גאליה (בלטינית: Gallia) הוא שמו ההיסטורי, בתקופת הברזל ובתקופה הרומית, של אזור במערב אירופה החופף בגבולותיו לצרפת המודרנית ולאזורים נוספים ממערב לנהר הריין, בהם בלגיה, לוקסמבורג וחלקים מערביים של שווייץ, הולנד וגרמניה. באזור זה ישבו בתקופת האימפריה הרומית הגאלים, בני עם קלטי, שנפוצו אף מחוץ לגבולות גאליה. בין היתר, הם יישבו את המישורים בצפון איטליה, באזור שכונה על ידי הרומאים בשם גאליה קיסאלפינה (הצד הקרוב של הרי האלפים). החלק הנותר של גאליה היה "גאליה טראנסאלפינה" (גאליה שמעבר לאלפים), אלו היו שטחי גאליה שמצפון להרי האלפים ועד בלגיה של ימינו.
היסטוריה
מרבית הידע על גאליה מגיע ממקורות ארכאולוגיים. המקור הכתוב העיקרי להיסטוריה של הגאלים הם כתביו של פוסידוניוס מאפמאה שצוטטו על ידי טימגנס, יוליוס קיסר, ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס וסטרבון. בתקופת הברונזה המאוחרת יושבו האזורים של מזרח ודרום צרפת על ידי תושבים שדברו שפה פרוטו-קלטית המכונים בני תרבות אורנפילד (המאה ה-12 – המאה ה-8 לפנה"ס) מהם התפתחה תרבות האלשטאט שהתאפיינה ביכולת לייצור ועיבוד ברזל. עד שנת 500 לפנה"ס הפכה תרבות זה לתרבות השלטת במרבית שטחה של צרפת (למעט אזור האלפים והקצה הצפון מערבי). ברקע של תרבות האלשטאט החלה מתפתחת במאות ה-7 וה-6 לפנה"ס תרבות קלטית קונטיננטלית מוקדמת המכונה תרבות לה טנה שספגה השפעה ניכרת מהתרבויות המפותחות של היוונים, הפיניקים והאטרוסקים והחלה מתפשטת לאורך נהרות הסיין, הריין והאלבה. עד לסוף המאה ה-5 לפנה"ס התפשטה תרבות לה טנה בכל שטחה של גאליה וגם באזורים נוספים באירופה. במאות ה-4 וה-3 לפנה"ס התפשטו הגאלים הרבה מעבר לשטחה של גאליה הרומאית (אזור צרפת ובלגיה) ואף ישבו באזורים בצפון איטליה תוך שהם מהווים איום ישיר על האימפריה הרומית המתהווה. באזור ישבו לצדם בני עמים נוספים, כגון היונים והפיניקים שהתבססו לאורך חוף הים התיכון והקימו ערי נמל ונקודות מסחר כגון מסיליה (מרסיי של היום). בנוסף לכך לאורך החוף הדרום המזרחי התערבבו עמים ליגורים עם הקלטים ליצירת תרבות קלטית-ליגורית. במאה ה-2 לפנה"ס דרום מזרח גאליה (לאורך חוף הים התיכון) הפכה לאזור מפותח ומשגשג כלכלית, בצפון גאליה לעומת זאת נודעו מספר ערים שכללו את העיר המבוצרת אוואריקום (כיום בורז') עיר גדולה בת כ-40,000 תושבים, ואת הערים קנבאום (אורליאן), אוטריקום (שארטר) והאופידוםביבראקטה וכן מבצרים נוספים בהם השתמשו בזמן מלחמה. הערים המשגשגות של גאליה הים תיכונית הותקפו על ידי קואליציה של ליגורים וגאלים, ותושבי מסיליה פנו לעזרתה של רומא. הרומאים התערבו בסכסוך בגאליה ב-125 לפנה"ס וב-121 לפנה"ס השתלטה רומא על האזור הים תיכוני של גאליה שסופח לאימפריה הרומית וכונה בהמשך גאליה נארבוננסיס.
גאליה נכבשה על ידי יוליוס קיסר בשנים 58 - 50 לפנה"ס וסופחה לאימפריה הרומית. מלחמתו של יוליוס קיסר עלתה בחייהם של גאלים רבים, ורבים אחרים נמכרו כעבדים. הגאלים שנותרו הפכו לחלק מהאימפריה הרומית. בירת גאליה בימי הרומאים הייתה אופידום בשם לוגדונום (כיום ליון). לאחר הכיבוש, שימשה גאליה את הרומאים גם כ"ארץ גזירה" אליה הגלו יריבים פוליטיים, כך לאחר שהדיח אוגוסטוסקיסר רומא את ארכלאוס נשיא העם ביהודה מכיסאו, הגלה אותו לגאליה, בה מת ארכלאוס בשנת 16 לספירה והוא בן 39.
הגאלים נטמעו תוך כמה דורות בתוך האימפריה הרומית ותוך 200 שנה איבדו את זהותם הקלטית. הגאלים סיפקו חיילים ואפילו קיסרים לשליטה באימפריה. התרבות הקלטית של הגאלים נטמעה אף היא בתרבות היוונית-רומית של הכובשים; לא נותרו ממנה שרידים של ממש, והמעט הידוע מתבסס בעיקר על מקורות רומאיים. במקביל, נאבקו הרומאים בדרואידיות. גאליה הייתה חלק נאמן ואינטגרלי מהאימפריה הרומית. בעת משבר המאה השלישית קם בפרובינקיה ובסביבותיה שלטון עצמאי (המכונה "האימפריה הגאלית" במחקר לצורכי נוחות) קצר-ימים שנמשך למעלה מעשור, אך זה לא נבע בשום אופן משאיפות גאליות ייחודיות אלא ממניעיו הפוליטיים של המצביא פוסטומוס.
תקופת האימפריה הרומית המאוחרת
במאה החמישית לספירה, פלשו לאימפריה הרומית שבטים גרמאניים והביאו לנפילתה. בין הפולשים היו גם הפרנקים, שהתיישבו בגאליה. בעקבות כך, נטמעו התושבים הגאלים בתוך אותם השבטים.
המושל הגאלו-רומי העצמאי האחרון היה סיאגריוס, שאת ממלכתו כבש כלוביס הראשון.
בתקופת שלטונו של כלוביס הראשון, נעלם השם "גאליה" ובמקומו נכנס לשימוש השם "ממלכת הפרנקים" (Regnum Francorum) או "פרנקיה" (Francia). השם מבטא את תפיסת הממלכה בתקופה זו כממלכה של אוכלוסייה ולא של שטח.[1]
"גאליה" נשאר שמה של צרפת בלטינית, במקביל לחלופות: "פרנקיה" ו"פרנקו-גאליה" (Francogallia, "גאליה הפרנקית").
לאורך המאות ה-6 וה-7, נמשך תהליך המיזוג בין האוכלוסייה הגאלו-רומית המקומית לאוכלוסייה הפרנקית (שהחל עוד לפני שלטון כלוביס הראשון, בצורת נישואי משפחות), עד שבסופו של דבר היו לחברה אחת.[2]
