היתרון היחסי הוא עיקרון כלכלי הגורס כי משתלם לשתי יחידות כלכליות לסחור ביניהן, גם במצב בו אחת מהן מסוגלת לייצר כל מוצר ביעילות גדולה מאשר חברתה. העיקרון הקובע הוא לא העלות המוחלטת של הייצור, אלא היחס בין הקלות בה יכולות שתי היחידות הכלכליות לייצר מוצרים שונים[1]. עיקרון היתרון היחסי, למעשה, מדגים במונחים כלכליים את היתרון שבהתמקצעות והתמחות. לתאוריה זו משמעות רבה בסחר בינלאומי בין מדינות, וכפועל יוצא ממנו – תכנון הקצאת המשאבים בכל מדינה.
מקור ופירוש
הרעיון תואר לראשונה על ידי רוברט טורנס בשנת 1815, במאמר על הסחר בדגן.[2] הוא הסיק כי לבריטניה יש יתרון בסחר סחורה מגוונת עם פולין בתמורה לדגן, אף על פי שייתכן שניתן לייצר דגן במחיר זול יותר בבריטניה. בכל אופן, התאוריה מיוחסת בדרך כלל לדייוויד ריקרדו, שהסביר את התאוריה בצורה ברורה בשנת 1817 בספר "עקרונות הכלכלה המדינית והמיסוי", בדוגמה המערבת את בריטניה ופורטוגל: ניתן לייצר בפורטוגל גם יין וגם בד בפחות עבודה מאשר בבריטניה. אולם, העלויות היחסיות של ייצור שני מוצרים אלו שונות במדינות אלו; בבריטניה קשה מאוד לייצר יין, וקשה פחות לייצר בד. לעומת זאת, בפורטוגל שני מוצרים אלה קלים לייצור. לכן, בעוד שזול יותר לייצר בד בפורטוגל, יהיה זה עוד יותר זול לפורטוגל לייצר עודף יין, ולסחור בו עם בריטניה בתמורה לבד. ובכיוון ההפוך, גם בריטניה מרוויחה מסחר זה, שכן עלויותיה לייצור בד לא השתנו, אך היא כעת יכולה להשיג יין במחיר זול יותר מאשר אילו ייצרה אותו בעצמה, בתמורה לעודפי הבד.[3]
כאשר ישות אחת (תהא זו חברה או מדינה) מסוגלת לייצור ביעילות גדולה יותר מאשר ישות אחרת, יש לה יתרון מוחלט. כלומר, בהנחה שהתשומה שווה, לישות אשר לה יתרון מוחלט תהיה תפוקה גדולה יותר.
המתמטיקאי הפולניסטניסלב אולם איתגר בעבר את הכלכלן האמריקניפול סמואלסון לנקוב בשמה של תאוריה אחת בתחום מדעי החברה אשר תהא הן נכונה והן בלתי טריוויאלית. מספר שנים מאוחר יותר, סמואלסון נענה לאתגר בהצביעו על תאוריית היתרון היחסי של ריקרדו: "שתאוריה זו נכונה לוגית – אין זו טענה שיש לטעון בפני מתמטיקאי; שתאוריה זו אינה טריוויאלית – על כך יעידו אלפי אנשים חשובים ואינטליגנטים אשר לא הגיעו לתובנה של התאוריה בעצמם, או לאמונה בה לאחר שהוסברה להם".[4]
הדגמת העיקרון
ניתן להיעזר בהדגמה להלן:
רופא, שבמקרה הוא נגר חובב ובעל ידי זהב, נזקק למגירה חדשה במרפאתו. לאחר קבלת הצעת מחיר מנגר, מגיע הרופא למסקנה כי יוכל בזול יותר להצטייד במספר לוחות עץ ולהתקין את המגירה בעצמו.
בסופו של יום עבודה, הוא מספר בסיפוק לאשתו כי חסך את עלות הנגר, והצליח לייצר מגירה בכוחות עצמו בעשירית העלות. אשתו אינה מתרשמת, ומסבה את תשומת לבו לעובדה כי אילו היה מקדיש את היום לקבלת חולים, הרי שהיה משתכר די באותו יום למימון 8 מגירות המיוצרות בידי הנגר, ומכאן ששכרו יצא בהפסדו.
המסקנה: אילו היה הרופא עוסק באותו יום בתחום בו יש לו יתרון יחסי – כלומר רפואה – הרי שהיה נשכר יותר; במקביל היה נשכר יותר גם הנגר, שבמקום לטאטא את נגרייתו באותו יום, יכול היה לעסוק בתחום בו יש לו יתרון יחסי – ייצור מגירות עבור הרופא. הוא יכול היה לשלם לפועל ניקיון שיטאטא את הנגרייה, ועדיין להישאר עם רווח.
