פריז היא העיר הגדולה בצרפת, וכבר מהמאה העשירית היא אחד ממוקדי ההשכלה, הדת והכוח הראשיים של אירופה. כיום היא מרכז הכלכלה והפיננסים של צרפת, והמרכז הפיננסי השני בגודלו באירופה (אחרי לונדון). פריז נחשבת כסמל התרבות של צרפת, ומהווה מוקד משיכה לשלושים ושניים מיליון תיירים בקירוב מדי שנה (פריז רבתי).[2] היא משמשת נקודת התכנסות תחבורתית בינלאומית הודות לרשת הרכבות, הכבישים המהירים ומערכת שדות התעופה שלה. מעמדה המרכזי של פריז בצרפת הוא תוצאה של התפתחות לאורך ההיסטוריה הצרפתית, ושורשיו בעיקר בתקופת השלטון האבסולוטי, ואחריו השלטון היעקוביני המהפכני. התפיסה בבסיס צורת ארגון זו היא צנטרליזם מונרכיסטי ולאחריו רפובליקני, שהעניק לבירה תפקיד מרכזי בהתנהלות המדינה, ונטה לרכז בה את מרבית עוצמתו.
ב-2008 נוצרה לפריז סיומת האינטרנט .paris, והיא הפכה נגישה לציבור הרחב בשנת 2014.
שמות העיר ומקורותיהם
פריז מבוטאת בצרפתיתפארי (במלרע). מקור השם בשבט הגאלי של הפריזיאים (Parisii) שהתגורר במקום לפני הכיבושהרומי. תחת הכיבוש הרומי נקראה העיר לוטטיה, או בשמה המלא לוטסטיה פאריסיורום (Lutetia Parisiorum), אך בשלהי העידן הרומי קיבלה את שמה הנוכחי. בסלנג הפריזאי מכונה העיר מאז ראשית המאה ה-20 פנאם (Paname).[4] כינוי נוסף לו זכתה פריז הוא "עיר האורות" (la Ville Lumière), בין השאר בשל השימוש המוקדם שנעשה בה בתאורת־רחוב. בעבריתספרותית העיר נקראת פַּרִישׂ או פַּארִישׂ[5].
סמל העיר
סמל פריז
על סמל העיר של פריז מופיעה ספינה בים סוער ותחתיה המוטו של העיר הכתוב בלטינית, FLVCTVAT NEC MERGITVR, שפירושו: "מיטלטלת אך אינה טובעת". מקור הסמל והמוטו באיגוד הספנים של נהר הסן, והוא משמש סמלה של העיר מאז ימי הביניים.
עדויות מצביעות על קיומו של מקום יישוב קבוע באזור פריז בתקופה הנאוליתית התיכונה, בין השנים 4,000 ל-3,800 לפני הספירה הנוצרית. שרידי תרבות זו, המכונה שסאן (בצרפתית: Chasséen), נמצאו בגדה השמאלית, בסביבות הרובע השנים-עשר של העיר כיום. נראה שנוכחות אנושית נותרה במקום לאורך כל התקופה הנאוליתית.[6]
ערפל סמיך מכסה את תולדות האזור מאותה תקופה ועד לעידן הגאלי־רומאי. ידוע בוודאות כי שבט קלטי־גרמאני בשם פריזי ישב במקום בעת הגעת צבאו של יוליוס קיסר לשם, בשנת 52 לפנה"ס. פריז הייתה אז כפר דייגים ששכן על אי באמצע נהר הסן, אך מיקומו היה על צומת דרכים חשוב בגאליה. קיסר הקים על האי ובאזור גבעת סנט ז'נבייב שבגדה השמאלית את העיר הרומית לוטטיה (בלטינית: Lutetia, בצרפתית: Lutèce). העיר הוכפפה לשליטת לוגדונום (כיום אזור ליון). אין ודאות באשר למיקומה המדויק של העיר הגאלית; האם הייתה על האיל דה לה סיטה ("אי העיר"), על איל סן לואי, על אי אחר שמחובר כיום לגדה השמאלית, או באזור נאנטר (Nanterre).[7] העיר הגאלו־רומית התרחבה במאות הבאות והפכה למרכז משגשג בו ארמונות, פורום, מקדשים, מרחצאות, תיאטראות ואמפיתיאטרון. בתקופה הרומאית אוכלוסיית העיר מנתה 8,000 תושבים ובתיה נבנו מאבן שמקורה במחצבות גיר סמוכות.
בדומה לערים רומיות אחרות, לוטטיה הקדומה נבנתה בצורת שריג בעל ציר אנכי (Cardo Maximus) שמקביל בערך לרחוב סן ז'אק כיום, וציר אופקי (Decumani) המקביל בקרוב לרחובות סן ז'רמן ורחוב דז־אקול של ימינו. "נקודת האפס", ה"גרומה" (Groma), של השריג העירוני מוקמה ככל הנראה בנקודה הדרום-מערבית של הפורום, במקום בו נמצאים כיום בתים מספר 172 ו-174 ברחוב סן ז'אק; הנקודה הגבוהה ביותר בגבעת סנט־ז'נבייב.
על פי המסורת קידש הבישוף סן דני, שהפך למרטיר בשנת 250 לספירה, את העיר לנצרות. נפילת האימפריה הרומית והפלישות הגרמאניות במאה השלישית לספירה הביאו על העיר תקופת שפל: בתחילת המאה החמישית ננטשה לוטטיה מתושביה, והעיר, שהייתה גדולה אך במעט מעיר חיל־מצב מבוצרת, נסוגה חזרה אל האיל דה לה סיטה. בתקופה זו חזרה העיר להיקרא פריז, על שם בני שבט הפריזי שהקימו אותה.[8]
במאה החמישית סבלה גליה מפלישות, ובמיוחד זו של אטילה ההוני, שהרס את הארץ אך לא כבש את אגן פריז (שהייתה מדינה גאלית־רומאית עצמאית). לפי האגדה, פריז ניצלה בזכות רועת כבשים בשם ז'נבייב, שהפכה לקדושה המגינה של העיר. אף על פי שניצלה מידי ההונים, העיר נפלה קרבן לפלישה הפרנקית.
כלוביס הראשון, מלך הפרנקים, הפך את פריז לאחת מהערים שאליהן הוא נהג לנדוד עם חצר מלכותו.[9] במאה השישית, כנסיית סן־ז'רווה הפכה למקום הפולחן הראשון שנבנה בגדה הימנית, וסמנה את תחילת התרחבות העיר לאזור זה.[10] עם מותו של כלוביס נחלקה ממלכת הפרנקים, ופריז הפכה לבירתה של מדינה קטנה בהרבה.
הוויקינגים, בעזרת סירותיהם הקלות, בזזו לראשונה את העיר שננטשה מיושביה בשנת 845. בין השנים 886-885 הם הטילו על העיר מצור, ופלישותיהם נמשכו עד תחילת המאה העשירית. פשיטותיהם הגיעו לסיומן עם חתימת הסכם סן קלייר־סור־אפט (Saint Clair-sur-Epte) בשנת 911 בין שארל התם לרולו מנורמנדי, מנהיג הוויקינגים.[11]
בית קאפה, שמלך החל משנת 987, העדיף את אורליאן על פני פריז, שהיו שתי הערים הגדולות שבבעלותם. איג קאפה, רוזן פריז ואבי שושלת בית קאפה, מיעט לבקר בפריז, אף על פי שהחזיק בארמון באיל דה לה סיטה. יורשו, רובר השני ("החסיד"), שהה בעיר לעיתים תכופות יותר. במאה האחת־עשרה הפכה פריז למרכז חשוב להשכלה וללימודי דת. הכס המלכותי קיבע יותר ויותר את מושבו בעיר, שהפכה לבירת הממלכה החל מימיו של לואי השישי (1108-1137), וביתר שאת תחת פיליפ אוגוסט (1180-1223).
המסחר העשיר את פריז, שנצלה את מיקומה כצומת דרכי מסחר ראשיות. החיטה הגיעה לעיר דרך רחוב סנט־אוֹנוֹרֵה, הבדים הגיעו מהצפון דרך רחוב סן דני ודגי הים הצפוני ותעלת למאנש מרחוב פּוּאַסוֹנְיֶיה. השוק של פריז, שחשיבותו והיקפו גדלו, לא יכול היה להמשיך ולפעול באיל דה לה סיטה, ונדרש לעבור למקום מוגדר וברור יותר: לואי השישי מיקם אותו בסביבות שנת 1137 באתר שכונה "השדות הקטנים" (Les Champeaux); אזור זה, שנקרא מאוחר יותר לה אל, המשיך לשמש כשוק המרכזי של העיר מעל לשמונה מאות שנה.
אוטל דה סן שבאזור המארה הוא אחד מבתי המגורים שנותרו על כנם משלהי ימי הביניים. נבנה בין השנים 1475–1519, ומשמש כיום כספרייה
הבנייה האינטנסיבית, הביצורים והגשרים של האי עמדו בניגוד למצב בגדה השמאלית, שעמדה בשממונה והפכה לשטח חקלאי פתוח. חשיבותה של העיר התעצמה, הן בשל מעמדה הפוליטי והכלכלי והן בשל היותה מרכז עסקי.
