות ועוד), יז'י קושינסקי (הציפור הצבועה, להיות שם), ברנרד מלמוד ורבים נוספים.

בצרפתית בלטו מרסל פרוסט, מחבר בעקבות הזמן האבוד, פטריק מודיאנו, זוכה פרס נובל לספרות, אנדרה שוורץ-בארט, רומן גארי הידוע גם בשם אמיל אז'אר, אנדרה מורואה, ז'ורז' פרק, אנה לנגפוס, המחזאי אז'ן יונסקו ורבים נוספים. נקודה מיוחדת לגבי הסופרים היהודים שכתבו בצרפתית – חלקם באו מארצות אחרות, רוסיה, רומניה, פולין, מרוקו, תוניסיה, אלג'יריה ועוד. בצרפתית כתב גם אלי ויזל, שזכה בפרס נובל לשלום. בצרפת ידועה גם הלן סיקסו כאחת מהאינטלקטואליות המובילות.

בגרמנית בלטו זוכי פרס נובל לספרות כמו פאול הייזה, אלפרידה ילינק ואליאס קנטי, אך גם ארנולד צווייג ושטפן צווייג, פרנץ קפקא ופאול צלאן, היינריך היינה, ליון פויכטוונגר, יעקב וסרמן, אנה זגרס, שטפן היים, ויקי באום, ארתור קסטלר, פרנץ ורפל, ברתולד אוארבך, יורק בקר, מקס ברוד, לודוויג ברנה, אלפרד דבלין ועוד רבים. גם בין כותבי הגרמנית היו בעלי מוצא יהודים בני ארצות לא גרמניות, כמו אליאס קנטי ופרנץ קפקא.

ברוסית בלטו בכתיבתם איליה ארנבורג, איסאק באבל, וסילי גרוסמן, סמואיל מרשק, קורניי צ'וקובסקי, אנטולי ריבקוב, איליה אילף וזוכה פרס נובל לספרות בוריס פסטרנק ורבים אחרים.

ברומנית כתבו עשרות סופרים, משוררים ומחזאים ממוצא יהודי ובלטו במיוחד מיכאיל סבסטיאן, שרק חלק מיצירותיו מזוהות בשמו, בעוד שיצירות רבות נמכרו לסופרים רומנים, שפרסמו אותן תחת שמם והמשוררת נינה קסיאן, שפיתחה קריירה נוספת באנגלית, לאחר מציאת מקלט מדיני בארצות הברית. המחזאי הפורה אלכסנדרו מירודן הוציא לאור בישראל ירחון בשפה הרומנית.

פרס פוליצר, על שמו של המוציא לאור והעורך היהודי ג'וזף פוליצר, הוא הפרס היוקרתי ביותר בתחום העיתונות הכתובה, ומוענק על ידי הפקולטה לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. 51% מזוכי הפרס הם ממוצא יהודי^[28].

• 
  שלום עליכם היה סופר העיירה היהודית המזרח אירופאית. יצירותיו ניחנו בהומור רב, והן מביעות יחס של חמלה והזדהות עם גיבוריו, על חולשותיהם ומעלותיהם. בסיפוריו שולבה גם ביקורת סאטירית עליהם, אך היא לרוב מוסווית ואינה נוקבת יתר על המידה. יצירותיו סייעו להעלאת הרמה של הספרות היהודית.
• 
  פרנץ קפקא נחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים. בין כתביו הבולטים: "המשפט" "הטירה", "הגלגול" ואחרים. כתביו עוסקים במצבו של האדם המודרני העומד מול מערכות ביורוקרטיות רבות עוצמה, בהשפעת הטכנולוגיה על החברה וברגשות ניכור ואטימות ביחסים בין בני האדם.
• 
  ש"י עגנון, סופר ישראלי וחתן פרס נובל לספרות
• 
  הרולד פינטר היה מחזאי, תסריטאי ובמאי תיאטרון יהודי בריטי, שכתב לתיאטרון, לרדיו, לטלוויזיה ולקולנוע. עבודותיו הראשונות קשורות בתיאטרון האבסורד. הוא חתן פרס נובל לספרות לשנת 2005.

ערך מורחב – מוזיקה יהודית

אין לנו ידיעות על המוזיקה שנוגנה בבית המקדש ומי היו מלחיניה. חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה וביטול עבודת המקדש בעקבותיו, שמו קץ לנגינה האינסטרומנטלית של הלויים. השימוש בכלי נגינה לליווי התפילה נאסר בין היתר משום "זכר לחורבן", והמוזיקה בכלל, שנתפסה לעיתים כמקור בידור חסר תכלית, הוגבלה בעיקר ל"שמחת מצווה" או לאמנות קולית (גברית) בלבד בבתי הכנסת^[29]. מגבלה זו הותירה חותם עז במורשת המוזיקלית היהודית; המיומנויות שצברו הלויים במשך דורות לא נוצלו בבתי הכנסת, ונעלמו עם השנים. המלחין היהודי הראשון שהתפרסם היה סלומונה רוסי, שפעל בשלהי הרנסאנס ותחילת הבארוק. הייתה מחלוקת ביהדות, אם מותר לנגן ולשיר לאחר חורבן בית המקדש, אך רבני איטליה התירו זאת בחגים ובמועדים.

במהלך המאה ה-19 השתלבו מוזיקאים יהודים במידה הולכת וגדלה במוזיקה האמנותית שרווחה במערב אירופה. היינריך היינה, במאמרו "על התיאטרון הצרפתי", התייחס אמנם לפליקס מנדלסון כאל "היורש הלגיטימי לכס המלוכה של מוצרט", אך החברה הנוצרית התייחסה בדרך כלל למוזיקאים היהודים כנטע זר. נוסף לריכרד וגנר, שהביע עמדה אנטישמית בוטה במאמרו היהדות במוזיקה, הפגינו גם מוזיקאים הנחשבים ליברליים יותר זלזול כלפי העמיתים היהודים. כך למשל כונה איגנץ מושלס "הנער היהודי הזה" במכתב ששלח איגנץ שופאנציג לבטהובן בשנת 1823, והיינריך מארשנר כינה את הפסנתרן הפולני קארל טאוסיג "היהודי הקטן", וכתב על "זיוף המוזיקה של היהודים" במכתב ששלח לאשתו.

חמשת המלחינים היהודים הגדולים בתקופה הרומנטית באו מרקע תרבותי יהודי ברור והזדהו כיהודים: ג'אקומו מאיירבר (הוגנוטים, "הנביא", "רוברט השד") ז'אק פרומנטל הלוי ("היהודייה"), פליקס מנדלסון ("אליהו"), ז'אק אופנבך וגוסטב מאהלר. בנוסף לכך גילו מספר מלחינים יהודים בולטים בני המאה ה-19 עניין חולף בנושאים יהודיים היסטוריים או דתיים. בהם ניתן למנות את שארל-ולנטן אלקאן, קרל גולדמארק, פרדיננד הילר, יוזף יואכים, אייזק נייתן (מנגינות עבריות) ואנטון רובינשטיין.

