אביטל ענבר נולד בתל אביב. הוריו, מרדכי (בורשטין), יליד אזור קייב ורחל לבית שילנסקי, ילידת קובנה, אנשי תרבות ודוברי שפות, חיו שנים רבות בצרפת והיו חדורים בתרבותה. אביו כתב ותרגם להנאתו פרוזה ושירה, בעיקר בצרפתית, ברוסית ובעברית, ומחזה פרי עטו נדפס בשם בדוי במוסף הספרות של העיתון דבר. סבו מצד אביו, לוי בורשטיין, היה אחד השותפים בספינת הסוחר העברית הראשונה, החלוץ, ששטה לאורך חופי המזרח התיכון בשנים 1919–1921, עד שטבעה מול חופי יפו, ושימשה גם "מכינה" ליורדי-ים מן היישוב.
ענבר למד בבית הספר אוליפנט (יהודה הלוי) בתל אביב. מגיל שלוש-עשרה ועד עשרים-ושש חי בצרפת, בכלל זה שנתיים במרסיי, שם למד צרפתית, ושנתיים באלג'יריה הצרפתית, שהייתה שרויה בעיצומה של מלחמת עצמאות שכללה טרור עירוני הן ערבי-לאומני והן של הימין הקיצוני הצרפתי. רשמים בלתי-אמצעיים עזים אלה משפיעים עד היום על השקפת עולמו בעניין הסכסוך היהודי-פלסטיני והעימות הפנים-ישראלי.
במרסיי ובעיקר בפאריס ספג את תרבות צרפת ואת רוחה, רכש את שפתה על בוריה, סיים את חוק לימודיו התיכוניים בגמנסיה של כי"ח (אליאנס) בפריז שניהל הוגה הדעות עמנואל לוינס, ושמע מפיו פילוסופיה. אחר כך עשה תואר במכון למדעי המדינה בפריז ולמד גם בפקולטה למשפטים וכלכלה. למחייתו עבד בשגרירות ישראל בפאריס, בתחומי הביטחון ואחר כך העיתונות, וכתב בצרפתית את עיתון השגרירות.
בשובו לישראל ב-1970 שימש כתב-חוץ של עיתונות צרפתית, בין היתר היומון קומבה, שאלבר קאמי ייסד עוד בתקופת ההתנגדות לכובש הנאצי. לימים עבד במטה למשק בשעת חירום במשרד הביטחון, הקים וניהל בבית ברל מכינה לסטודנטים יהודים מחו"ל, וניהל את לשכת-המסחר ישראל-אפריקה. במקביל שימש מתרגם רב-תחומי מצרפתית לעברית ומאנגלית לעברית ולצרפתית.
פעילויותיו בתחומי התרבות הצרפתית במשך עשרות שנים הן חוט השני של עשייתו, והן מבטאות יחס מורכב של אהבה ושנאה כלפי צרפת.
[1]
מ-1976 התמקד אביטל ענבר בתרגום ספרות יפה, ועד 1998 תרגם לעברית ממיטב הספרות הצרפתית, ומעט מאנגלית. נסע תדיר לפריז, להיפגש עם מו"לים ועם סופרים ולבחור כותרים לתרגום למען מו"לים ישראלים. התיידד עם דמויות מובילות בספרות הצרפתית, כמו מארגריט דיראס, ועם אמנים מובילים כמו איב מונטאן. ערך ב"מסדה" סדרת תרגום מוקדשת לספרות צרפת. יעץ לבתי הוצאה שונים בעניין ספרות צרפתית, ועיצב במידה רבה את נוף התרגום מצרפתית לעברית בשנות פעילותו. תרגם מספר ספרי קומיקס של אסטריקס מאת רנה גוסיני ואלבר אודרזו. ב-2006 חזר לתרגום. עד 2009 תרגם כ-120 כותרים. פעל רבות גם מעל דפי העיתונות לשיפור מעמד המתרגם ושכרו מול הוצאות הספרים.
במשך שנים רבות, כעיתונאי עצמאי הכותב ברוב העיתונים, לצד כתיבה פוליטית וכלכלית, תחקירים וראיונות-עומק בעיתונים כגון דבר השבוע ומגזין גלובס, בנושאים ישראליים ובינלאומיים מגוונים – התעשיות הביטחוניות, החלל, החרם הערבי, הכלכלה הפלסטינית, אם להזכיר כמה מהם - פיתח פן קבוע של כתיבה על תענוגות החיים. התמחה בצרפת – פוליטיקה, כלכלה, תרבות, אמנות, חברה, גסטרונומיה ויין. לצורך פעילותו כמתרגם, כעיתונאי וכסופר ביקר בצרפת עשרות פעמים. התוודע לרוב השפים המובילים, למטבחים האזוריים והעיליים ולאזורי היין, והקדיש לנושאים אלה מאות כתבות. עשר שנות סיוריו הראשונות היו לספרו הראשון: "התענוגות של צרפת" (1997). במקביל הרחיב את מסעותיו העיתונאיים לדרום-אפריקה, איטליה, ספרד, ליטא, מדינות יוגוסלביה-לשעבר ועוד, וכתב עליהן משלל היבטים.
