הסרט הוזמן בידי הרשויות הסובייטיות כדי להנציח את השורשים שמהם צמח המשטר הסובייטי החדש, והוא קיבל לשם כך תקציב נכבד ותמיכה מלאה. לנין אמר כי: "מכל האמנויות, החשובה לנו ביותר היא אמנות הקולנוע". מהפכת הנפל של שנת 1905 נתפשה כחזרה גנרלית לקראת המהפכה של שנת 1917. במקום לשחזר אירועים כבירים מ-1905, בחר אייזנשטיין לקחת אפיזודיה היסטורית זניחה, ודרכה ליצור דרמה סוחפת רגשות.
תקציר העלילה
קציני הצאר האכזריים על סיפון האונייה נוגשים במלחים הרעבים והמדוכאים. האוכל המזוויע מניע את המלחים להתקומם, ומוטל עליהם עונש מוות. הדבר מוביל לסירוב פקודה ולמרד כללי. תושבי אודסה מזדהים עם המתקוממים. על מדרגות העיר הצופות אל הים מתרחש טבח עקוב מדם בתומכי המרידה השלווים (סצנה שלא התרחשה באמת בהיסטוריה). רק התערבות תותחי פוטיומקין על החוף מפסיקה את שפיכות הדמים. אוניות הצי מוכנות מתוך סולידריות לתת לאוניית הקרב פוטיומקין להפליג לדרכה והסרט מסתיים.
טכניקת המצרף (מונטאז')
אייזנשטיין השתמש בסרט כדי לבחון עליו את תאוריית המונטאז' (Montage). קולנועני רוסיה הסובייטית, יוצאי הסדנא של לב קולשוב בבית הספר הרוסי לקולנוע, ערכו ניסיונות בהשפעה שיש לסרטים על קהל הצופים ואייזנשטיין ערך את הסרט כך שהוא יחולל את התגובה הרגשית המרבית, כך שהצופה יחוש סימפתיה למלחים המורדים ושנאה כלפי הנוגשים בהם. הסיפור נכתב באורח תעמולתי ובצורה פשוטה ככל האפשר, כך שהקהל יוכל לזהות בבירור מי הם הטובים ומי הרעים.
הפסקול
המוזיקה המקורית הולחנה בידי אדמונד מייזל. תזמורת סלון שבוצעה בהצגת הבכורה בברלין ב-1926. הכלים בהם השתמשו היו חליל/פיקולו, חצוצרה, טרומבון, הרמוניום (עוגב קטן), כלי הקשה ומיתרים ללא ויולה. מייזל חיבר את הפרטיטורה בתוך תריסר ימים ולילות, היות שהוא קיבל לכך אישור בשלב מאוחר מהצנזורה. מחמת בעיה זו חזר מייזל על חלקים נכבדים בתכליל ללא שינוי, במאמץ להביא את המשימה אל תומה. המלחין והמנצח מרק אנדראס שלינגנשיפן ניצח מחדש ושיפר את התכליל בהתבסס על פרטיטורת הפסנתר המקורית והתאים אותה על מנת שתתאים לגרסה המנוצחת מחדש של הסרט שמופץ כיום.
הסרט לא נחל הצלחה בברית המועצות, אולם למרבה האירוניה דווקא במערב קנה לו אוהדים רבים, בעיקר בקרב אינטלקטואלים בברלין, פריז ולונדון. הסרט קנה את לבם משלוש סיבות שחברו יחדיו: כמיהתם למדיה העולה - הקולנוע, הצדק החברתי שעמד בבסיס תפישת עולמם, וכישרונו הנדיר של אייזנשטיין לחולל יצירה דרמטית סוחפת. שלטונות צרפת חששו שהסרט יגרום למרידה צבאית, ולמשך תקופה מסוימת הוא נאסר להקרנה בצרפת. בשנות ה-60 הוציאה ברית המועצות בול לזכר הסרט[1].
סצנת "מדרגות אודסה" שבסרט נחשבת עד היום למופת של עריכה, ומאוזכרת בסרטים רבים, לעיתים באופן פרודי.
לקריאה נוספת
אייזנשטיין, סרגיי. "אחדות אורגאנית ופאתוס בקומפוזיציה של פוטיומקין", בתוך: איתן גרין (עורך), במאים ואנשי קולנוע על הקולנוע. תל אביב: עם עובד, 1985. עמ' 100–109. במקור מתוך "Notes fa Film Directior", 1958. מאנגלית: יורם ברונובסקי.
זאנד, שלמה. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 15, 105, 106-107, 113, 145, 185.
טיילור, ריצ'רד. "הקולנוע הסובייטי וההיסטוריון". זמנים, חורף 1991, מספר 39/40, עמ' 113–123.
יגאל בורשטיין, 1 בחלק שני: "צופה פעיל וצופה סביל: 'אניית הקרב פוטיומקין, קולנוע: פענוח, פרשנות, פיתוי, תל אביב: סל תרבות ארצי (מפתחות), 1998, עמ' 41–51.