המלחין הבולט ביותר ממוצא יהודי לאחר גוסטב מאהלר היה ארנולד שנברג, שחיבר כמה יצירות על נושאים יהודיים, בהן "כל נדרי", ואופרה לא גמורה בשלוש מערכות "משה ואהרון". מיצירותיו החשובות השישייה "ליל הוד" וגורה לידר. שנברג בלט בחדשנותו, מנהיג האסכולה הווינאית השנייה ויוצר שיטת שנים-עשר הטונים. תלמידיו החשובים היו אלבן ברג ואנטון וברן. ארנסט בלוך, מלחין שווייצרי, חיבר את "שלמה" לצ'לו ותזמורת, ו"סוויטה עברית" לכינור ופסנתר. מהמוזיקה שהלחינו דריוס מיו ומריו קסטלנואובו-טדסקו, שבאו שניהם מרקע יהודי מסורתי עולה תמונה דומה. מיו, ממנהיגי האסכולה הצרפתית החדשנית וחבר בקבוצת השישה, נחשף כילד באקס-אן-פרובאנס למוזיקה של הקהילה היהודית הפרובאנסלית. האופרה שלו "Esther de Carpentras" עושה שימוש במורשת המוזיקלית העשירה הזו. גם קסטלנואובו-טדסקו, שהיגר לאמריקה ערב מלחמת העולם השנייה, הושפע במידה רבה מחינוכו היהודי-ספרדי.

מקומם של היהודים בולט גם במוזיקה הפופולרית בת זמננו. בין היוצרים הבולטים בתחום נמנים בוב דילן (במקור רוברט צימרמן, חתן פרס נובל לספרות), לאונרד כהן וברברה סטרייסנד (כלת אוסקר, גראמי, אמי וטוני). כמה ממלחיני הפסקולים הבולטים ביותר בקולנוע הם יהודים: אלפרד ניומן (זוכה 9 פרסי אוסקר), אלן מנקן (זוכה 8 פרסי אוסקר, 7 פרסי גלובוס הזהב, וכן גראמי, אמי וטוני), הנס צימר (זוכה 2 פרסי אוסקר וכן גלובוס הזהב), דני אלפמן והווארד שור (זוכה 3 פרסי אוסקר על שר הטבעות וכן פרסי גראמי).

• 
  ג'ורג' גרשווין, מלחין שהשפיע על המוזיקה של המאה העשרים, הן במוזיקה הקלה והן במוזיקה הקלאסית.
• 
  אירווינג ברלין, מלחין אמריקאי
• 
  קורט וייל, מלחין גרמני
• 
  ליאונרד ברנשטיין, מלחין, פסנתרן ומנצח. הנהיג סדרות של הרצאות טלוויזיוניות למבוגרים ולנוער בנושאי המוזיקה הקלאסית וחיבר ספרים בנושאי המוזיקה הקלאסית. יצירותיו הנודעות היו הסימפוניה "ירמיהו", "תקופת החרדה", "קדיש", "תהילי צ'יצ'יסטר", סיפור הפרברים ו"קנדיד".
• 
  ז'ורז' מוסטקי היה משורר, מלחין וזמר, בין הראשונים שכתב והלחין בעצמו את מילות שיריו. הוא ידוע בשיריו הרומנטיים והפואטיים, נחשב כ"משורר הבית" וכתב שירים רבים עבור ותיקי הזמר הצרפתי במאה העשרים, כאדית פיאף, איב מונטאן, דלידה, ברברה ואחרים^[30].

ענף הקולנוע, כתחום חדש, שאין בו מסורות ומגבלות, התאים לכניסת היהודים אליו. יתר על כן, תעשיית הסרטים האמריקאית לא נחשבה ל"ענף מכובד", לכן היו פחות חסמים בפני כניסת יהודים אליו.

במהלך תחילת העשור הראשון של המאה ה-20, כאשר תעשיית הקולנוע עדיין הייתה בתחילת דרכה, מהגרים רבים, בעיקר יהודים, מצאו תעסוקה בתעשיית הקולנוע האמריקנית בעיקר משום שרבים מהם לא הצליחו להשתלב בתעשיות האחרות בשל אפליה אשר הייתה קיימת באותה העת במקומות העבודה האמריקאים כלפי האוכלוסייה היהודית בארצות הברית. בתחילה התקיימו בעיקר הקרנות הסרטים בתיאטראות אשר זכו לכינוי "ניקלאודיאונים" (Nickelodeons), משום שמחיר הכניסה לסרט היה ניקל אחד בלבד (חמישה סנט). תוך מספר שנים, אישים כגון סמואל גולדווין, קארל למל, אדולף צוקור, ג'סי לסקי, לואי ב. מאייר והאחים וורנר (הארי וורנר, אלברט וורנר, סם וורנר וג'ק וורנר) החלו לעסוק בהפקת סרטים. במהרה הם עמדו בראש אולפני הסרטים של תעשיית הקולנוע האמריקאית. ראשי האולפנים סללו בהמשך גם את הדרך עבור יוצרי סרטים רבים אשר היגרו לארצות הברית ממדינות אחרות על מנת לעבוד בתעשיית הקולנוע האמריקאית.

בין המהגרים היהודים מגרמניה לארצות הברית בלטו שלושה במאי סרטים, שקליטתם הצליחה מאוד, ארנסט לוביטש, שביים בארצות הברית 26 סרטים וזכה בפרס אוסקר, פריץ לאנג, שביים בארצות הברית 20 סרטים ופרידריך וילהלם מורנאו, שעד מותו המוקדם הספיק לביים בארצות הברית 4 סרטים^[31].

• 
  וודי אלן הוא במאי קולנוע, תסריטאי, שחקן, קומיקאי, מוזיקאי וסופר, מיוצרי הקולנוע החשובים החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20 ואף במאה ה-21. אלן זכה בפרסי אוסקר לבמאי ולתסריט הטובים ביותר עבור הסרט "הרומן שלי עם אנני" ולפרס אוסקר לתסריט המקורי הטוב ביותר עבור סרטיו "חנה ואחיותיה" ו"חצות בפריס".
• 
  אפרים קישון, סאטיריקן ישראלי שזכה להצלחה בעולם. בנוסף להומורסקות כתב גם תסריטים למספר סרטים.
• 
  מילוש פורמן זכה פעמיים בפרס אוסקר בקטגוריית "הבמאי הטוב ביותר" בסרטים "קן הקוקייה" (1975) ו"אמדאוס" (1984). יוצר הסרט "שיער" (1979).
• 
  סטיבן ספילברג הוא במאי ומפיק קולנוע מצליח, שאחראי ליצירת שוברי קופות רבים כגון "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", סדרת אינדיאנה ג'ונס, "אי.טי. - חבר מכוכב אחר", "פארק היורה" ו"להציל את טוראי ריאן". זכה בשני פרסי אוסקר לבמאי הטוב ביותר.

יהודים רבים בלטו בתחום הקומיקס, ובייחוד בקומיקס האמריקאי. למעשה, יהודים הם שהמציאו ופיתחו את ז'אנר גיבורי-העל, ואחראים להמצאת גיבורי-העל הפופולריים והאייקוניים ביותר. סופרמן הומצא על ידי ג'רי סיגל וג'ו שוסטר, באטמן הומצא על ידי בוב קיין וביל פינגר, וספיידרמן, הענק הירוק והאקס-מן הומצאו על ידי סטן לי. סטן לי המציא גיבורי-על רבים והפך את חברת מארוול קומיקס, ביחד עם המפיק הישראלי אבי ארד, למעצמת קומיקס ואימפריה כלכלית. ג'ק קירבי וויל אייזנר, מאמני הקומיקס הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית, אף הם יהודים.