בכתיבתו העיתונאית וגם בספריו נתן לא פעם ביטוי לדעותיו כסוציאליסט והתנגד לפשיזם, לגזענות ולכפייה למיניה, וגם ליחסו הבלתי-מתפשר כלפי גרמניה "החדשה", שלא עברה דנציפיקציה, לא שילמה על פשעיה ואינה לוחמת בתופעות של נאו-נאציזם וגזענות. ענבר גם מפריד הפרדה ברורה בין אהבתו לתרבות צרפת ותענוגותיה להתנגדותו למדיניותה העוינת כלפי ישראל ולאנטישמיות הרווחת בה, אנטישמיות שנשיא צרפת בשעתו, סרקוזי, שידידותו לישראל אישית בטיבה ואינה משקפת את המדיניות המסורתית של ארצו לדעת ענבר, הכיר בה בפומבי. בעקבות כתיבתו נגד מדיניות צרפת בתחילת מלחמת המפרץ הראשונה, והחזרת עיטור כבוד שקיבל ממשלת צרפת, הוחרם בידי שלטונות צרפת – לרבות סירוב להעניק לו אשרה. וזאת עד לפנייתו של שר-החוץ שמעון פרס לשר החוץ הצרפתי רולאן דימא, שאין להחרים עיתונאי בגין דעותיו.
לימים יזם, כתב וערך כתב-עת עברי רב-תחומי ועצמאי בשיקוליו העיתונאיים בשם Ici la France, "כאן צרפת" שראה אור בשנים 1997–2000 כמוסף פרטי לא-פרסומי מטעם שגרירות צרפת והופץ על ידי עיתון הארץ. כתב עיתון עצמאי גם מטעם שגרירות דרום-אפריקה, וזאת רק אחרי ביקורו של הנשיא דה קלרק בישראל והתחייבותו לביטול האפרטהייד. לצורך כתיבתו נסע כמה פעמים לדרום אפריקה, סקר רבות מפניה לטוב ולרע, נפגש עם כמה מראשי השלטון הלבן ועם מנהיגי הרוב השחור לפלגיו – אך לא ויתר על הפן הנהנתני, יין, שכיות-חמדה תיירותיות ועוד.
ב-1995 ייסד יחד עם איש העסקים הישראלי-צרפתי ז'אן פרידמן את בית ההוצאה מדריכי יונתן בע"מ, שהיה בעל הזיכיון מטעם מדריך המסעדות והמלונות הצרפתי גו מיו להפקת מדריך דומה בישראל, וניהלו, תחילה כמדריך מסעדות ומלונות, ובשנים האחרונות כמדריך מסעדות בלבד. המדריך נסגר ב-2003 בעקבות האינתיפאדה השנייה והמיתון הכלכלי[2]. זה היה המדריך המקצועי הראשון בישראל, שהוא כתבו וערכו אגב הפעלתו של צוות בודקים אנונימי שערך מאות בדיקות סמויות בשנה.
בשנים 1997–2023 כתב עשרה ספרי מסע סיפוריים, חווייתיים, נהנתניים, שתכליתם להסב אושר לקוראים ולנוסעים, ושאחדים מהם נקראים כרומאן פיקארסקי. הם מוקדשים לצרפת ואזוריה השונים, לדמויות ולאירועים. שני הראשונים היו רבי-מכר. פרקים מתוכם פורסמו בעיתונים ובאתרי אינטרנט רבים, והם משמשים מקורות לכתיבה על צרפת. כתבות רבות שכתב בשנים האחרונות על סיוריו במדינות התפרסמו באתרים כגון "זמן הרפואה", גורמה, גלובס ועוד. כמו כן כתב את "תמונות פאריסאיות", המוקדש בעיקר למפגשיו עם יוצרים בצרפת וליחסי צרפת, ישראל והיהודים.
כתיבתו, המבוססת על תחקירי-שטח מקיפים, מפגשים והתרחשויות, מעניקה לקורא נקודת-ראות אישית על צרפת, תרבותה, האמנות ושכיות החמדה שלה, ההיסטוריה, בעיות השעה ומצב היהדות. היא מעבירה את ה-Esprit הצרפתי שהוא ספוג בו מנעוריו על שלל פניו, וכפי שנכתב על תענוגות פרובאנס, "נתקלים בכתיבה נהדרת (...) לא רק שהעברית מלוטשת, מרתקת, מענגת, אלא שגם היא לוכדת בשלמות את הרוח הצרפתית". (נירה רוסו) – וגם, על תענוגות צרפת: "מחבר את הרוח והגשמיות באופן נפלא" (בועז כהן, חופשי-תיירות, 5.5.97).