מורת הרוח הציבורית במהלך מלחמת מאה השנים הזינה את שאפתנותו של מנהיג הסוחרים והפרובוסט של פריז (Prévôt) אטיין מרסל, והביאה להתארגנות הגדולה של שנת 1357, הניסיון הראשון לכפות שליטה כספית וכלכלית על המלוכה, ולאחר מכן למרד הז'אקרי ולמהומות הפוליטיות הגדולות הראשונות בפריז, ב-22 בפברואר1358. אלו סימנו משבר חדש בין הכתר לבין העיר.[14] המלך לא המשיך להתגורר עוד במרכז העיר, והעדיף לדור בקצוותיה, תחילה באוֹטֶל סָן פּוֹל, ולאחר מכן באוטל דֶה טוּרנֶל, מהם קל היה לחמוק בעתות מצוקה. בשנת 1407 (בעקבות רציחתו של לואי דוכס אורליאן), פרצה מלחמת אזרחים בין קבוצת ארמניאק ובני בורגונדי, שנמשכה עד 1420. לאחר שהעיר נתפסה בידי דוכסי בורגונדיה, שותפי האנגלים במלחמת מאה השנים, אבדה פריז את מעמדה כמקום מושבם של מלכי צרפת.
פריז יצאה חבולה ממלחמת מאה השנים: בשנת 1429 הביאה ז'אן ד'ארק, במסגרת מאבקה בכיבוש האנגלי, לסיום שליטת בני בריתם הבורגונדים בעיר. שארל השביעי ובנו, לואי העשירי שמרו מרחק מהעיר, העדיפו להתגורר בעמק הלואר, ושהו בפריז רק לעיתים נדירות. העיר זכתה שוב להפוך לבירה כאשר שארל השביעי חזר אליה בשנת 1437. ואולם, אף ששימשה עיר הבירה, מרבית המלכים העדיפו להתגורר בטירות עמק הלואר. בין השנים 1422 ל-1500 גדלה אוכלוסיית העיר, וצמחה ממאה אלף למאה וחמישים אלף. צמיחה כלכלית צנועה התרחשה בסביבות אמצע המאה ה-15, אך העיר סבלה מהיעדר החצר המלכותית. פריז הפכה לעיר אדמיניסטרטיבית ומשפטית.
עידן הרנסאנס, שזכה לציון בידי המלך וחצרו באזור עמק הלואר, לא השפיע לפיכך רבות על פריז. למרות ריחוקה, המונרכיה לא הוטרדה מהוצאותיה הלא מסודרות של העיר. רגולציה אורבנית ראשונה נכנסה לתוקף בצו משנת 1500, אגב בניית גשר נוטרדאם, שהורה לקרות את הבתים בצורה אחידה בלבנים ואבנים בסגנון לואי השנים עשר.[15]
ב-28 באוגוסט1572, תחת מלכותו של שארל התשיעי, התחולל טבח ליל ברתולומאוס הקדוש. מספר הקורבנות נאמד בין אלפיים לעשרת אלפים.[17]הליגה הקתולית, שעוצמתה בבירה הייתה רבה ביותר, התקוממה נגד אנרי השלישי ב"יום המתרסים" (Journée des Barricades) בשנת 1588. המלך נמלט לפני כיתור העיר.[18] לאחר הירצחו של אנרי השלישי הפך אנרי דה נווארה, יורש העצר החוקי, למלך אנרי הרביעי. למרות ההתרוששות והרעב, פתחה לו העיר את דלתותיה רק בשנת 1594, לאחר שהמיר את דתו.
"יום המתרסים" בשנת 1648 מציין את תחילת הפרונד שעורר משבר כלכלי גדול ומשבר אמון במלך בעיר הבירה.[19] על אף ששיעור התמותה בעת הלידה היה גדול, מנתה אוכלוסיית העיר 400,000 איש, הודות להגירה אליה מהכפרים. פריז הייתה עיר עלובה בה שלט חוסר ביטחון רב, עד הקמתו של כוח השיטור תחת גבריאל ניקולא דה לה רייני (Gabriel Nicolas de La Reynie), מפקד המשטרה הראשון של פריז.[20]
בשנת 1677 בחר המלך לואי הארבעה עשר את ורסאי כמקום משכנו של הכתר, ולשם העביר מאוחר יותר, ב-1682, גם את מושב הממשלה. ז'אן־בטיסט קולבר לקח לידיו את ניהול פריז ונע על ציר פריז-ורסאי. בזמן שלטונו, מלך השמש הגיע לפריז עשרים וארבע פעמים בלבד, בעיקר לטקסים רשמיים, והפגין בכך את עוינותו לעיר ולתושביה.[21]
מעבר הכס המלכותי לוורסאי במאה ה-18 לא הוביל לנישול פריז ממעמדה האינטלקטואלי; להפך, הוא תרם באופן אירוני לפתיחות גדולה כלפי רעיונות עידן האורות. הייתה זו התקופה של הסלונים הספרותיים, כזה של מאדאם ז'ופרן (Madame Geoffrin). המאה ה-18 הייתה גם עידן של צמיחה כלכלית שאפשרה גם גידול דמוגרפי. בעיר התגוררו 640,000 תושבים בזמן המהפכה הצרפתית.[22]
העיר התרחבה מעט מעבר לגבולותיה, שמצוינים כיום כששת הרבעים הראשונים של העיר, כשגני לוקסמבורג מהווים את גבולה המערבי. לואי החמישה-עשר גילה עניין אישי בעיר, והתערב בהחלטה על הקמת כיכר על שמו (כיום, כיכר הקונקורד), בייסוד האקדמיה הצבאית (אקול מיליטר) ב-1752[24] ובעיקר, בהקמת כנסייה שתוקדש לז'נבייב הקדושה ב-1754, ומוכרת כיום כפנתאון של פריז.[25]
בוורסאי החלה המהפכה הצרפתית בעת כינוס אספת המעמדות (États Généraux) ומאוחר יותר, בשבועת מגרש הטניס, ב-20 ביוני1789. ואולם, הפריזאים שנפגעו מהמשבר הכלכלי (שבא לידי ביטוי במחירי הלחם), קישרו בין הבעיה הפוליטית לבין פילוסופיית הנאורות. הם הונעו גם מתוך שטנה לכוח המלכותי, שנטש את העיר למעלה ממאה קודם לכן, וכך נתנו כיוון חדש למהלך הדברים.[26]כיבוש הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, היה השלב הראשון. ב-15 ביולי קיבל האסטרונום ז'אן סילוואן באיי את הפיקוד על העירייה הראשית של פריז, באוטל דה ויל. בערב 5 באוקטובר הגיעו ההפגנות שפרצו על ידי נשות השווקים של פריז, לוורסאי. בבוקר המחרת, פרצו המורדים לארמון והמלך חויב להגיע ולהתגורר בפריז, בארמון טווילרי, ולכנס שם את האספה המכוננת הלאומית, שיצאה אל הפועל ב-19 באוקטובר, באקדמיה המלכותית לרכיבה (le Manège) של הטווילרי.[27]
בליל 9 באוגוסט1792, השתלטה הקומונה הפריזאית המהפכנית על בניין העירייה. בזמן אירועי 10 באוגוסט 1792, כיתר ההמון את ארמון טווילרי בתמיכת הממשל העירוני החדש. המלך לואי השישה עשר והמשפחה המלכותית נכלאו במצודה "טור די טמפל". המונרכיה הצרפתית (שהושבה על כנה ב-1814) התבטלה. לאחר הבחירות של שנת 1792 התייצבו נציגי הקומונה הרדיקליים באספה הלאומית נגד הז'ירונדינים (שייצגו את הדעה המתונה יותר של בורגנות הפרובינציה), שנדחקו לשוליים ב-1793.[28]
הפריזאים חוו שנתיים של מהומות. שלטון הטרור שלט בתקופת הוועדה לשלום הציבור. שוטרי פריז, תחת סמכות העירייה, הקדישו את כל מרצם לכליאת כל אלו שנתפסו בעיר כאצילים, בורגנים עשירים, כמרים או אינטלקטואלים. מסיבה זו, ראש עיריית פריז, גם כיום, הוא היחיד בצרפת שאינו אוחז בסמכות על המשטרה. מפקד המשטרה בפריז כפוף למדינה, בשונה מיתר ערי צרפת שבה הוא כפוף לראש העיר.[29][30] ב-21 בינואר 1793 הועלה לגיליוטינהלואי השישה עשר וראשו נערף בכיכר לואי החמישה-עשר, ששמה שונה ל"כיכר המהפכה" (place de la Révolution).תוך שבועות ספורים בלבד הועלו לגרדום 1,119 איש, בהם מארי אנטואנט, דנטון, לבואזייה, ולבסוף גם רובספייר ותומכיו, לאחר הפיכת התשעה בתרמידור (ב-27 ביולי1794).[31]
בזמן המהפכה לא התפתחה העיר רבות, ומעט אנדרטאות נבנו בה. בשנת 1800 התגוררו בפריז כ-548,000 תושבים. מנזרים וכנסיות רבים הוחרבו ופינו מקום לפיתוחים שנעשו ללא תכנון־על, דבר שהוביל לצמצום האזורים הירוקים בעיר ולציפוף מרכזה. בזמן שלטון הדירקטורט (1795-1799) נבנו בתי מגורים בסגנון נאו־קלאסי.