כדי לחזק עוד יותר דוגמה זו, גם במקרה ולרופא היה יתרון מוחלט על הנגר (כלומר: הרופא בעצם הוא "נגר" יותר טוב מהנגר ויכול לייצר: יותר מהר, יותר טוב, ויותר זול מהנגר), עדיין המסקנה הבלתי נמנעת עבור הרופא הייתה לעסוק ברפואה ולא בנגרות, מכיוון שהעלות האלטרנטיבית עבורו בנגרות – גבוהה יותר, או במילים פשוטות: זה פשוט "יקר מדי", בזבזני מדי עבורו לעסוק בנגרות – בגלל מה שהוא מפסיד מזה שאינו עוסק ברפואה. דוגמה זו נכונה גם למקרה של האדם הבודד בניהולו הכלכלי של זמנו, וגם עבור מדינה ברמת המדינה: מה שיקבע אם לייצר אינו בהכרח אם מדינה יכולה לייצר: יותר טוב, יותר מהר, יותר זול ממדינה אחרת, אלא האם היה נכון לאותה המדינה לנצל בצורה טובה יותר את המשאבים שלה. לדוגמה ישראל מול ספרד בנושא תפוזים: גם אם כל אחד היה זול יותר בישראל מבספרד, וישראל הייתה יכולה לייצר תפוזים יותר "טובים" (מבחינת איכות), יותר מהר, ויותר זול באופן מוחלט מספרד, עדיין לא הייתה ישראל בהכרח מרוויחה מגידול תפוזים, כי היא הייתה עשויה להפסיד מ"בזבוז המשאבים" על תפוזים במקום על גידולים רווחיים יותר, לדוגמה: עשבי תיבול, פרחים וכו'. אם לסכם נקודה זו: האדם מתחרה בעצמו ובעלות האלטרנטיבית של עצמו קודם כל – ורק אחר כך (אם בכלל) מתייחס ליתרון היחסי אל מול אחרים.[5][6][7]
דוגמה מספרית
היבט חשוב ונוגד אינטואיציה של עקרון היתרון היחסי, הוא העובדה כי גם אם ליחידה כלכלית מסוימת יש יתרון מוחלט על פני יחידה כלכלית אחרת בכל תחומי היצור, משתלם יהיה לכל אחת משתי היחידות להתמקד בתחום בו יש לה יתרון יחסי.
נמחיש עובדה זו בעזרת הדוגמה הבאה:
נניח כי ישראל ומוזמביק מייצרות שני מוצרים עיקריים: מכונות ומעבדים.
במוזמביק, עובד אחד מייצר ביום:
מעבד אחד.
מכונה אחת.
ישראל יעילה יותר בשתי התעשיות – עובד מישראל מייצר ביום:
שלושה מעבדים.
שתי מכונות.
לישראל יש יתרון מוחלט בשתי התעשיות – היא פרודוקטיבית יותר הן בייצור מכונות והן בייצור מעבדים. עם זאת, בעוד היא פרודוקטיבית פי 3 ממוזמביק בייצור מעבדים, הרי שהיא פרודוקטיבית ממוזמביק "רק" פי 2 בייצור מכונות. מכאן שלמוזמביק יש יתרון יחסי בייצור מכונות, בעוד לישראל יש יתרון יחסי בייצור מעבדים.
בשוק תחרותי, מחיר הסחורה משקף את עלות הייצור (שהיא ביחס ישר לזמן הדרש לייצור המוצר), על כן יהא זה סביר שבישראל, מעבד (אשר ייצורו מצריך 1/3 יום עבודה) זול יותר ממכונה (אשר ייצורה מצריך 1/2 יום עבודה).
מכיוון שמוזמביק יכולה לייצר מעבדים או מכונות באותה עלות ייצור, הגיוני שתתמחה בייצור מכונות (בו יש לה כאמור יתרון יחסי) מעל ומעבר לצרכיה שלה – ותוותר כליל על ייצור מעבדים. את עודפי המכונות שמעבר לתצרוכתה תייצא לישראל, ותמורתם תקבל יותר מעבדים מאשר אילו הקצתה משאבים לייצרם בעצמה (תחת להקצותם לייצור מכונות), וכך תצא נשכרת יותר. גם ישראל תצא נשכרת מהסחר: היא תקצה את כל משאביה לייצור מעבדים, שאת חלקם תוכל לייצא למוזמביק תמורת מכונות, אותן תקבל בעלות נמוכה יותר מאשר אילו ניסתה לייצרן בעצמה.