• 
  אמדאו מודיליאני, צייר ופסל מהחשובים ביותר במחצית הראשונה של המאה העשרים
• 
  מארק שאגאל, צייר סוראליסטי מפורסם
• 
  חנה אורלוף, פסלת רבת מוניטין
• 
  מרסל ינקו, צייר ממייסדי זרם הדאדא
• 
  ג'רום רובינס, כוריאוגרף של בלטים, מחזות זמר וסרטים
• 
  סטן לי, כותב ועורך ספרי קומיקס, אשר כיהן כיושב-ראש חברת מארוול קומיקס

• 
  איור המבאר את השימוש במטה יעקב מ־1672
• 
  אליעזר לודוויג זמנהוף, ממציא שפת אספרנטו, השפה המלאכותית הנפוצה ביותר בעולם.
• 
  הארי הודיני, מגדולי הקוסמים, הפעלולנים ואמני ההיחלצות בכל הזמנים. חידש רבות בתחומו.
• 
  שמחה בלאס, מהנדס מים ישראלי, מתכנן מפעלי מים עיקריים של היישוב בשנות ה-30 ובשנות ה-40, ממייסדי מקורות ויוזם תוכניותיה עד למוביל הארצי, מייסד תה"ל, ראש המתכננים של מוביל המים הארצי, יוזם ההשקיה בטפטוף וממציא הטפטפות, יחד עם בנו ישעיהו.
• 
  עוזי גל, מפתח תת־המקלע עוזי
• 
  רולנד מורנו, ממציא הכרטיס החכם
• 
  דין קיימן, ממציא הרכינוע
• 
  דב מורן, ממציא הדיסק און קי

על פי גישת דב בר בורוכוב, שהתבססה על הפילוסופים ריכארד אוונאריוס, ארנסט מאך, ואלכסנדר בוגדנוב, השכל היהודי חותר למוניזם מוחלט, מלשון "מונו" – יחיד^[32]. נטייה זו מתבטאת במונותאיזם הדתי, במחשבה הפילוסופית של הרמב"ם ושל שלמה אבן גבירול, ובעת החדשה ניסה ברוך שפינוזה לגבש פילוסופיה מוניסטית מחמירה.

לפי בורוכוב, היהודים אינם מסתכלים על המציאות בעיניים אובייקטיביות, אלא קובעים אידיאל אחד כמטרה, ומכופפים את המציאות כדי להגשים אידיאל זה. ההגות היהודית מצטיינת באחדות המבנה, בעקביות מפליאה ובהיעדר יכולת לפשרה^[33].

לפי בורוכוב, בניגוד לפילוסופיה היוונית^[34], הרוח היהודית איננה מתייחסת אל העולם כפי שהוא נראה ואיננה מקבלת הוכחה במישרין, אלא מתייחסת אל העולם כפי שהוא צריך להיות: מוניזם סובייקטיבי – ad absurdum (אבסורד). הגניוס היהודי חותר לכפות את חזונו על המציאות ההיסטורית בכוח רצונו. לכך יש שתי השלכות על האופי היהודי: השלכה ראשונה היא הנטייה "התלמודית" לפלפול לוגי, שמטרתו ליישב את המציאות העובדתית עם ציפיות החזון, והשלכה שנייה היא הרצון להוכיח את אמיתות החזון על ידי הגשמתו בפועל, בכוח רצון אידיאליסטי ובנכונות להקרבה עצמית של יחידים למען עמם^[35].

בורוכוב דימה את המציאות היהודית של תקופתו לפירמידה הפוכה שבה היסוד היצרני – הפועלים והאיכרים – מעטים, והיסוד האינטלקטואלי גדול במיוחד, וחיפש דרכים לתיקון המצב ונורמליזציה של המציאות היהודית.

ערך מורחב – יהודים ושחמט

הפופולריות של השחמט בקרב היהודים הייתה כה גדולה עד שהמשחק זכה לכינוי "המשחק היהודי". משה צ'רניאק, מי שהיה אלוף ישראל בשחמט והשחמטאי המקצועני הראשון בישראל, טען:

הכשרון לשחמט מורכב ממספר סגולות. כושר ניתוח מעמיק ושיטתי שבו הצטיינו לומדי תורה ובחורי ישיבה שהפלפול התלמודי חידד את שכלם...

רמב"ם מזכיר את המשחק בפירוש המשניות (סנהדרין ג), אך מנה אותו בין המשחקים האסורים בגלל ההימורים על התוצאה. רוב הפוסקים היהודים קבעו שמותר לשחק שחמט בשבת וחיזוק לכך אפשר למצוא בדבריו של הרב גבריאל פונטרימולי, בספרו פחד יצחק: "עינינו ראו המצחקים כמה עונג יש להם באותו הצחוק, ולכן האישקאקי מוכנים לדבר היתר ואין בהם איסור מוקצה"^[36].

ספר השחמט הראשון הידוע נכתב על ידי הספרדי לואיס ראמירז (Luis Ramírez), שמוצאו היה ממשפחת יהודים אנוסים. החיבור בין היהודים ובין משחק השחמט הצדיק בשנת 1874, בברלין, הופעתו של ספר המוקדש לכך, Schach bei den Juden (שחמט אצל היהודים) מאת ד"ר משה שטיינשניידר, שהופיע בגרמנית.

היהודים המשיכו לשחק שחמט אפילו במחנות העבודה והריכוז הנאציים וביד ושם שמורות 13 ערכות שחמט ששימשו לכך^[37]. ההצלחה הבלתי רגילה של היהודים בתחום השחמט משכה חוקרים, שבאו לבדוק את הקשר בין השחמט ובין האינטליגנציה, אך התוצאות היו בלתי צפויות – מסתבר שאין צורך באינטליגנציה גבוהה כדי להצליח בשחמט, אבל העיסוק בשחמט יכול לפתח את האינטליגנציה של העוסקים בו^[38].

היהודים לא רק שיחקו שחמט, הם גם תרמו לתאוריה של משחק השחמט. בתחום הפתיחות יש את ההגנה נימצו-הודית הנושאת בצדק את שמו של אהרון נימצוביץ', פתיחת רטי על שמו של ריכרד רטי, הגנה הולנדית של אליאס סטיין ועוד תרומות רבות של שחמטאים יהודים. שחמטאים יהודים, כמו סאלו פלור, כתבו ספרי תאוריה שחמטאיים.

השחמטאי היהודי ג'רלד אברהמס, שחיבר ספרי שחמט רבים, התבטא בנושא בספרו The Jewish Mind וקבע שהצטיינות היהודים בשחמט נובעת מכך ש:

1. באופן מסורתי היהודים שואפים לייצור אינטלקטואליות צרופה.
2. היהודים אוהבים לחקור וללמוד.
3. היהודים מתמידים.
4. ליהודים יש כישורים לשוניים, כולל שפת השחמט^[39].

עמנואל לסקר היה מתמטיקאי ואלוף העולם השני בשחמט. הוא החזיק בכתר האליפות 27 שנים, יותר מכל אלוף עולם אחר. לסקר הציג גם חידושים, כך למשל, בשנת 1895 הציג חידוש שקטע את השימוש בגמביט אבנס, שהיה פופולרי במשחקים תחרותיים.

מיגל ניידורף, שחמטאי יהודי ארגנטינאי ממוצא פולני

מיכאל בוטביניק, מהנדס חשמל, מדען ואלוף העולם בשחמט שלוש פעמים. הוא אחד מיוצרי תוכנת השחמט. בוטביניק היה בעל תפקיד ראשי בארגון השחמט ותרם רבות למבנה מערכת אליפות העולם בשחמט אחרי מלחמת העולם השנייה. כמה מתלמידיו היו אלופי העולם בשחמט: אנטולי קרפוב, גארי קספרוב וולדימיר קראמניק.