בשנת 1806, זכתה פריז לאיזון ופיצוי על שנות האובדן בזמן המהפכה, ואוכלוסייתה מנתה כ-650,000 איש.[32] צמיחה זו התרחשה הודות להגירה מאזורי הפרובינציה, שכן שיעור הילודה נותר נמוך כבעבר. מאז אמצע המאה ה-18, העיר נותרה מאחור בהשוואה לתפוצה הכלכלית והדמוגרפית של לונדון, בה התגוררו 1,096,784 איש.[33]
בנין פינתי בסגנון אוסמני ברחוב ראומור. בעיר קיימים מבנים פינתיים חדים רבים כמותו כתוצאה מתוכנית אוסמן להתחדשות פריז שבמסגרתה "נחצבו" שדרות ישרות דרך מרקמים עירוניים קיימים
בתקופת הרסטורציה - בזמנם של לואי השמונה עשר, שארל העשירי - ובתקופת המונרכיה של יולי שאחריה, לא הרבו השליטים לעסוק בפיתוח האורבני של פריז. מעמד הפועלים, שנוצר בצרפת באותה תקופה בעקבות המהפכה התעשייתית, הצטופף בעליבות ברבעים המרכזיים של העיר. צפיפות האוכלוסין הרבה, שהגיעה ל-100,000 תושבים לקמ"ר, היוותה גורם מרכזי בהתפרצותן של מגפות: מגפות כולרה בשנים 1832 ו-1849 השפיעו על אוכלוסיית פריז – המגפה של שנת 1832 גבתה לבדה 32,000 קורבנות מאוכלוסיית העיר, שמנתה 650,000 איש.[35] ההתרוששות ההמונית של העם הפשוט, המופקר והזועם, הצמיחה מרידות חוזרות ונשנות שאותן לא חזה השלטון: הבריקאדות של מהפכת יולי הפילו את שלטונו של שארל העשירי וב-1848 גם את שלטונו של לואי פיליפ. החברה של אותה תקופה תוארה בהרחבה בידי בלזק, הוגו ואז'ן סי.
המהפכה התעשייתית, הקיסרות השנייה ומאוחר יותר, העידן היפה, הביאו לפיתוח הגדול ביותר בהיסטוריה של פריז. מאז שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה מסילות הרכבת אפשרו לשטף של מהגרים להגיע לעיר, בחיפוש אחר מקומות העבודה באזורי התעשייה החדשים שהוקמו באזורי הפרוורים. העיר עברה שיפוצים נרחבים במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז בתקופת שלטונו של נפוליאון השלישי, תחת הנהגתו של מושל מחוז הסן, הברון אוסמן, שמחק מהעיר אזורים שלמים של בנייה ימי־ביניימית צפופה ורחובות צרים כדי לבנות תחתיהם רשת שדרות רחבות ובתים בעלי חזיתות ניאו־קלאסיות מפוארות, שהפכו לסימן ההיכר של פריז המודרנית.
פריז התאוששה במהירות מאירועים אלו, אף שבינואר 1910 עלה נהר הסן על גדותיו וגרם לשיטפון שגרם נזקים כבדים. בזמן התקופה שזכתה לכינוי לה בל אפוק ("La Belle Époque" - העידן היפה), שינו הקמת בתי הכל־בו הגדולים והבנייה המאסיבית בברזל את פני העיר. ב-1913 היו בעיר כחמשת אלפי מפעלים, שהעסיקו כמיליון עובדים. בין 1900 ל-1913, 175 בתי קולנוע נפתחו בעיר, חנויות כל־בו גדולות הוקמו, ותרמו להאדרת "עיר האורות". שני ירידים עולמיים התארחו בפריז והותירו בה חותם משמעותי; מגדל אייפל נבנה לרגל יובל המאה למהפכה הצרפתית במסגרת התערוכה העולמית של פריז (1889), כמוצג "זמני" ליכולות אדריכליות והנדסיות, שהיה המבנה הגבוה ביותר בעולם עד שנת 1930, והפך לנקודת הציון המפורסמת ביותר בעיר. קו המטרו הראשון של פריז נחנך במסגרת היריד העולמי של שנת 1900, והפך למוקד משיכה בזכות עצמו, עם 53 מיליון מבקרים מרחבי העולם. באותה שנה נערכו בפריז גם המשחקים האולימפיים. התעשייה התמקמה יותר ויותר באזורי הפרוורים הסמוכים לפריז, שם היו די שטחים עבורם: מפעלי רנו מוקמו בבולון־ביאנקור ומפעל סיטרואן בפרוור סירן. נדידה זו הייתה מקורם של "הפרוורים האדומים". עם זאת, פעילות תעשייתית רבה נותרה עדיין בגבולות העיר, בעיקר זו של העיתונות והדפוס.[38]
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמצאה פריז בחזית המאמץ המלחמתי, לאחר שנחסכה ממנה פלישה גרמנית הודות לניצחון צרפתי ובריטי בקרב הראשון על המארן (Marne) בשנת 1914. בשנים 1918–1919 שימשה העיר אתר למצעדי ניצחון בעלות הברית ולמשא ומתן על הסדרי השלום. בתקופה שבין מלחמות העולם זכתה פריז בתהילה הודות לקהילות התרבות והאמנות שבה, והודות לחיי הלילה שלה. העיר הפכה לכור היתוך עבור אמנים מכל רחבי העולם, כגון המלחין הרוסי סטרווינסקי, הציירים הספרדיםפיקאסו ודאלי, הסופר האירי ג'ויס והסופר האמריקאיהמינגווי. ב-14 ביוני 1940, כחמישה שבועות לאחר תחילת פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, נפלה פריז המפונה חלקית מתושביה לידי הכוחות הכיבוש הגרמניים, שהחזיקו בעיר עד לשחרורה בידי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צרפת (2e DB) בפיקודו של פיליפ לקלרק בשלהי אוגוסט 1944. מרכז העיר נותר כמעט ללא פגע במשך מלחמת העולם השנייה, משום שלא היו בה מטרות אסטרטגיות להפצצה ובשל סירובו של מפקדה הגרמני של פריז, הגנרלדיטריך פון קולטיץ, למלא את פקודתו של היטלר (מ-23 באוגוסט1944) להפוך את פריז לתל חורבות לפני הכניעה הגרמנית.
לאחר מלחמת העולם השנייה
בתקופה שאחרי המלחמה חוותה פריז את פיתוחה הגדול ביותר מאז ימי הבל אפוק. הפרוורים החלו להתרחב למכביר, עם בניית שיכונים גדולים להשכרה מסובסדת שכונו "סיטה" (cités) ועם התחלת הבנייה של רובע העסקים לה דפאנס. רשת מקיפה של רכבות אקספרס תת־קרקעיות, ה-RER, נבנתה בנוסף לרכבות המטרו, ושימשו את דיירי הפרוורים המרוחקים, בעוד שרשת כבישים מהירים התפתחה בפרוורים, סביב הכביש הטבעתיבולוואר פריפריק שסובב את פריז.
בתקופת שלטונו של גנרל דה גול, בשנים 1958 עד 1969, מספר רב של אירועים פוליטיים עברו על הבירה. ב-17 באוקטובר1961, הפגנה למען עצמאות אלג'יריה דוכאה באלימות. על פי אמדנים שונים, בין 32 ל-325 איש נטבחו בידי המשטרה של פריז, תחת הנהגתו של מוריס פאפון.[41] החל מ-22 במרץ1968, תנועת סטודנטים חשובה הניעה את הקמת אוניברסיטת ננטר. התנועה עוררה והלהיבה הפגנות ברובע הלטיני, שהידרדרו לאלימות. הפולמוס, שקיבל את צורתו על רקע תנועות אחווה בינלאומיות של צעירים ואידיאליסטים שרצו "לשנות את העולם", הפך במהרה למשבר פוליטי וחברתי לאומי. ב-13 במאי תהלוכה גדולה בת 800,000 איש נאספה כדי למחות נגד האלימות המשטרתית. ב-30 במאי, בהפגנת תמיכה בממשלת דה גול, נאספו כמיליון איש בין כיכר האטואל לכיכר הקונקורד. לאחר שני חודשי המולה ואי סדר, הצביעו הפריזאים בהמוניהם לטובת הגנרל דה גול, בהצבעה שנערכה ב-22 וב-29 ביוני, והסדר הושב על כנו.
יורשו של שארל דה גול, ז'ורז' פומפידו, גילה עניין בפיתוח הבירה. שמו וחותמו חקוקים במבנה בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית והספרייה הציבורית למידע, וכן בדרך המהירה העוברת בגדה הימנית. ואלרי ז'יסקר ד'אסטן, הנשיא הבא, לא חלק עם קודמו את השאיפה למודרניזציה רדיקלית של העיר; הוא הטיל ספק בנחיצות הפרויקט שתוכנן עבור אזור לה אל, וקטע חלקית את פרויקט הכביש המהיר שתוכנן לגדה השמאלית. בשנת 1976 הסכימה המדינה, לראשונה מאז 1871, להעניק אוטונומיה מוניציפלית לבירה. ב-1977 נבחר הגוליסט ז'אק שיראק לכהונה כראש העיר של פריז, משרה אליה נבחר עוד מספר פעמים, ובה החזיק עד 1995.[42] בקדנציה הראשונה של הנשיא מיטראן עברה העיר רפורמה בהתאם לחוק הביזור, מ-31 בדצמבר1982: החוק העניק לכל רובע בבירה עירייה ומועצה מוניציפלית עצמאיות, שאינן נבחרות עוד על ידי עיריית פריז.