הטבלה להלן תמחיש זאת. נניח כי ישראל ומוזמביק אינן סוחרות זו עם זו. בשבוע עבודה (נניח 5 ימי עבודה) בו שני ימים מוקצים לייצור מכונות ו-3 ימים לייצור מעבדים, סך התפוקה יהיה:
מדינה
מכונות
מעבדים
ישראל
4 (2*2)
9 (3*3)
מוזמביק
2 (1*2)
3 (1*3)
סך הכול
6
12
נניח כי המדינות מתחילות לסחור בהסתמך על עיקרון היתרון היחסי. ישראל תייצר מעבדים בארבעה מתוך חמשת ימי העבודה וביום אחד תייצר מכונות, ומוזמביק תייצר מכונות בכל חמשת ימי העבודה:
מדינה
מכונות
מעבדים
ישראל
2 (2*1)
12 (3*4)
מוזמביק
5 (1*5)
0 (1*0)
סך הכול
7
12
אם כן, כאשר ישראל ומוזמביק סחורות זו עם זו ומתמחות כל אחת בתעשייה מסוימת, שתיהן יחד מייצרות 7 יחידות מכונות ו-12 יחידות מעבדים, לעומת 6 יחידות מכונות ו-12 יחידות מעבדים כאשר כל מדינה מייצרת בצורה עצמאית.
יישום העיקרון
עיקרון זה ניתן ליישום גם בכלכלה מודרנית של מדינות וסחר ביניהן. לדוגמה, למדינה אשר לה יתרון יחסי בתעשיות עתירות ידע (כגון היי טק), וחיסרון יחסי בתעשיות עתירות עבודה (כגון טקסטיל), כדאי כלכלית לייבא מוצרי טקסטיל ממדינה אחרת, בה יחס היתרונות מהופך, ולייצא אליה מוצרי היי טק. כך תצאנה כלכלות שתי המדינות נשכרות. אימוץ התאוריה מעלה סימני שאלה לא רק על הכדאיות הכלכלית שבהגנה על תוצרת מקומית מפני יבוא באמצעות מכסי מגן, ובהקצאת משאבים ממשלתיים לעידוד תעשיות שאין בהם יתרון יחסי, אלא אפילו כשלמדינה יש יתרון יחסי מובהק אל מול מדינה אחרת באותה התעשייה. השאלה אינה האם הייצור הוא כדאי או לא – אלא האם יש אלטרנטיבות טובות יותר לאותה מדינה. לדוגמה, בנושא ישראל וייצור טקסטיל "פשוט": אפילו לו היה ניתן לייצר בישראל טקסטיל בסיסי ("פשוט"): יותר מהר, יותר טוב ויותר זול מאשר בסין (ולא ניתן היום בשל עלות שכר העבודה בישראל בהשוואה לסין) – לא זה היה הקריטריון לפיו יש להכריע האם כדאי לייצר טקסטיל "פשוט" בישראל או לא, או האם לסגור מפעלי טקסטיל "פשוטים", אלא האם באותם משאבים ניתן לייצר משהו טוב ורווחי יותר – לדוגמה טקסטיל מתקדם (חליפה כביסה של בגיר, בגדים ללא תפרים של תפרון, וכדומה). ייצור ועשיית רווח במוצרי טקסטיל "פשוטים" כשבאותם משאבים ניתן לייצר טקסטיל מתקדם – אינם רווח, אלא הפסד.
ביקורת
כלכלניםנאו מרקסיסטים טוענים כי יישום עקרון היתרון היחסי אינו מקדם את רווחתם של אזרחי מדינות נחשלות. לטענתם יישום העיקרון מהווה תמריץ להנצחת עיסוקם של אזרחי מדינות העולם השלישי בענפי ייצור הדורשים כוח אדם זול. לפיכך כלכלנים אלה רואים ביישום עיקרון זה צורה של ניצול.
הכלכלן האמריקני דייוויד קורטן חלק על נכונות עקרון היתרון היחסי בציינו את העובדה כי ארצות הברית ויפן שתיהן מייצרות מכוניות ואף סוחרות במכוניות אלו ביניהן בעת ובעונה אחת. דבר זה עומד לדבריו בסתירה לעקרון. כלכלנים מנגד חלקו על טיעונו של קורטן בציינם כי ישנם גורמים תורמים נוספים למצב זה. זאת ועוד, השאלה כאמור איננה "מדינה מול מדינה", אלא קודם כל "מדינה מול עצמה", בדיוק כפי שהאלטרנטיבות של "עובד פשוט" נמדדות קודם כל "שלו מול עצמו" (אם אדם עובד בעבודה X בעוד שיכל לעבוד בעבודה אחרת Y המתגמלת יותר מ-X, הרי שבעוד מבחינה חשבונאית הוא מרוויח X, הרי שמבחינה כלכלית טהורה הוא אינו מרוויח X, אלא בעצם מפסיד Y (או יותר נכון את ההפרש בין Y ל-X). כנ"ל גם ההשוואה לסחר בין מכוניות יפניות לאמריקאיות אשר אינן מתחרות על אותם פלחי שוק ולאותה תועלת (המכונית כמוצר יוקרה (סטטוס)), אל מול המכונית כמוצר פונקציונלי.[8]