גארי קספרוב הוא רב אמן בשחמט, אלוף העולם בשחמט משנת 1985 עד שנת 2000. קספרוב הוא מגדולי השחמטאים בכל הזמנים, ובשיאו הגיע למד כושר של 2851. קספרוב אינו יהודי על פי ההלכה אך נולד לאב יהודי. יהודית פולגאר אמרה עליו: ”את קספרוב ניצחתי רק בשח בזק... שיחקתי נגדו כמה פעמים שח קלאסי אבל הוא בדרגה אחרת מכולם.”^[40].

יהודית פולגאר היא רב־אמן בשחמט ונחשבת לשחמטאית האישה הטובה ביותר בהיסטוריה ולשמינית בקרב כלל השחקנים (כולל גברים). פולגאר מחזיקה בתואר "רב אמן" בשחמט משנת 1991, עת הייתה בת 15 וארבעה חודשים ושברה את שיא רב האמן הצעיר ביותר, שהוחזק עד אז בידי בובי פישר.

היהדות התנגדה לבערות והלל אמר "אין בור ירא חטא"^[41]. ניתן לפרש שכוונתו הייתה שאדם ללא ידע מועד לחטוא כי הוא אינו יכול ללמוד מה לעשות (אם כי הפרשנות הקלאסית היא בור בהלכה, ולא בור במדעים). ביהדות קיימות מצוות המונעות בערות בכך שהן מחייבות את האדם ללמוד קרוא וכתוב: כל יהודי מצוּוה ללמוד תורה^[42] (דבר שנעשה בקריאה בפה בדווקא כמו שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך). כמו כן, קרוא וכתוב הם מהדברים שעל האב ללמד את בנו על פי ההלכה^[43]. בנוסף חובה על האב ללמד את בנו אומנות^[44]. ואף הותר ללמד את הילד אומנות בשבת כי זוהי מצווה^[45].

בספר "המיעוט הנבחר: כיצד עיצב הלימוד את ההיסטוריה הכלכלית של היהודים", מאת צבי אקשטיין ומריסטלה בוטיצ'ילי, מועלה הרעיון שהחובה שהוטלה על כל אב יהודי ללמד את בניו תורה, הייתה חובה כבדה ויקרה, כי הלימודים היו יקרים וזה הכביד על פשוטי העם – היהודים החקלאים העניים. בין המאות השלישית והשישית הסתמן תהליך של הפיכת הבנים היהודים ליודעי קרוא וכתוב, בשונה מהמצב בעמים אחרים, ובו בזמן הצטמצם מספר היהודים – מ-5.5 מיליונים בסביבות שנת 65 לספירה, ל-1.2 מיליונים בסביבות שנת 650^[ז]. ההערכה היא שהיה תהליך של המרת דת, במיוחד בין המתקשים לממן לימודים לילדיהם. בתקופה זו ושנים רבות אחריה, בני העם היהודי היו חברה שבה הגברים ידעו קרוא וכתוב ובכך התבדלו מהמוני האנאלפביתים שסביבם. התפשטות האימפריה המוסלמית הענקית, שבתוך גבולותיה חיו מרבית היהודים, יצרה הזדמנויות רבות לפיתוח המסחר, הזדמנויות שכדי לנצלן נדרשו ידיעת קרוא וכתוב וחשבון. היהודים, בהיותם משכילים יחסית, ניצלו הזדמנויות, עברו לגור בערים וסיגלו לעצמם עיסוקים מבוססי השכלה^[46]. למרות אי השתייכותם לדת השלטת, הצליחו היהודים, הודות להשכלתם, להשתלב גם באדמיניסטרציה של השלטונות המוסלמים, בעיקר בתחום ניהול הכספים והגיעו לדרגות בכירות ביותר, כך חסדאי אבן שפרוט, שמואל הנגיד, מנשה בן אברהם אל קזאז, דון יוסף נשיא וגם אחרים.

היהודים נהנו מאוטונומיה קהילתית וניהלו את חייהם. הם גם שמרו על קשרים עם קהילות יהודיות בערים וארצות אחרות, קשרי מסחר וחיתון. לצורכי המסחר ושמירת הקשרים למדו היהודים שפות נוספות, לכן היו מבוקשים כמתורגמנים, ויכולתם לבקר ואף לעקור מארץ לארץ הייתה עדיפה^[47].

מרבית יהודי בבל זנחו את עבודת האדמה, עברו לערים והשתלבו במעמד הבינוני והגבוה. משורות יהודי מצרים יצאו אדמיניסטרטורים שעלו לגדולה והפכו מוּשָׁא לקנאת המוסלמים. הרווחה הכלכלית שממנה נהנו היהודים בתור הזהב של יהודי ספרד אפשרה להם להתפנות לאומנויות, היסטוריה, פילוסופיה, אסטרונומיה ומחקר בסיסי, וכך התבלטו יהודים, כמו הרמב"ם, יצחק בן יוסף הישראלי, רבי לוי בן גרשון ואברהם זכות, אך גם בארצות אחרות בלטו יהודים מלומדים, כמו עמנואל טוב עלם, אסטרונום ומתמטיקאי שיזם את השימוש בשברים עשרוניים^[48].

הכימאי וההיסטוריון ג'אורג' סרטון, הנחשב למייסד תחום ההיסטוריה של המדע, טען שבין השנים 1150–1300, כ-15% ממלומדי התקופה היו יהודים (95 מתוך 626)^[49].

הצלחת היהודים ועלייתם במדרג הכלכלי הפכה אותם למושא לקנאת המוסלמים. חלק מיהודי מצרים נהגו באורח חיים בזבזני ועוררו עוד יותר את קנאת המוסלמים. משורר מצרי אלמוני כתב:

היהודים בזמננו השיגו שיא מאווייהם והגיעו לשלטון, להם הכבוד ולהם הכסף, מקרבם יועצי המלכות ונשיאים. הוי עם המצרים, איעץ לכם: היו יהודים, כי השמים נעשו גם הם ליהודים (قد تهوّد الفلك).

גם בגרנדה הצלחת היהודים עוררה קנאה עזה והמשורר אבו אסחאק אל-תוג'יבי האלבירי חיבר שיר התקפה על היהודים, שקרא בין היתר לרצוח את יהוסף הנגיד ונאמר בשיר:

ראיתי אותם (=את היהודים) עושים שם (=בגרנדה) ככל אשר יחפצו. חילקו ביניהם את העיר ואת חצרותיה, ובכל מקום (שולט) אחד מן המקוללים (لعين) הללו. הם גובים את המיסים בה ואוכלים ולועסים, הם לובשים בגדים מפוארים ואילו אתם לובשים סחבות...

מצב זה גרם במאה העשירית ובמאה האחת עשרה לשלושה גלים של פרעות ביהודי מצרים ולפרעות גרנדה^[50], שבמהלכן נרצח יהוסף הנגיד.