לאחר ז'אק שיראק, שנבחר לנשיא הרפובליקה במאי 1995, כיהן ז'אן טיברי כראש העיר, ותקופת כהונתו זכורה בעיקר במעורבותו בפרשיות שחיתות פוליטית שפשו בצרפת באותן שנים.
בשנת 2001 נבחר הסוציאליסט ברטראן דלנואה לכהן כראש העיר. הוא היה לפוליטיקאי הצרפתי הבכיר הראשון שהכריז על נטייתו המינית כהומוסקסואל. במהלך כהונתו הוא נבדל מקודמיו בשאיפתו לצמצם את זיהום האוויר ותנועת כלי הרכב בבירה, לטובת תחבורה ציבורית ומיזם "אופניים חופשיים" שאפשר לפריזאים להשתמש באופניים מושכרים במחיר מוזל ובנוחיות על ידי פיזור רב של תחנות השכרה בכל רחבי העיר. הוא ארגן בפריז אירועים תרבותיים גדולים וססגוניים, דוגמת "לילה לבן" (Nuit Blanche) או "החוף של פריז" (פארי פלאז'), בו נהפך חלק מגדות הסן לחוף ים מאולתר. בנובמבר2012 עלתה תוכנית לכבות את האורות משעה 1:00 עד 7:00 בבוקר כדי לחסוך אנרגיה, דבר שנתקל בהתנגדות מצד סוחרי העיר.
בשנת 2014 נבחרה הסוציאליסטית ילידת ספרד אן הידלגו, לכהן כראשת העיר ובכך הייתה לאישה הראשונה בהיסטוריה של העיר שנבחרה לעמוד בראשותה. ב-2020, נבחרה לכהונה נוספת של 6 שנים.[44]
השטח המיוער של פריז משתרע על פני רמה שלישונית, המגיעה לשיאה בגבעות הנמשכות מצפון-מערב לדרום-מזרח, ומתנשאות לגובה של 200 מטרים. בתחום העיר מצויות כמה גבעות, שהגבוהה מביניהן היא גבעת מונמארטר (129 מטרים).
שטח
שטחה של פריז הוא 105.4 קמ"ר, כששטחה העירוני ללא יער בולון ויער ונסן הוא 86.928 קמ"ר. המרחק הארוך ביותר ממזרח למערב הוא 18 ק"מ, ומצפון לדרום 9.5 ק"מ.
פריז היא העיר ה-113 בגודלה מבחינת שטח מבין 36,782 ערי צרפת, דבר המסביר את צפיפות האוכלוסין הגדולה בה (ראו בהמשך). לשם השוואה, שטחה של ניו יורק הוא 786 קמ"ר, שטחה של ירושלים הוא 125 קמ"ר ושטחה של לונדון רבתי 1,572 קמ"ר.
גובה מעל פני הים
שלג בפריז
המקום הנמוך ביותר נמצא ליד הסן (26 מטרים מעל גובה הים) והמקום הנמוך ביותר הפתוח לציבור הוא בגובה 30.5 מטרים מעל פני הים (ברובע ה-15, בפינת הרחובות לה-בלנק וסאן שרל).
המקום הגבוה ביותר בעיר, 148.48 מטרים מעל פני הים נמצא ברובע ה-20, ברחוב טלגרף.
העירייה פרסמה מדריך התנהגות למצב של הצפה. עבור כל רובע (פרט לארבעה, ראה מטה) קיימת מפה מפורטת לסיכויי הצפה של הרחובות והמרתפים (קבצים ניתנים להורדה באתר העירייה). ארבעה רבעים אינם מועדים להצפה והם ה-14, ה-17, ה-18 וה-19.
אקלים
בפריז אקלים ימי (Oceanic climate): השפעת האוקיינוס מאוזנת ומתורגמת לקיצים קרירים יחסית (C° 18 בממוצע), חורפים מתונים (עם C° 6 בממוצע), עם גשם לעיתים תכופות בכל עונות השנה ושינויים במזג האוויר. הגשמים אינם נחשבים למרובים באזור זה (641 מילימטרים).
הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה בפריז, ב-10 בדצמבר1879 – C° 23.9−. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה C° 40.4, ב-28 ביולי1947.
מאז שנחקק חוק 10 ביולי1964,[48] שארגן מחדש את האדמיניסטרציה של אזור פריז, ונכנס לתוקפו ב-1 בינואר1968, העיר פריז היא בו זמנית מחוז וקהילה (Commune). בראש מינהל העיר עומד ראש עיר נבחר ובראש מינהל המחוז מעמידה הממשלה מושל מחוז (Préfet de Paris) וכן נציב משטרה (Préfet de police). מאז 1790 פריז היא העיר הראשית (Chef-lieu) של מחוז הסן.
בניגוד למטרופולינים צרפתיות אחרות, אין מערכת מיסוי משותפת לפריז ולפרווריה. בולטת העובדה כי שטח העיר פריז כולל את מרכז המטרופולין הפריזאית בלבד, בניגוד למטרופולינים אחרות בעולם.
למחוז העיר פריז תת־חלוקה נוספת מעבר לקומונה שמרכיבה אותו. הקומונה מחולקת ל-20 רבעים מוניציפליים שנוצרו בזמן הרחבת גבולות העיר בשנת 1860, והחליפה את החלוקה הקודמת של פריז ל-12 רבעים.
סטטוס
הסטטוס של פריז השתנה מספר פעמים. בין 26 במרץ ל-22 במאי1871 היא הייתה מקום מושבו של כוח מהפכני: הקומונה הפריזאית, יחד עם המועצה שנבחרה באופן דמוקרטי, שלטו בעיר. הרפובליקה הצרפתית השלישית נוהלה בתחילה בידי שמרנים שחששו מפני ניהול דמוקרטי. אלו חוקקו את חוק 5 באפריל1884, שהעניק את הכוח הביצועי בעיר למושל המחוז (מושל מחוז הסן) ואת כוח השיטור לנציב המשטרה. מועצת העיר, שנבחרה בבחירות מוניציפליות, מינתה בכל שנה נשיא, שתפקידו ייצוגי בעיקרו. לפריז לא היה, לפיכך, ראש עיר. תקציבה של העיר אושר ישירות על ידי המדינה.
מועצת העיר פריז כוננה על פי החוק של 31 בדצמבר1975 (שנכנס לתוקפו לאחר הבחירות המוניציפליות של 1977). מועצה זו משמשת בו זמנית מועצת העיר ומועצת המחוז, והיא מונה 109 איש, שממנים את ראש העיר.
לוועדות הרבעים, שלראש העיר ולמועצת העיר כוח שווה בבחירת חבריהן, תפקיד מייעץ. נציב המשטרה, שמתמנה בידי המדינה, אחראי על כוחות המשטרה של העיר.
צפיפות האוכלוסין בעיר פריז הייתה 20,806 תושבים לקמ"ר בשנת 2007. לשם השוואה, צפיפות האוכלוסין במנהטן היא 25,846 תושבים לקמ"ר (לפי סקר משנת 2000). פריז היא אחת הצפופות שבערי אירופה ואמריקה, וצפיפותה דומה יותר לזו של ערי המזרח הרחוק.
הרובע הצפוף בפריז הוא הרובע האחד-עשר, שצפיפות האוכלוסין בו (נכון לשנת 1999) היא 40,672 נפשות לקמ"ר, ובשכונות מסוימות בו הצפיפות מגיעה ל-100,000 נפשות לקמ"ר.
הרכב חברתי
חלוקה של פריז והפרוורים הסמוכים לה על פי הכנסה: משקי הבית המבוססים נמצאים בעיקר במערב העיר בעוד שבצפון-מזרחה מרוכזת אוכלוסייה ענייה יותר, שמוצאה בעיקר מהגירה
העלייה הרציפה במחירי הדיור בפריז מסבירה את התחלופה הנמשכת של האוכלוסייה הענייה והמעמד הבינוני במעמד חדש ומבוסס יותר. תהליך זה של החלפת אוכלוסיות ניכר במגלופוליסים רבים בעולם, כגון לונדון או ניו־יורק. המונח בּוֹבּוֹ - הלחם של המילים בורגניבוהמייני - מציין את המעמד העליון החדש של העיר ואת הקצנת הפערים החברתיים ברבעים שנחשבו עד לא מזמן לעממיים: הרובע העשירי, למשל, או קומונות סמוכות באזור הפרוורים, כמונטרויי או סֶן־סָן־דֶני.
