עד אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 היו בתי הזיקוק לנפט ונצואלי הענף הכלכלי הראשי של האי. אז נסגרו בתי הזיקוק לראשונה ומאותה עת כלכלת האי החלה נעה לכיוון התיירות.
ארובה נפרדה ב-1 בינואר 1986 מיתר איי האנטילים ההולנדיים והפכה למרכיב אוטונומי נפרד בממלכת ארצות השפלה (המסגרת המדינית של הולנד והאנטילים ההולנדיים, קוראסאו, סנט מארטן וארובה). ראש המדינה בארובה הוא מלך הולנד, אשר מיוצג על ידי מושל. ראש ממשלתה הראשון של ארובה (1986–1989) היה הני אימן (Henny Eman), יהודי, ועד 2018 כיהן בראשות ממשלתה אחיו הצעיר מייק אימן.
הפרלמנט המקומי כולל 21 מושבים. ברוב מערכות הבחירות שנערכו עד היום ניצחה מפלגת "תנועת הבחירה העממית". עם השנים הצלחתה בבחירות פחתה. בשנת 2021 היא זכתה ב-35% מהקולות. במקום השני הייתה "מפלגת העם של ארובה" שזכתה ה-31%. בנוסף לכך קיימות מפלגות קטנות שמפעם לפעם זוכות במספר בודד של מושבים דוגמת מפלגת "דמוקרטיה אמיתית" שזכתה פעמיים במושב בודד לפני שנעלמה מהמפה.
כלכלה
מקור הקיום העיקרי הוא תיירות, כ-600,000 תיירים מבקרים באי מדי שנה. ענפים אחרים הם חקלאות (הגידול העיקרי הוא אלוורה), דיג, מפעלי זיקוקנפט ושירותים פיננסיים ואחרים. חברות אמריקניות, הולנדיות ואחרות מנצלות פרצות מס וכן מיעוט ופיגור בבקרת מס באמצעות חברות "מעבר לים" (off-shore) שמרכזן או חלק כלשהו ממרכיביהן בארובה.
תחבורה
אורך כל הדרכים באי הוא 380 קילומטר. נמל התעופה הבינלאומי המלכה ביאטריקס משמש את חברת התעופה המקומית וחברות זרות, המקיימות שירותים קבועים בין האי למדינות אמריקה הצפונית ואירופה. בנמל עברו כשני מיליון נוסעים נכון לשנת 2012.
כיום יש בארובה פחות ממאה יהודים. ראשי הממשלה לשעבר, האחים הני אימן ומייק אימן הם יהודים והאחרון הוא אף ידיד קרוב של חסידות חב"ד. שליח חב"ד באי, הרב אהרן בלסברג, מכהן כרב האי.