היהודים היו בעבר מיעוט נסבל בעל זכויות פחותות יחסית לרוב בארצות שבהן ישבו, ולעיתים שינו השלטונות את טעמם וגירשו את היהודים. בדרך כלל לגירוש נלווה גם גזל רכוש היהודים וכך נאלצו היהודים לעבור לארץ אחרת ולהתחיל מחדש. במסעי הצלב ובמיוחד בגזירות תתנ"ו יהודים רבים איבדו את חייהם והניצולים היו אלה שהצליחו לברוח וכשברחו, ברחו על נפשם, ללא רכושם. בשנת 1420 הואשם אחד מפרנסי העיר היהודים בעיר אנס שבאוסטריה עילית בעלילת שווא של חילול לחם הקודש. עלילה זו גרמה לכך שהקיסר אלברכט החמישי, ארכידוכס אוסטריה, פקד לאסור את כל יהודי אוסטריה. 270 יהודים הועלו על המוקד בפומבי, והשאר גורשו מאוסטריה בחוסר כול. בכך הייתה אוסטריה הראשונה בין מדינות מרכז אירופה שגירשה את תושביה היהודים^[51]. היהודים למדו מהתנסויות אלה שהרכוש היחיד שלא ניתָן לגזול מהם הוא הידע שרכשו, ובהתאם לכך השקיעו יותר ברכישת ידע עבורם ועבור צאצאיהם. דוגמה טובה היו מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתקבלו בזרועות פתוחות באימפריה העות'מאנית בזכות הידע הרב שהביאו איתם.

בארצות רבות הוגבלו היהודים ותעסוקתם, ובעיקר נמנעה מהם האפשרות לרכוש אדמה חקלאית. בתקופות שבהן 90% או יותר מהתושבים היו חקלאים זו הייתה מגבלה רצינית מאוד. גם הצטרפות לגילדות מקצועיות הייתה בעייתית, כי הגילדות היו מאורגנות על בסיס דת משותפת^[52], וכך נדחקו היהודים אל המקצועות שבני הרוב לא חפצו בהם מסיבות שונות, כמו הלוואה בריבית וחכירת גביית המיסים, ותחומים שבהם היה להם יתרון ברור, כמו חלפנות כספים ורפואה. במהלך מסעי הצלב הגיעו סוחרים נוצרים ממערב ומדרום אירופה למזרח התיכון והחלו לעסוק במסחר, שקודם לכן היה בידי היהודים, וכך דחפו אותם עוד יותר אל העיסוק בהלוואה בריבית^[53]. הוונציאנים, שרצו לדחוק את ידי היהודים מהמסחר, תבעו מהם להתנצר ולא, לאסור על היהודים לנגוע בכל חפץ שיש בו סימן הצלב, סימן שהיה נפוץ מאוד בכל הסחורות.

מצוות לימוד התורה לא נשתכחה מהיהודים, וחשיבותה בלטה מאוד על רקע החברה המוסלמית והחברה הנוצרית, שבהן יודעי הקרוא וכתוב היו מיעוט קטן. המצווה הוטלה על האב, אך בהדרגה, בקהילות היהודיות, היא הפכה לחובה חברתית, והמוסדות הקהילתיים הקימו מוסדות חינוך, בעיקר למען בני העניים, שידם לא השיגה את הממון הדרוש לחינוך הילדים.

בבתים שבהם האב שכר מלמד לבניו, הלימוד נעשה בבית, וגם הבנות זכו לשמוע את החומר הנלמד וחלקן למדו קרוא וכתוב. בבתי הספר, בנוסף ללימודי הדת, לימדו קריאה וכתיבה, חשבון, ובארצות ערב גם את השפה הערבית. החברה היהודית פיתחה מנהגים ומסורות שנועדו לעודד את הלימוד, החל מהמפגש של הילד הקטן עם אותיות אלפבית טבולות בדבש, ועד למתן כבוד של קריאה בתורה בפני הקהל בבית הכנסת.

בחברה היהודית לימודי התורה נמשכו גם לאחר בית הספר, ומבוגרים רבים נהגו להקדיש זמן, בעיקר בחגים ובשבתות, אך גם בימי חול ללימוד סוגיות בתורה, וכך יצרו לעצמם הרגלי למידה. בקהילות היהודיות בגולה, ההנהגה הייתה נתונה בידי תלמידי חכמים, שנהיו רבנים בולטים בזכות עצמם, וזה היה איתות נוסף לכבוד שרכשו היהודים ללימודים^[54]. בעוד שבקהילות יהודיות שהתקיימו באירופה הנוצרית של ימי הביניים נוצר "חדש אסור מן התורה" בנוגע לחידושים הלכתיים, בקהילות היהודיות בארצות המזרח התיכון נפוצה חשיבה עצמאית והתחדשות הלכתית^[55].

ערך מורחב – אמנציפציה ליהודים

מאז חורבן בית המקדש השני ואובדן העצמאות היהודית היהודים היו למיעוט בעל מעמד נחות יחסית לרוב השליט במדינות שבהן הם חיו. חוסר השוויון התבטא במיסוי עודף ובכל מיני חוקים ותקנות, כמו חובת לבוש מיוחד, הטלאי הצהוב, כובע היהודים, שבועת היהודים, הגבלת אזורי המגורים, הדרה מהשירות הצבאי וממוסדות החינוך הממלכתיים ועוד. ב-1787 זכו קרוב ל-2,500 יהודי ארצות הברית לשוויון זכויות וכעבור ארבע שנים, ב-1791, האספה הלאומית הצרפתית קיבלה את "חוק שוויון היהודים הכללי", ומכאן נפתחה הדרך למתן שוויון זכויות ליהודים בכל מקום שאליו הגיעו צבאות נפוליאון^[56].

היהודים, ששנים רבות התחרו בתחומים שונים עם יתר תושבי אותן ארצות, כשהם באים מעמדה נחותה, נהנו מאוד מהמצב החדש שאפשר להם תחרות יותר שוויונית (עדיין היו מגבלות שנבעו ממסורות, ממנהגים ומעצם היות היהודים מיעוט), ואנרגיות חדשות הובילו אותם להשגת עמדות מפתח בארצותיהם.

הלא יהודים לא נשארו אדישים לשינוי. חלק מהם היו מודאגים מהתחרות הנוספת מצד היהודים, תחרות על משרות בשירות הציבורי, באקדמיה ועוד, משרות שעד האמנציפציה היו סגורות בפני היהודים וכעת נפתחה דרכם אליהן. במצב זה התעוררה אנטישמיות ואפילו הגיעו הדברים לכדי פרעות, כמו פרעות "הפ-הפ", שהתפשטו על פני כל הקונפדרציה הגרמנית^[57]. בפרעות אלה השתתפו ואפילו הובילו אותן אינטלקטואלים גרמנים, פרופסורים וסטודנטים, שחששו מהתחרות היהודית^[58].

האמנציפציה של היהודים באירופה התקדמה בהדרגה מזרחה ומשאביה הגיעו גם למדינה החדשה, רומניה. שליט רומניה, אלכסנדרו יואן קוזה, רצה להעניק זכויות אזרח ליהודים, אך בגלל ההתנגדות העזה מצד חוגים רחבים מאוד של הציבור הרומני, הודיע שתהיה זאת אמנציפציה הדרגתית. קוזה נקט אומנם בכמה צעדים ראשונים של אמנציפציה, אך הדחתו בראשית 1866 שמה סוף לתהליך. יון ברטיאנו, המנהיג הרומני הליברלי הבטיח אזרחות ליהודים, אבל שוב התקוממו החוגים האנטישמים, ובעת הדיונים על החוקה יצאו המוני רומנים לרחובות בוקרשט והרסו את בתי הכנסת. לחצם נשא פרי והחוקה שהתקבלה בשנת 1866 שללה בסעיף 7 את האפשרות של הענקת אזרחות רומנית למי שאינו נוצרי. גם מינויו של ברטיאנו לראש ממשלה כמה שנים מאוחר יותר לא שינה את המצב, והיהודים מצאו עצמם במצב גרוע מכפי שהיה לפני כן – הם היו במעמד של חסרי אזרחות כלשהי, אך חייבים בכל החובות של האזרחים הרומנים, כולל שירות צבאי.