אך אם בפריז דבק דימוי של "עיר של עשירים", עם שכבה חברתית מבוססת, מצבה החברתי בפועל נותר קוטבי ביותר. ההבדלים הסוציאליים באים לידי ביטוי, כבעבר, בין תושבי מערב העיר (המבוססים) לבין אלו שבמזרח. כך, הצהרת ההכנסה הממוצעת ליחידת צריכה ברובע השביעי בשנת 2001, הרובע העשיר ביותר של פריז, עמדה על 31,521 אירו, כמעט כפליים מול זו של הרובע התשעה-עשר, שעמדה על 13,759 אירו בלבד, וקרובה להכנסה בפרוור סן־סן־דני; 13,155 אירו. הרבעים השישי, השביעי, השמיני והשישה-עשר מדורגים בין עשר הקומונות בעלות ההכנסה הממוצעת הגבוהה ביותר, לעומת הרבעים העשירי, השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים, שמשובצים גבוה ברשימת הקומונות העניות באזור איל־דה־פראנס.[49]
לעוני בפריז נוכחות בולטת: 12% מהמשפחות הפריזאיות, כ-210,000 איש, חיים מתחת לסף העוני, שעומד על 670 אירו לאדם לחודש, כפי שנקבע על ידי המכון הלאומי לסטטיסטיקה (INSEE).
ניתן להיווכח, כמו כן, בתהליך גטואיזציה אתנית וחברתית של מספר רבעים. למעשה, ההרכב החברתי של מספר רבעים עניים במזרח העיר (כמו הרבעים ה-18 וה-19) זהה להרכב הפרוורים הסמוכים להם, המהווים מעין הארכה שלהם; באופן דומה, הרובע השישה-עשר ממשיך בפרוורים האמידים שממערב לו. ברבעים השמונה-עשר, התשעה-עשר והעשרים מרוכזים כ-40% מעניי העיר.
בלמעלה ממחצית הדירות בפריז אין יותר משני חדרים (58.1% מהדירות, על-פי נתונים משנת 1999).[50] עובדה זו מסבירה חלקית את המספר הגבוה של רווקים ומשפחות שאין בהן ילדים שמאפיינים את העיר. שטח הדירות הקטן ומחירן הגבוה מקשים על רכישתן, ומשפחות רבות מעדיפות בשל כך לגור בפרוורים. זאת משום שיופיים של כמה מהרבעים אינו מצליח לפצות על חוסר הנוחות שבמגורים בהם: הלחץ, הצפיפות, זיהום האוויר, הלכלוך ברחובות, חוסר הביטחון ויוקר המחיה.
המגורים הציבוריים המוגנים (Logement Social) תופסים מעט יותר מ-17% מנפח הבנייה העירונית אך כמות זו מפוזרת בצורה לא שוויונית בעיר: בעשרת הרבעים הראשונים שבמרכז פריז, רק 6% מהמבנים שייכים למגורים ציבוריים של העיר, שהם 23% מסך הדיור הציבורי בה. ברבעים ה-13, ה-19 וה-20 היו 96,000 יחידות בשנת 1999, כלומר, 47% מהמגורים הציבוריים מרוכזים בשלושה רבעים בלבד. אם מצרפים אליהם את הרבעים ה-12, ה-14, ה-15 וה-18 נוכחים לדעת ש-81% מהדיור המוגן מרוכז בפריפריה הדרומית והצפון-מזרחית של פריז.[51]
פריז ממוקמת במקום התשיעי במדד הערים היקרות בעולם,[52] ביחס למגורי היוקרה שבה: 12,600 אירו למ"ר בשנת 2007 (לעומת 36,800 אירו בלונדון, היקרה ביותר).[53]
הגירה
כפי שנקבע בחוק הצרפתי, מפקדי האוכלוסין הצרפתיים אינם מעלים כל שאלה הנוגעת להשתייכות האתנית או הדתית של התושבים. עם זאת, הם אוספים מידע על מדינות המוצא, ודי בנתונים אלה כדי לקבוע שאזור המטרופולין של פריז הוא מהמגוונים ביותר באירופה מבחינה אתנית: ממפקד האוכלוסין של שנת 1999 עולה ש-19.4% מהאוכלוסייה הכללית נולדו מחוץ לשטחי צרפת שבאירופה.[54] על פי אותו מפקד, 4.2% מאוכלוסיית המטרופולין הפריזאית הייתה על טהרת מהגרים שמקרוב באו (כלומר, הגיעו לצרפת בין המפקד של 1990 לזה של 1999), והיו ברובם מסין או מאפריקה[55]
פיזור המהגרים ברחבי העיר מגוון ומתפקד על פי ההשתייכות הקהילתית: ברבעים ה-18 וה-19 מרוכז חלק גדול ממהגרי אזור דרום הסהרה שבאפריקה, בעיקר בשכונה שאטו־רוז', בעוד שבבלוויל נמצא ריכוז חשוב של מהגרים שמוצאם מאסיה. ברובע ה-13 נמצאת השכונה האסיאתית של פריז, שהיא הצ'יינהטאון החשוב ביותר באירופה.[57]
במהלך שנת הלימודים האקדמית 2005–2006, כ-263,812 תלמידים למדו במגזר הציבורי, מתוכם 135,570 תלמידי בתי־ספר יסודיים ו-128,242 תלמידי תיכון, לצד 138,527 תלמידים במגזר הפרטי. בפריז מוסדות המסווגים כאזור חינוך מועדף (Zone d'éducation prioritaire) או רשת חינוך מועדפת (réseau d’éducation prioritaire) : 214 בתי ספר ו-32 קולז'ים (בהם לעיתים רק תלמיד אחד מתוך חמישה הוא פריזאי) נכללים בסיווג זה.[58]
בשנת 2007 היו בעיר כולה 881 מוסדות לימוד ציבוריים, מהם 323 בתי־ספר לגילאי 5–7, 334 בתי־ספר יסודיים, שישה מוסדות מיוחדים (בתי ספר בבתי־חולים), 110 חטיבות ביניים, 72 תיכונים כלליים וטכנולוגיים, 34 תיכונים מקצועיים ושני תיכונים ציבוריים ניסיוניים. בנוסף להם ישנם 256 מוסדות חינוך פרטיים תחת חוזה: 110 בתי ספר לגילאי 5–7, בית־ספר מיוחד אחד, 67 חטיבות ביניים, 73 תיכונים כלליים וטכנולוגיים וחמישה תיכונים פרטיים מקצועיים תחת חוזה.
בחינוך העל־יסודי, בתי הספר "לואי־לה־גראן", "אנרי הרביעי" ו"התיכון הבינלאומי של סן־ז'רמן־און־ליי" הם בעלי שיעור קומה לאומי ואף בינלאומי.
חינוך גבוה
החינוך הגבוה כלל בשנת 2004 כ-60,000 סטודנטים בערך באזור איל־דה־פראנס, שמהווים כרבע מסך הסטודנטים בצרפת כולה.[59] מתוכם, כמחצית לומדים בפריז עצמה.[60]
מאז המאה ה-12, פריז היא אחת המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של אירופה, בעיקר בתחומי התאולוגיה והפילוסופיה. מקובל לראות באופן סמלי בשנת 1200 את תאריך ייסודה של אוניברסיטת פריז, כאשר פיליפ אוגוסט העניק מעמד ייחודי לאיגוד (גילדת) המורים והתלמידים בצורת פטור משפטי ומשטרתי, והציב אותם כך תחת המשפט הכנסייתי. הקולז'ים, מקום מגורי המורים והתלמידים, שהפכו גם לאזור ההוראה המרכזי, אורגנו בפקולטות. ייסוד הסורבון מתוארך לשנת 1257. האוניברסיטה פעלה בעיקר סביב גבעת סנט־ז'נבייב (ז'נבייב הקדושה), שבגדה השמאלית. רובע זה, שכונה הרובע הלטיני משום שלטינית הייתה שפת ההוראה באוניברסיטה, משמש גם כיום מרכז אוניברסיטאי חשוב.
מאז שנות השישים של המאה ה-20 הוקמו מספר אוניברסיטאות בפרוורי העיר, כשהוותיקה ביותר מביניהם היא זו של ננטר, שהוקמה ב-1964. באותו הזמן הועתק מקומם של מספר בתי־ספר גדולים ממרכז פריז, בעיקר כדי לקבל שטחים ירוקים יותר. מדרום לפריז נוצר מתחם חשוב, המאכלס את אוניברסיטת פריז-11 ואת בתי הספר הגדולים, האקול פוליטקניק, בית הספר לניהול (HEC), וכן מספר מעבדות ציבוריות ופרטיות. בשנת 1969 הוקם המכון הצרפתי לעירוניות המתוכנן להתמזג עם המכון לתכנון עירוני של פריז.
פריז הייתה תמיד מרכז לסוחרים, סטודנטים ועולי רגל דתיים, אך "תיירות" במובן המקובל של המילה ובקנה מידה גדול, החלה רק עם הופעת תנועת הרכבות, בעיקר לאחר שנת 1848. אחד ממוקדי המשיכה ה"המוניים" הראשונים של פריז, שמיקדו אליה עניין בינלאומי החל מ-1855, היו התערוכות העולמיות. אלו הביאו לבניית מונומנטים חשובים בעיר, בהם מגדל אייפל המפורסם, בתערוכה של שנת 1889. אלו, יחד עם הבנייה העיטורית שאפיינה את תקופת הקיסרות השנייה, הפכו את העיר עצמה למוקד תיירותי מרכזי.
במאה ה-20 בנו גדולי האדריכלים מבנים רבים ברחובות פריז: הקטור גימאר, שארל פלומה (Plumet)[61] וז'ול לווירוט (Lavirotte), פיתחו את סגנון האר נובו בצרפת, ואחריהם, רובר מאלה-סטוון (Mallet-Stevens), מישל רו-ספיץ (Roux-Spitz), וילם מרינוס דודו (Dudok), אנרי סובז' (Sauvage), לה קורבוזייה, אוגוסט פרה (Perret) ועוד, פעלו בה בתקופה שבין מלחמות העולם.
ביטוי מובהק לאדריכלות העכשווית בפריז ניתן למצוא במרכז פומפידו, מבנה משנות השבעים של המאה ה-20, בו שוכן המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית יחד עם הספרייה הציבורית של העיר; במגדל מונפרנאס שהיה לגורד השחקים הגבוה ביותר בצרפת; במכון העולם הערבי שנפתח בשנת 1987; ובמפעלי הבנייה שקידם הנשיא הצרפתי פרנסואה מיטראן: האתר החדש של הספרייה הלאומית של צרפת, האופרה בסטיליה ופירמידת הלובר, שתכנן איי אם פיי בחצר המוזיאון המפורסם. מוזיאון קה ברנלי, המוקדש לאמנות תרבות אפריקה, אסיה, אוקיאניה ויבשת אמריקה, נחנך בשנת 2006 בתכנונו של האדריכל ז'אן נובל, שתכנן גם את מכון העולם הערבי.
פריז ידועה בשלל הגנים והפארקים רחבי הידיים המצויים בה. בבניית ושכלול ריאותיה הירוקות של העיר הושקע עמל רב, רובה במסגרת הבנייה מחדש של פריז על ידי הבארון אוסמן. ברבים מהפארקים והגנים קיים אגם מלאכותי או טבעי ופסלים רבים מוצבים בהם.
כמה מגניה הגדולים של פריז כיום נוצרו בתקופת הקיסרות השנייה: פארקים, בהם פארק מונסורי, פארק דה בוט שומון ופארק מונסו (שנקרא בעבר "פולי דה שארטרה"), שהיו בעבר באזורי הפרוורים אך סופחו לעיר בשנת 1860, נוצרו בידי נפוליון השלישי תחת ידי המהנדס ז'אן־שארל אלפן, והיו פתוחים לכל. פרויקט אחר, שבוצע תחת הברון אוסמן, היה עיצובו מחדש של יער בולון שבמערבה של העיר; יער ונסן שבמזרח זכה לטיפול דומה מספר שנים מאוחר יותר.
תוספות חדשות יותר לגניה של פריז הם פארק לה וילט, שתוכנן בידי ברנרד טשומי בשטח שהיה בעבר אזור המשחטות של פריז, וגנים שנוספו לאורך מסלולה הישן של מסילת הרכבת ההיקפית כמו "פטיט סנטור" (Petite Ceinture) ו-La Promenade Plantée ("הטיילת השתולה"), שמהווה מסלול הליכה של מספר קילומטרים בחלקה המזרחי של העיר.
הגנים מתוחזקים על ידי עיריית פריז באופן שוטף, ופתוחים לשימוש הציבור הרחב בכול ימות השבוע.
בחלק מהגנים מוצבת שמירה דרך קבע, לפיקוח ותחזוקת הגן. תושבי פריז ותיירים רבים נוהגים לשהות דרך קבע בגנים, למטרות פיקניק, ריצה ומשחקים שונים.
בתי הקברות של פריז היו באזורי הפרוורים מאז שלטון הרומאים בעיר, אך מצב זה השתנה בעת עליית הנצרות קתולית והופעת בתי הקברות שבכנסיות העירוניות. הגדול שבהם היה "בית הקברות של התמימים" (Cimetière des Innocents) באזור לה אל. צמיחת העיר הביאה למילוי בתי הקברות האלו במהרה, ואלו עלו על גדותיהם ויצרו מצב תברואתי לקוי; החל משנת 1786, תוכנם של בתי הקברות העירוניים הועבר לאזור מחצבות אבן, שהיה באותם ימים פרוור מרוחק מחוץ לעיר, מעברו של "שער הגהנום" (Porte d'Enfer) של פריז (כיום ניצבת במקום כיכר דנפר־רושרו, שברובע הארבעה עשר של פריז, ומשם ניתן להיכנס לחלק ממחילות הקבורה האלו).[62] לאחר הקמתם של מספר בתי קברות קטנים באזורי הפרוורים, הוציא נפוליון בונפרטה צו במטרה לספק פתרון קבוע יותר לבעיה, והורה על הקמתם של שלושה בתי קברות גדולים מחוץ לחומות העיר; בתי קברות אלו, שנפתחו החל משנת 1804, היו פר לשז, בית הקברות של מונמארטר, בית הקברות מונפרנאס, ומאוחר יותר, בית הקברות של פאסי.
כאשר פריז צירפה לתחומה את אזורי הפרוורים שסביב לה בשנת 1860, שוב נכללו בתי הקברות בתחומה של העיר. בתי קברות חדשים נפתחו בפרוורים המרוחקים יותר בראשית המאה ה-20: הגדולים ביותר מצויים בבית הקברות של סן־אואן, בית הקברות של בוביני־פנטן, בית הקברות של איברי ובית הקברות של באנו.
פריז היא מרכז תרבותי מהמעלה הראשונה. היא מהווה יעד תיירותי עבור כ-26 מיליון תיירים זרים מדי שנה, מפעילה מעל 210 מוזיאונים, בראשם הלובר, ואתרים ייחודיים, כשאנז אליזה ומגדל אייפל. פריז היא בירת כינוסי העסקים (5% מהפעילות העולמית בירידים וקונגרסים נערכת על פני 600,000 מ"ר בעיר וסביבתה), בירת האופנה, המותרות, הגסטרונומיה והאהבה (מעט אחרי ונציה), ומצטיינת במבחר רב ומגוון של מופעי תיאטרון, אופרה ובעיקר, היצע נדיר של סרטים מהעולם כולו, עבור חובבי הקולנוע.
בפריז ובאזור איל-דה-פראנס נמצא הריכוז המוזיאלי הגדול ביותר בצרפת. בפריז גופה ניתן למנות מעל למאה מוזיאונים, אליהם יש להוסיף עוד מאה ועשרה מוזיאונים שבסביבתה הקרובה. אך מעבר למספרים, בגיוון הרב של האוספים ניתן למצוא את העושר הייחודי.
פריז מושכת אליה כל שנה מספר רב של מבקרים. המוזיאון העתיק והגדול ביותר, הן בשטח התצוגה והן באוספים, הוא מוזיאון הלובר. עם שיא של 8.3 מיליון מבקרים בשנת 2006, הלובר מוצב היטב כראשון בעולם מבחינת מספר המבקרים בו. נמצאות בו יצירות מופת כמונה ליזה וונוס ממילו. מוזיאונים נוספים בעלי שם עולמי מונים את המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית, השוכן בבניין הצינורות המוזר למראה של "מרכז ז'ורז' פומפידו" (ברובע המכונה "בובורג"); מוזיאון ד'אורסה, בו מרוכזות יצירות מופת של האמנים האימפרסיוניסטיים; מוזיאון גימה, המציג אמנות אסייתית, ומוזיאון קה בראנלי, שנפתח בשנת 2006. בסמוך לפריז, ארמון ורסאי מושך מיליוני מבקרים כל שנה, והוא הוכרז, יחד עם הגנים שלו, כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו בשנת 1979.[63]
המוזיאונים בעיר מגוונים מאוד מבחינת הסטטוס הניהולי שלהם: המפורסמים ביותר הם המוזיאונים הלאומיים (Musées Nationaux), השייכים למדינה. אחרים שייכים למשרדי ממשלה, בהם מוזיאון הצבא ומוזיאון מפות התבליט (שבאינווליד), ו"מוזיאון האוויר והחלל", (שני האחרונים מנוהלים בידי משרד ההגנה הצרפתי). מוזיאונים אחדים משתייכים למכון של צרפת, ויש גם מוזיאונים פרטיים.
עיריית פריז מחזיקה ומטפלת בעצמה בארבעה-עשר מוזיאונים ואתרים עירוניים, שהמפורסם בהם הוא מוזיאון קרנוולה (Carnavalet), ששוכן בבית מידות במארה, לא רחוק מבית ויקטור הוגו, ומוקדש לתולדות העיר פריז; המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית שוכן בפאלה דה טוקיו, לצד חלל תצוגה לאמנות עכשווית. בחללים אלו מוצגות לעיתים תערוכות נושא מתחלפות.[64]
פריז מארחת מספר רב של ספריות, בעיקר ציבוריות. ספריית מזראן, שנוסדה על בסיס ספרייתו הפרטית של הקרדינל מזראן, היא הספרייה הציבורית העתיקה ביותר בצרפת; היא נפתחה לציבור בשנת 1643.
בעיר ישנן חמישים וחמש ספריות עירוניות כלליות[65] ותריסר ספריות עירוניות ייעודיות (תמטיות), מהן ניתן לשאול פריטים מסוימים. מביניהן בולטות הספרייה ההיסטורית של העיר פריז (Bibliothèque Historique de la Ville de Paris), שנוסדה בשנת 1871, ובה מיליון ספרים, עלונים, תצלומים, כרטיסים ומפות הקשורים להיסטוריה של העיר, וספריית הקולנוע פרנסואה טריפו, שבה מסמכים חשובים על הקולנוע. בניגוד לכניסה המוגבלת לספרייה הלאומית של צרפת ולספריית מזראן, הכניסה לספריות העירוניות היא חופשית לחלוטין, למעט הגבלות על כניסת קטינים לספריות הייעודיות.