ערך מורחב – נומרוס קלאוזוס

האמנציפציה פתחה את שערי בתי הספר התיכונים והאוניברסיטאות בפני היהודים והם נהרו אליהם בהמוניהם.

בהונגריה, ב-1910 היו 18,264,533 תושבים ו-911,227 מתוכם היו יהודים, פחות מ-5%, אך בשורות הסטודנטים באוניברסיטאות היהודים היו 29.6%, פי שישה מחלקם באוכלוסייה הכללית^[59]. ב-1913, באוניברסיטת בודפשט, בפקולטות למדעים היו 34.1% יהודים ובפקולטות לטכנולוגיה וכלכלה 31.9% יהודים. 48.5% מרופאי הונגריה היו יהודים, 58.11% מהמוציאים לאור ו-60.96% מהסוחרים היו יהודים.

ההונגרים החליטו לשנות את המצב וחוקקו ב-1920 את חוק נומרוס קלאוזוס, החוק האנטישמי הראשון באירופה במאה העשרים. החוק, שקבע מכסות לפי חלקן באוכלוסייה של הקבוצות השונות, היה מכוון נגד היהודים, אף על פי שהיהודים לא הוזכרו במפורש. התוצאה הייתה ירידה חדה באחוזי היהודים בחינוך האוניברסיטאי. יהודים רבים שלא הצליחו להתקבל ללימודים היגרו מהונגריה, לבדם או עם משפחותיהם, אל ארצות שבהן יוכלו ללמוד.

גם בפולין הופעל כלי הנומרוס קלאוזוס, כדי לצמצם את כמות הסטודנטים היהודים, והוא הוריד את כמות הסטודנטים היהודים מ-24.6% בשנת הלימודים 1921–1922 ל-13.2% בשנת הלימודים 1935–1936^[60].

ברומניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, כשהיהודים זכו סוף-סוף בהתאזרחות, האנטישמיות, שניזונה במידה רבה מהתחרות על מקומות העבודה של בוגרי בתי הספר התיכוניים והאוניברסיטאות, התעצמה, בעיקר משום שהכמות היחסית של היהודים, באוניברסיטאות באופן כללי ובפקולטות לרפואה במיוחד, הייתה גדולה בהרבה מחלקם באוכלוסייה הכללית. בשנת הלימודים 1920–1921 למדו רפואה באוניברסיטת בוקרשט 1,808 סטודנטים, ש-537 מתוכם היו יהודים (29,7%) – באותה תקופה אחוז היהודים באוכלוסייה הרומנית נע סביב 4%. בהונגריה השכנה הייתה תופעה דומה והשלטונות הנהיגו שם נומרוס קלאוזוס, הסטודנטים הרומנים שאפו אפוא להנהיג גם ברומניה הגבלות דומות^[61].

גם באימפריה הרוסית הופעל בהרחבה כלי הנומרוס קלאוזוס נגד היהודים. יהודים שרצו ללמוד המירו את דתם ואז שוכלל הכלי והופעל גם נגד מומרים. צעירים יהודים רבים היגרו מהאימפריה הרוסית למערב אירופה, לשווייץ, לצרפת, לגרמניה, ולמדינות נוספות שבהן האוניברסיטאות אפשרו לימודים גם ליהודים^[62].

אחרי מהפכת אוקטובר בוטלו מגבלות הנומרוס קלאוזוס ברחבי רוסיה, פרט לאזורים שהיו בשליטת הצבא הלבן. בברית המועצות ובגוש הקומוניסטי לא הונהג נומרוס קלאוזוס, אך מדיניות קומוניסטית לעידוד וקידום בני הפועלים והאיכרים פגעה בעקיפין ביהודים, שהיו בני סוחרים ואינטלקטואלים.

גם בארצות הברית הונהג נומרוס קלאוזוס נגד יהודים, לא ככלי של המדינה, אלא ככלי של אוניברסיטאות שונות, בעיקר היוקרתיות^[63].

הלחץ שהפעיל הנומרוס קלאוזוס על הצעירים היהודים, ששאפו לרכוש השכלה, היה גורם חשוב מאוד ביוזמות להקמת מוסדות להשכלה גבוהה עבור יהודים בארץ ישראל – הטכניון בחיפה והאוניברסיטה העברית בירושלים.

ערך מורחב – רב-לשוניות

היהודים, שהתפזרו בעולם, הביאו איתם לכל מקום את שפת אבותיהם, השפה ששימשה אותם בטקסים הדתיים. במקומות שבהם התיישבו דוּבּרוּ שפות אחרות, והם נאלצו ללמוד את שפת המקום כדי לתקשר עם סביבתם ועם הרשויות. מציאות זו הפכה כמעט את כל היהודים לדו-לשוניים או פוליגלוטים. שליטה בשפות נוספות על פני שפת המקום הייתה שימושית מאוד עבור העוסקים במסחר בין-לאומי, ויהודים רבים עסקו בכך.

השימוש השגור בשתי שפות, שפת הקודש ושפת המקום, הוביל ליצירת אוצר מילים מעורב, שהתפתח לשפה מיוחדת של היהודים. קיומן של שפות מקומיות שונות הובילו ליצירתן של שפות יהודיות שונות: יווניטיקה, יידיש, לאדינו ועוד. היהודים לא הסתפקו בשימוש התקשורתי בשפות היהודיות – בנפוצות שבהן, ביידיש ובלדינו הם גם פיתחו תרבות ענפה שכללה שירה, סיפורת, מחזות, פתגמים ועוד.

דוקטור אלן ביאליסטוק מאוניברסיטת יורק בקנדה ערכה מחקר שתוצאותיו הצביעו על כך שלדו-לשוניים היו הישגים הרבה יותר טובים במגוון משימות קוגניטיביות פשוטות בהשוואה לחד-לשוניים^[64]. מעבר לכך, דו-לשוניים לומדים בקלות רבה יותר שפה שלישית.^[65]

במחקר הפסיכולוגי העדכני של אינטליגנציה, חלוקות הדעות בנוגע לממשותו ולסיבותיו של הגניוס היהודי. במחקרים עדכניים שנערכו במדגמים אקראיים מייצגים ועברו ביקורת עמיתים, קשה למצוא ראיות מובהקות למנת משכל ממוצעת גבוהה יותר או להישגים אקדמיים גבוהים יותר אצל יהודים, אף כי חוקרים רבים סבורים שתופעות אלו אכן קיימות^[66][67].

המחלוקת באיזו מידה יש לייחס תופעות אלו לסיבות תורשתיות או לסיבות סביבתיות משקפת את המחלוקת הנרחבת של תורשה מול סביבה בתחום הפסיכולוגיה, ובעיקר לגבי הסיבות להבדלים בין חברות אדם שונות בתוצְאות מבחנים קוגניטיביים, ובהישגים אקדמיים, כלכליים ותרבותיים. בשנת 2016 נערך מחקר שסקר את הדעות בתחום זה אצל מומחי אינטליגנציה בעולם שחוקרים הבדלים במנת המשכל בין אוכלוסיות^[66]. במחקר זה, ניסוח השאלה שהמומחים התבקשו לחוות את דעתם עליה בנושא הגניוס היהודי הייתה: "תוצאות [מנת משכל] של יהודים בעולם המערבי הן מן הגבוהות ביותר. מדוע?". בשקלול דעתם של כל המומחים, החשיבות שיוחסה לתורשה הייתה 28%. המומחים ייחסו חשיבות משוקללת של 40% לסיבות סביבתיות בתחומי החינוך והתרבות, 25% לסיבות סביבתיות אחרות דוגמת עושר ובריאות, ו-11% לשגיאות מתודולוגיות במדידה, למשל הטיות במבחנים. המחקר גם מצא כי המחלוקת בין המומחים על חשיבות התורשה הייתה גדולה מאשר לגבי כל סיבה אחרת, וכמה מהם סברו שאין לה חשיבות כלשהי^[66].