ישנו סוג נוסף של ספריות בפריז, דוגמת ספריית המידע הציבורית שבמרכז פומפידו, שהן שיתופיות או פרטיות. מספר ספריות אוניברסיטאיות פתוחות אף הן לקהל.
פריז, בירה ספרותית ואינטלקטואלית
במאה ה-12, קרנה של אוניברסיטת פריז הפכה את העיר לאחד המרכזים האינטלקטואליים הגדולים של העולם הנוצרי. אימוץ הדיאלקט הפריזאי בידי חצר המלוכה הדגיש מעמד זה. במהלך הרנסאנס הפכה העיר למוקד ההומניזם. עם התעצמות ריכוז הכוח במוקדים ספורים, חוזק מעמדה התרבותי של פריז בצרפת. לקראת אמצע המאה ה-17, פריז והסלונים שלה היו המרכז הבלעדי כמעט של הספרות הצרפתית. לקראת סוף המאה, יוקרתה של חצר המלך לואי ה-14 שבוורסאי האפילה מעט על זו של פריז. עם זאת, החיים האינטלקטואליים הפריזאיים נותרו שוקקים.
במהלך המאה ה-18 חזרה פריז להיות המרכז התרבותי של הממלכה. הסלונים הפריזאים הרקיעו לאחת התקופות היפות ביותר שלהם. וולטר, בקלילות והאירוניה שלו, הוא הסופר הפריזאי המובהק. בניגוד לו, ז'אן-ז'אק רוסו נמלט מעיר זו "של רעש, עשן ולכלוך" ומצא מפלט במונמורנסי, בטרם חזר להשתכן בעיר בשנת 1770.
לאחר המהפכה הצרפתית, העולם הספרותי התרחב והפך למורכב יותר. פריז לא איבדה את מקומה כליבם של החיים האינטלקטואליים הצרפתיים, וקיבלה אליה אנשי רוח ותרבות כשופן ומשוררים וסופרים פרוגרסיביים (כגון היינה) שנרדפו או גורשו ממדינות מוצאם, שנותרו באופן כללי די שמרניות. בשנות העשרים של המאה ה-20 סופרים זרים רבים הגיעו לגלות את פריז ולשאוב ממנה השראה ליצירותיהם: ארנסט המינגוויי, הנרי מילר, גרטרוד סטיין ועוד רבים. אחרים באו לעיר למצוא תקווה חדשה, כד. ה. לורנס, ג'יימס ג'ויס ועוד. מונפרנאס, ששימש רובע אמנים עוד משלהי המאה ה-19, זכה לתקופה הזוהר שלו. לאחר מלחמת העולם השנייה, אזור סן ז'רמן דה פרה הפך לאכסדרה הספרותית המפורסמת ביותר בעיר, והעולם האנטלקטואלי והספרותי התרכז סביב דמויות כז'אן-פול סארטר, סימון דה בובואר, בוריס ויאן או ז'אק פרוור.[66] ואולם, מאותה תקופה דעך זוהרה האנטלקטואלי של פריז בעולם, אך היא נותרה העיר המרכזית בפעילות הספרותית וההוצאה לאור של ספרות צרפתית. כיום, בכל רובע בעיר מוצגים לוחות לזכר אנשי ספר שהתגוררו במקום.
בתי הקפה הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מהתרבות הצרפתית, במיוחד מאז חנוכתם של קפה רֵזָ'נְס (Café Régence) בפלה רויאל בשנת 1688, וכשנה מאוחר יותר של קפה פּרוֹקוֹפּ (Café Procope) בגדה השמאלית. בתי הקפה שבגני הגדה השמאלית הפכו פופולריים במיוחד במרוצת המאה ה-18, וניתן לראות בהם את "טרסת הקפה" הראשונה של העיר. טרסות אלו התרחבו עם סלילת השדרות והמדרכות הרחבות באמצע המאה ה-19.
שמו הטוב של המטבח הפריזאי נובע מהמקורות השונים של תושבי העיר. עם הופעת מסילות הרכבת באמצע המאה ה-19, ועם המהפכה התעשייתית שבאה בעקבותיה, רבים הגיעו מהפרובינציה לעיר הבירה, והביאו עימם את הגיוון הגסטרונומי הרב של אזוריה השונים של צרפת. בפריז נוסדו מסעדות המתמחות במטעמים מקומיים: "שֶה זֶ'נִי" (Chez Jenny) היא דוגמה אופיינית למסעדה שהתמחתה במטבח אלזסי, ואילו "אוֹ לִיאוֹנֶה" (Aux Lyonnais) היא דוגמה אופיינית למטבח מויל אֶווֹקֵה. הגירה ממקומות מרוחקים יותר הביאה עימה גיוון קולינרי רב נוסף, וכיום ניתן למצוא מספר גדול של מסעדות בעלות מטבח אסיאתי או מאזור המגרב.
כמו במקומות רבים באירופה, ההפקות ההוליוודיות תופסות את הנתח הגדול ביותר של צופי הקולנוע בפריז, ועם זאת במאים כקלוד ללוש, ז'אן-לוק גודאר, קלוד שברול ולוק בסון, ואף במאים פופולריים יותר כקלוד זידי, ממשיכים לייצג את הקולנוע הצרפתי. גם הקולנוע האירופאי והאסייתי זוכים לתפוצה רחבה בבתי הקולנוע שבעיר. בפריז ישנם, נכון לשנת 2007, למעלה מ-374 בתי קולנוע, בהם מבקרים מעל לשלושים מיליון צופים בשנה (הנתונים משנת 2004), והם מתייחדים גם בבתי קולנוע קטנים ובהיצע מגוון של בין 450 ל-500 סרטים שמוצגים בהם בכל שבוע.[67] מאז שנות התשעים של המאה ה-20 נבנו בעיר מספר רב-קולנועים בעלי עשרה עד עשרים חדרי צפייה (באזור לה אל, ברסי ועוד). בית הקולנוע הגדול ביותר בפריז כיום הוא ה"גראן רקס", עם 2,800 מושבים, בעוד שאר אולמות הקולנוע מכילים כאלף מושבים ומטה. מספר חברות גדולות זוכות לעוצמה גוברת בשוק ומחלישות את הקולנוע העצמאי.[68]
פריז מארחת לאורך כל השנה מספר רב של פסטיבלים, מהם כמה ראויים לציון מיוחד. בסוף ינואר, מתעוררים לחיים רחובות הרובע השלושה-עשר עם חגיגות השנה הסינית החדשה, ואילו התהלוכה המסורתית של "הקרנבל של פריז" עוברת ברחבי העיר בכל שנה בחודש פברואר; בסוף פברואר מתקיים הסלון הבינלאומי לחקלאות; בחודש מרץ מתקיים "סלון הספרים של פריז"; המרתון של פריז מתקיים במהלך אפריל ומצעד הגאווה בחודש יוני. ביום ההיפוך הצפוני - "היום הארוך ביותר" בחצי הכדור הצפוני המהווה את תחילת הקיץ, נחגג בפריז חג המוזיקה.
14 ביולי הוא המועד המסורתי של המצעד הצבאי בשנז אליזה, ובסוף אותו החודש מגיע הטור דה פרנס לסיומו בעיר. בנוסף, בין יולי לאוגוסט מתקיים מאז שנת 2002 פסטיבל "פארי פלאז'" בעיר, בו הופך קטע מגדות נהר הסן לחוף-ים מלאכותי. באוקטובר בכל שנתיים מתקיים מונדיאל הרכבים; מאז שנת 2002 פסטיבל "לילה לבן" (Nuit Blanche) מאפשר לציבור לצפות בחינם בתצוגות האמנות העכשווית השונות ברחבי העיר, וזאת בליל שבת או ראשון הראשונים של חודש אוקטובר.
ספורט
בהיסטוריה של פריז שמור מקום מיוחד לספורט. מאז משחקי הז'ה דה פום במאה ה-12, דרך משחקי הכדורגל במאה ה-16 ועד למרוצי הסוסים והאופניים במאה ה-19, פריז נהנתה קרוב לאלף שנים מאירועי ספורט. בעיר ישנם כ-360 מתקני ספורט: 172 מגרשי טניס, 131 אולמות התעמלות עירוניים, 36 בריכות (אליהן נרשמו כ-3.4 מיליון כניסות בשנת 2006) ו-10 בריכות לימודיות, 32 אצטדיונים עירוניים, ושישה פארקים אותם חולקת פריז עם פריז עם המחוזות הסמוכים לה.[69]
"פארק דה פראנס" הוא אצטדיון שנבנה בשנת 1897 בדרום-מערב פריז, ושופץ ב-1972. יש בו 45,500 מושבים. מועדון הבית שלו הוא פארי סן ז'רמן.
"פאלה אומניספורט דה פארי-ברסי" הוא אתר גדול ותחום במזרח פריז, שנחנך בשנת 1984 ומארח תחרויות ספורט רבות, אך משמש במקביל גם אולם תצוגות עבור מופעים שונים; קונצרטים, החלקה על קרח, וכדומה. אצטדיון שארלטי, שהוקם בשנת 1939 ושופץ ב-1994, מפורסם כמקדש הספורט החובבני של פריז; האו מורכב מאצטדיון אתלטיקה בן 20,000 מושבים ואולם ספורט כללי בן 1,500 מושבים.
הסטאד דה פראנס, בו כ-80,000 מושבים, נבנה בפרוור סן דני הסמוך לפריז, עבור משחקי מונדיאל 1998, ומשמש במשך השנה עבור משחקי הבית של קבוצת הרוגבי הצרפתית, ב"טורניר ששת הלאומים" ולעיתים עבור משחקים חשובים של קבוצת הרוגבי "סטאד פראנסה". בשנת 2007 משחקים רבים בגביע העולם ברוגבי התקיימו באצטדיון זה.
בעוד שנקודת המוצא של מרוץ הטור דה פראנס המפורסם משתנה מדי שנה, השלב הסופי מתקיים תמיד בפריז, ומאז 1975 נקודת הסיום היא בשדרות שנז אליזה. הטניס הוא ספורט פופולרי נוסף בפריז ובצרפת כולה. אליפות צרפת הפתוחה (הרולאן גרוס) מתקיימת כל שנה על משטח החימר של "אצטדיון רולאן גרוס" בסמוך ליער בולון, והיא אחת מארבע תחרויות הגראנד סלאם.
הרכבת התחתית של פריז (מכונה גם המֶטְרוֹ של פריז, או פשוט מטרו), פועלת בעיר ברציפות מאז המאה ה-19 נמצאת בפיתוח מתמיד, והיא ממערכות הסעת ההמונים הוותיקות והיעילות בעולם. 300 תחנות פעילות מרשתות את העיר בצפיפות ומכסות היטב כל רובע ושכונה בה (כולל 62 תחנות בהן עובר יותר מקו אחד). בשנת 2006 כללה רשת המטרו 14 קווים מלאים ועוד שני קווי משנה באורך כולל של 214 ק"מ, והיא הסיעה 4.9 מיליון איש ביום.
המטרו פעיל החל מהשעה 5:30 בבוקר עד השעה 00:30 בלילה.
בנוסף לרשת של אוטובוסים ורכבות מטרו, פריז מקושרת עם פרווריה באמצעות רשת רכבות ה-RER, שמכסות את אזור הפרוורים של פריז ומקלות על הגישה מהם אל העיר.
ה-RER הוא אמצעי תחבורה מהיר, ויש לו מספר תחנות משותפות עם המטרו. החלק המרכזי של ה-RER הושלם בשנים 1962–1988, במבצע הנדסי עצום; אז נחפרו קווים ותחנות עמוקים ורחבים במיוחד. 33 מבין 246 התחנות של רשת RER נמצאות בתוך פריז. בשל אופיו המשולב, מופעלים חלקים מה-RER על ידי חברת התחבורה העירונית של פריז (שמנהלת גם את המטרו) - RATP, וחלקים אחרים על ידי חברת הרכבות הלאומית - SNCF.
פריז מהווה צומת ראשי לרשת הרכבות ומסילות הברזל הארצית של צרפת, המופעלת על ידי SNCF - חברת הרכבות הלאומית. שש תחנות רכבת ראשיות פועלות בעיר. חמישה-עשר קווים (המכונים Transilien) מקשרים את העיר עם הפריפריה של חבל איל-דה-פראנס (פרוורים שאינם מכוסים ברשת ה-RER), ורשתות ה-Corail, ה-TGV וה Eurostar מקשרות את פריז עם יתר ערי צרפת, עם המדינות השכנות ועם יעדים שונים ברחבי היבשת האירופית.
תעופה
אחרי לונדון, פריז היא העיר האירופאית בעלת היקף ההתנהלות האווירית הגדול ביותר, עם 82.5 מיליון נוסעים בשנת 2006, שעברו דרך שני שדות התעופה המרכזיים של העיר: רוּאָסי-שארל-דה-גוֹל (CDG) ואוֹרְלִי (ORY).
מכוניות וכבישים
"וֶלִיבּ'" (Vélib'), מיזם השכרת אופניים ציבוריים, שקידם ראש העיר ברטראן דלנואה
כמו בכל המגלופוליסים בעולם, תנועת כלי הרכב בפריז דחוסה מאוד ולעיתים קשה, למרות השדרות הרחבות שנסללו בידי הברון אוסמן במאה ה-19, שהשפעתן על קלות התנועה היחסית בעיר ניכרת עד היום. העיר מוקפת בבולוואר פריפריק, כביש מהיר טבעתי שהוא העמוס ביותר בצרפת. מערכת של כבישים בין-עירוניים טווה רשת קורי עכביש שמקשרים את העיר עם פרווריה הסמוכים ועם שאר המדינה.
מצב החנייה בפריז הוכיח את עצמו כסביר יחסית למטרופולינים גדולות אחרות. עם השנים, חל שינוי. ב-2020, נחסמו מקמות חנייה ברחובות רבים במרכז העיר, כדי לאפשר שירות לקוחות במסעדות ובבתי קפה, בהתאם לתנאי הקורונה, ולאפשר שמירת ריחוק חברתי להולכי הרגל[44].
מהירות התנועה המותרת ברוב נמוכה למדי עומדת על מתחת ל-30 קמ"ש פרט לחריגים.[71]
אופניים
העירייה מקדמת שימוש בתחבורה ציבורית ובאופניים, ולפיכך הסדירה, מאז סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, רשת של שבילי אופניים, שממשיכה לגדול כל הזמן. בסוף 2006, 317 קילומטרים של שבילים נפרשו לרוחב פריז, כולל נתיבי אוטובוסים ומדרכות שהורחבו.[72][73] בעקבות הערים רן וליון, חנכה עיריית פריז ב-15 ביולי2007 מערכת השכרת אופניים בשימוש חופשי (vélos en libre-service), שמכונה "וֶלִיבּ" (Vélib', הלחם של המילה וֶלוֹ, אופניים בצרפתית, עם המילה לִיבְּרְ, חופשי), עם המערך הגדול ביותר באירופה של אופניים, מעל ל-20,000 נכון לסוף 2007, ו-1,451 תחנות השכרה אשר פרוסות בעיר במרחקים שאינם עולים על 300 מטרים זו מזו.[74]
כדי להתמודד עם בעיית פקקי התנועה, וכהכנה לאולימפיאדת פריז 2024, העירייה מעודדת שמוש נרחב באופניים ובקורקינטים. עד 2020, נבנו 300 ק"מ לשבילי אופניים בעיר, ובזמן סגר הקורונה, נוספו 50 ק"מ זמניים, המיועדים להפוך לקבועים[44].
מוניות
בפריז פועלות, נכון לתחילת 2007, כ-15,500 מוניות[75] המבצעות בממוצע כ-200,000 נסיעות ביום. הן מאורגנות בשלושה סוגי תחנות: ראשיות, אזוריות ומקומיות. 28 התחנות הראשיות פועלות 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע וממוקמות באתרים הגדולים של העיר. 90 תחנות אזוריות ממקומות ליד צירי תנועה מרכזיים ו-316 תחנות מקומיות ליד מבני ציבור כגון בתי חולים, בתי מלון, תיאטראות וכדומה. מונית פנויה להסעה מסומנת על ידי שלט גג מואר.
עם זאת, לפריז יש שיתופי פעולה והסכמים נוספים עם ערים נוספות.
ראו גם
עיינו גם בפורטל
פורטל פריז הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות פריז. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בפריז על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד.
Jacques Dupâquier, Histoire de la population française, Paris, PUF, 1995, ISBN 2130468225
Jean Favier, Paris, deux mille ans d'histoire, Fayard, 1997, ISBN 2213598746
Alfred Fierro, Histoire et dictionnaire de Paris, Éd. Robert Laffont, 1996, 1580 p, ISBN 0785993002
Marcel Le Clère, Paris de la Préhistoire à nos jours, Éd. Bordessoules, 1985, 705 p, ISBN 2903504199
Jean-Robert Pitte (dir.) Paris : histoire d'une ville, Hachette, 1993' ISBN 2010171217
Dany Sandron, Philippe Lorentz et Jacques Lebar, Atlas de Paris au Moyen Âge. Espace urbain, habitat, société, religion, lieux de pouvoir, Parigramme, 2006, ISBN 2840964023
^François Caradec, 2002. Dictionnaire du Français Argotique & Populaire, Paris: Larousse, p.152, p. 243
^כך נכתב בספרים עבריים, למשל ספר "מעם לועז" חלק א' מאת הרב יעקב כולי בהקדמה וזו לשונו; "נהרות הידועים בשמם ויעשו להם עיר.. ואת העיר פריש.. ועם הארץ, אחרי זמן מה, כמובן, קראו לה פרנקיא,על שם".. וכן בשער הספר "חקקי אבן" מאת המשכיל והחכם ומחבר הספרים הרב אליקים כרמולי בשער הספר כתוב: "בעיר גדולה לאלוהים פַּארִישׂ" (פאריש, תרכ"א1861)
^Historia thématique n°107 mai-juin 2007, page 20 : « La Reynie somme les 30 000 habitants de la cour des miracles de déguerpir sous peine de pendre les douze derniers. »
.jpg)