המומחים בסקר זה גם נשאלו לגבי מדינת ישראל: "תוצאות [מנת משכל] בישראל נמוכות מאלו שבצפון, מערב ומרכז אירופה. מדוע?". בשאלה זו יוחסה לתורשה חשיבות משוקללת קטנה יותר: 20%, מול חינוך ותרבות 34%, סיבות סביבתיות נוספות 38% (ובכללן הגירה: 8%) ו-7% לשגיאות מתודולוגיות. למעשה, בשאלת הגניוס היהודי, החשיבות המשוקללת שיוחסה לתורשה הייתה הגבוהה מבין השאלות השונות שנשאלו המומחים. למשל בשאלה: "אחת המדינות עם התוצאות הגבוהות ביותר במבחני הערכה בין-לאומיים (ובייחוד מבחן פיז"ה) היא פינלנד. מדוע?", החשיבות המשוקללת שיוחסה לתורשה הייתה 15% בלבד. בממוצע לכל השאלות שנשאלו לגבי הבדלים במנת המשכל בין אוכלוסיות שונות, החשיבות המשוקללת שיוחסה לתורשה הייתה 17%^[66].

במסגרת מחקר גנטי וקוגניטיבי רב-משתתפים שנערך לאורך עשרות שנים במשפחות בוויסקונסין, מחקר נוסף התמקד ב-53 מתוך המשתתפים אשר דיווחו על הרקע הדתי של משפחתם כיהודי, ובדק אותם מול 2,603 משתתפים שדיווחו עליו כקתולי ו-2,027 משתתפים שדיווחו עליו כלותרני. היתרון המשוקלל של המשתתפים מרקע יהודי בשני מבחני מנת משכל ובהשגים אקדמיים היה 0.57 סטיות תקן, אשר בהנחת סטיית תקן של 15 או 16 נקודות המקובלת בתקנון מבחני מנת-משכל מקבילה לכ-9 נקודות IQ. ב-DNA של נבדקים אלו נמצאו גם יותר אללים גנטיים שבמחקר המקורי בכלל האוכלוסייה התגלו כמנבאים אחוז קטן של מנת משכל גבוהה יותר ושל הצלחה אקדמית^[68].

יתרון של 7 עד 15 נקודות IQ (כחצי סטיית תקן עד סטיית תקן שלמה) הוא היתרון שבדרך-כלל נוקבים בו כיתרון של יהודים במדינות המערב על ממוצע האוכלוסייה הלא יהודית. אך במאמר סקירה נרחב^[67] משנת 2012 שעסק בהבדלי אינטליגנציה, העירו המחברים, ובכללם חוקרי האינטליגנציה ריצ'רד ניסבט וג'יימס פלין, שכל התוצאות הללו נמצאו במדגמי נוחות, שעלולים לסבול מהטיות בהשוואה למדגמים מייצגים כמו דגימה אקראית. ניסבט גם סבר שהבדל במנת המשכל בגודל כזה אינו מספיק להסברת היתרון של יהודים בקריטריונים אקדמיים מדעיים מסוימים כמו זוכי פרס-נובל, ומכאן שיש צורך בהסבר נוסף, שלדעתו עשוי להיות נטייה תרבותית אצל אנשים מרקע יהודי לעיסוק בתחומים אקדמיים אלו. נטייה תרבותית להישגים בפער כזה כלל איננה יוצאת דופן לדעתו. הוא הביא כדוגמה את יתרונם הגדול בהישגים של מדענים איטלקים על האנגלים במאה ה-15, ואת יתרון ההישגים ההפוך והגדול באותה מידה של האנגלים על האיטלקים במאה ה-18. המהפך ביתרונות אלו במשך תקופת זמן של 300 שנה (כ-9 דורות בלבד) קרוב לוודאי פוסל כל הסבר תורשתי סביר, שכן הבדלים תורשתיים בדרך-כלל נזקקים לדורות רבים כדי להתפתח^[67].

איימי צ'ואה, פרופסור למשפטים באוניברסיטת ייל ממוצא סיני-פיליפיני, כתבה יחד עם בעלה היהודי, ג'ד רובנפלד, גם הוא פרופסור למשפטים באותה אוניברסיטה, ספר בשם "החבילה המשולשת", שטוען למציאת הסבר לגניוס היהודי לצד גניוסים נוספים.

המחברים מנסים להסביר מה גורם לאנשים מסוימים להצליח יותר מאחרים מבחינת עושר, מעמד ואומדני הצלחה קונבנציונליים אחרים. הם טוענים שאנשים מצליחים (בחברה האמריקאית) משתייכים לאחת משמונה קבוצות אתניות בולטות. בני הקבוצות האלה, שהם קובנים, בני מזרח אסיה, הודים, יהודים, לבנונים, מורמונים, ניגרים ואירנים, חולקים ביניהם שלושה מאפיינים תרבותיים, שגורמים להם להגיע להצלחה, ואלה מכונים בספר "החבילה המשולשת". מרכיבי החבילה המשולשת, לדעת המחברים, הם תחושת עליונות קבוצתית, חוסר ביטחון עצמי ושליטה עצמית, כולל יכולת דחיית סיפוקים^[69]. הספר והתאוריה זכו לחשיפה רבה מאוד.

הפסיכולוגים ג'ושוע הארט וכריסטופר שבריס ערכו מחקר שבדק את תאוריית החבילה המשולשת ותוצאותיו לא אוששו אותה. במחקר השתתפו 1,258 נבדקים ולא נמצאה שום עדות תומכת בטיעוני תאוריית החבילה המשולשת. היכולת לדחות סיפוקים נמצאה כמנבאת הצלחה, אבל המרכיבים האחרים, שהרכיבו את משולש הניבוי, לא הוכיחו את עצמם^[70][71].

ערך מורחב – מחקרים גנטיים על יהודים

מחפשי ההסבר לבולטות היהודית בתחומים המצריכים אינטלקט גבוה חשבו גם על האפשרות שמדובר ביתרון גנטי, יכולת מולדת, העוברת בתורשה, שמבדילה את היהודים משאר הבריות. הסבר כזה תאם תפיסה עממית ופסאודו-מדעית של היהודים כגזע נבדל. היו לא מעט דעות שראו ביהודים גזע בפני עצמו, ואף בטיוטת הצהרת בלפור דובר על בית לאומי ל"גזע היהודי", מונח שהוחלף בהמשך בבית לאומי ל"עם היהודי"^[72].

בגרמניה הנאצית הונהגה תורת הגזע, המבוססת על דרוויניזם חברתי, שעל פיה היהודים הוגדרו כגזע נפרד, שנחשב לתת-אדם. הגדרות תורת הגזע היו מבולבלות ולא עקביות ועם נפילת גרמניה הנאצית נפלה גם תאוריה זו^[73].

התקדמות מדעית בתחום הגנטיקה ובמיוחד בפיענוח הגנום האנושי החזירו את הדיון על הגנום היהודי. קיומן של מחלות תורשתיות נפוצות במיוחד בין יהודים היווה רמז חזק לקיום בסיס גנטי משותף. פרופסור ברכה רגר הגיעה למסקנה, על סמך סקירת המחקרים בתחום, שלאוכלוסיות היהודיות מאירופה ומן המזרח התיכון יש גנים משותפים, שמקורם באוכלוסייה יהודית, שחיה במזרח הקרוב לפני כ-3,000 שנה. בהמשך חל פיצול באוכלוסייה זו וניכרים בה השפעות של האוכלוסיות שבקרבן חיו היהודים^[74]. הקביעה שלמרבית בני העם היהודי יש בסיס גנטי משותף, אף על פי שיש שוני מסוים בחזותם של בני קהילות שונות^[75], הולכת ומתבססת^[76], מבלי לקבוע אם הבסיס הגנטי המשותף מקורו באבות קדומים משותפים או בקשרי הנישואין בין בני הקהילות השונות, בתוך הקהילות ובין הקהילות, כולל נישואי קרובים רבים. אין זיהוי לגנים יהודים ואין זיהוי של גנים האחראים על האינטלקט האנושי.

ערך מורחב – שידוך בחברה החרדית

כבר ב-1953 כתב המתמטיקאי נורברט וינר על התופעה של רבנים, שנחשבו חכמים, ששידכו ילדיהם לילדי רבנים כמוהם או לילדי סוחרים מצליחים וכך המשיכו את הדורות^[77]. סטיבן פינקר, פסיכולוג-ניסויי יהודי-קנדי, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד ומומחה במדעי ההכרה, ציין שהתרבות היהודית מעודדת למידה, ותלמידים גרועים עלולים להישאר ללא שידוך. הוא לא פסל את האפשרות שמשום כך התרחש בתוך העם היהודי תהליך של ברירה טבעית – הפרטים האינטליגנטיים בחברה זכו ליתרון משמעותי בתוכה ולכן התרבו יותר וגרמו לשינוי המאגר הגנטי של העם היהודי^[78]. גם בתקופה המודרנית, בחברה היהודית החרדית, עדיין נהוג מוסד השידוכים ויש קריטריונים לבחירת בני הזוג. בבחירת החתן בודקים את הייחוס שלו, האם בין אבותיו היו רבנים חשובים, ובודקים גם את הצטיינותו בלימודים, והאם יש לו סיכוי להתמנות לתפקיד דיין^[79]. תאוריה זו פופולרית בציבור, אך לא הוצגו לה ראיות ממשיות במחקר הגנטיקה.

האנתרופולוגים האמריקנים גרגורי קוקרן, ג'ייסון הארדי והנרי הרפנדינג, פרסמו בשנת 2005 מאמר מדעי שבו הציגו השערה כי לא מדובר בגניוס יהודי, אלא בגניוס יהודי "אשכנזי"^[80]. להשערת קוקרן ועמיתיו, ה"אשכנזים" הם היהודים שהגיעו לאחר חורבן בית שני לאירופה, ובימי הביניים עסקו במשרות ניהול וכספים, שדרשו יכולות קוגניטיביות, וכך פיתחו יכולות גבוהות בתחום. הם סברו שהצטיינות האשכנזים בתחומים שונים היא בזכות מנת משכל (IQ) גבוהה, וכראייה ציינו שה-IQ עובר חלקית בתורשה ומהווה מדד מרכזי להישגים, וכן על הממצאים שה-IQ של יהודים במדינות המערב גבוה מממוצע האוכלוסייה במדינותיהם. קוקרן, הארדי והרפנדינג טוענים במאמרם, שמסביבות שנת 800 לספירה ועד 1650 לספירה, רוב יהודי אשכנז אחזו במשרות ניהול וכספים, שדרשו יכולות קוגניטיביות של חשבונאות וניהול. לטענתם, לילדים של המוצלחים מבין היהודים (דהיינו, העשירים מביניהם) היו אחוזי שרידות גדולים יותר. הם גם העלו את ההשערה שאותם גנים האחראים למחלות תורשתיות האופייניות ליהודים אשכנזים, אחראים (כאשר נושאים רק עותק אחד שלהם) גם לאינטליגנציה גבוהה יותר.

השערת קוקרן ועמיתיו לא אוששה מחקרית^[67], וספגה ביקורת רבה, בין השאר מצד הגנטיקאי אנדרו קלארק^[81], שטען כי החוקרים "עשו את כל הטעויות הקלאסיות האפשריות בהבנת תהליכי התורשה"^[82]. ההסבר הגנטי המקובל כיום להופעתן של מחלות תורשתיות נדירות, ביהודים אשכנזים כמו גם באוכלוסיות אחרות, הם תהליכי סחף גנטי, אפקט המייסד ו"צוואר בקבוק" באוכלוסייה, ולאו דווקא תהליכי ברירה טבעית^[83][84][85].

• יצחק ש' רקנטי, "שפה יהודית באמנות הקולנוע", מחניים 11, מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי, ה'תשנ"ה (1994/5)
• ערן כץ, סוד המוח היהודי: טכניקות לפיתוח אינטליגנציה וזיכרון מצוין, מודן, 2002
• עמוס אילון, רקוויאם גרמני: יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, דביר, 2004
• חוה יבלונקה, ‏סיפורים גנטיים: ציונות והביולוגיה של היהודים, קתרסיס 10, כרמל, סתיו ה'תשס"ט 2009
• דן סינור ושאול זינגר, מדינת הסטארט־אפ: מנוע הצמיחה הכלכלי של ישראל, מטר, 2011
• נחמיה רוטנברג, למה יהודים מצליחים; ישראל, ה'תשע"א (2010/1)
• מרדכי (מקס) שטנר, הצלחתם של מספרי הסיפורים: איך מצמיחה תרבות היהודים אנשים יוצאי דופן, ידיעות ספרים, 2014
• אנדריי אוישטיאנו, Imaginea evreului in cultura romana (דימוי היהודי בתרבות הרומנית), הוצאת Polirom (ברומנית)
• נורמן לברכט, גאונות וחרדה, דביר, 2020
• סקירת הספר "העם הנבחר: מחקר על אינטליגנציה והישגים יהודיים" (היסטוריה ללא צנזורה)

• אלכס דורון, מאחורי המיתוס של הגניוס היהודי, באתר nrg‏, 18 במאי 2010
• רבקה שפק ליסק, האם יהודי מזרח אירופה הם צאצאי הכוזרים?, באתר אימגו, 27 באפריל 2010
• מנואל טרכטנברג, כיצד נוצר הגניוס היהודי, באתר הארץ, 24 ביולי 2013
• יצחק הורוויץ, אמא אמרה לי: "בלי נובל אתה לא חוזר הביתה", באתר בחדרי חרדים, 17 באוקטובר 2013
• רבקה שפק ליסק, הגנטיקאי דורון מ. בהר: יהודי התפוצות והיהודים הקדמונים הם בעלי דנא משותף, באתר אימגו, 22 בדצמבר 2013
• שמואל רוזנר, תתכוננו: הגניוס היהודי בסכנה, באתר ynet, 31 באוקטובר 2016
• שלמה קנדלשיין, "המוח היהודי, המשחק היהודי והאולימפיאדה היהודית", באתר האיגוד הישראלי לשחמט, 4 ביולי 2017
• יונתן שם-אור, ‏מסע חוצה יבשות בעקבות המוח היהודי, באתר גלובס, 25 באוקטובר 2022