לגרשווין היו שלוש קריירות מקבילות: באחת, הוא היה פסנתרן מחונן. בשנייה, הוא חיבר מוזיקה פופולרית שכללה פזמונים, מוזיקה למחזות-זמר ולסרטים, ובכך היה לאחד היוצרים המרכזיים ביצירת "ספר השירים האמריקאי הגדול" (Great American Songbook), אותם שירים קליטים שזכו לעשרות ביצועים ועיבודים במהלך השנים ושרובם היו לסטנדרטים של ג'אז. בשלישית, הוא היה מלחין של מוזיקה קלאסית, שחיבר יצירות לתזמורת, קונצ'רטי ואף אופרה אחת (פורגי ובס). בהיותו חסר השכלה מוזיקלית תאורטית מסודרת, פיתח סגנון עצמאי וייחודי, ששאב מהמסורת הקלאסית, וכן ממוזיקה אמריקאית פופולרית, כגון רגטיים, ג'אז, בלוז, האופרטות של גילברט וסאליבן ומוזיקת כליזמרים. רוב חייו חתר ללמוד באופן מסודר ולקנות שליטה בתאוריה הקלאסית, אך מצד שני, במענה לאהרן קופלנד, שכמו מלחינים אמריקאים קלאסיים אחרים בני זמנו נטה לפסול את עבודותיו הרציניות של גרשווין כחסרות ערך, ניסח גרשווין את ה"אני מאמין" שלו במילים:[1]
אינני סבור שהכרחי עבור מי שמעוניין לחבר מוזיקה אמריקאית ללמוד מקרוב מדי את הפוגות ושאר הצורות שמקורן במאסטרים הגרמנים הגדולים. אנו זקוקים לצורות אמריקאיות עבור מוזיקה אמריקאית.
גרשווין נולד בסתיו 1898 בברוקלין שבניו יורק בשם יעקב גרשוביץ. אביו משה (מוריס) היגר לאמריקה מסנקט פטרבורג שבאימפריה הרוסית ונרשם בלשכת רישום האוכלוסין בניו-יורק ב-14 באוגוסט1890.[2] בניו יורק התיישב משה גרשוביץ בשכונה היהודית הגדולה בלואר איסט סייד ופגש את רוזה ברוסקין, גם היא בת למהגרים מרוסיה. השניים נישאו ב-21 ביולי1895, ועברו לדירה גדולה יותר בברוקלין. ג'ורג' היה השני מבין ארבעת ילדי המשפחה. אחותו הצעירה, פרנסס (1906–1999), גילתה כישרון מוזיקלי, אך נישאה בגיל צעיר ולא פיתחה את כישרונה. האח הצעיר ממנו היה ארתור (1900–1981), ואחיו הבכור היה איירה (ישראל) גרשווין, שעבורו רכשה המשפחה פסנתר. אולם מי שנמשך למוזיקה והחל לנגן על הפסנתר כבר מגיל עשר היה יעקב (ג'ורג'), ששינה את שמו כשהחל לפתח קריירה מוזיקלית, ושאר בני המשפחה הלכו בעקבותיו ואימצו את השם האמריקאי.[3]
לפי עדותו של גרשווין, מי שגרם לו להתוודע לראשונה לרפרטואר הקלאסי היה חבר ילדותו מקסי רוזנברג (מקס רוזן), שהיה לימים כנר[4][5] בהשראתו החל גרשווין לחפש מורה לפסנתר, בשאיפה להפוך לפסנתרן באולם קונצרטים. מורה הפסנתר החשוב והמרכזי שלימד את גרשווין בתקופת נעוריו היה צ'ארלס המביצר (Charles Hambitzer), שגרשווין הכיר ב-1912. המביצר שימש לו כמורה רוחני עד מותו ב-1918. הוא לימד את גרשווין הצעיר טכניקת נגינה קלאסית וחשף אותו לעולם היצירות הקלאסיות לפסנתר ולתזמורת, בעיקר אלה של שופן, ליסט ודביסי. הוא עודד אותו לבקר בכמה שיותר קונצרטים ורסיטלים, והגדיר אותו כגאון.[6] עם מוריו בהמשך הדרך נמנים המלחינים רובין גולדמרק (Rubin Goldmark), אדוארד קילני (Edward Kilenyi) והנרי קאוול, כולם בעלי השכלה אירופית קלאסית שהיגרו לארצות הברית.
בסמטת טין פאן
מנגנון השמעה של סרט מנוקב בפסנתר אוטומטי Welte-Mignon משנת 1927פסנתר אוטומטי להשמעה
את השכלתו רכש גרשווין בבית ספר למסחר בניו יורק. הוא לא סיים אותו, מאחר שבטרם מלאו לו 15 שנים הגיעה אליו הצעת עבודה מאת ג'רום רמיק, בעל חברת Jerome H. Remick and Company לכתיבת שירים והפצה של תווים, ששכנה בסמטת טין פאן בניו יורק. בסמטה זו התרכזו יצרני המוזיקה הפופולרית האמריקאית ושם נולדו סגנונות מוזיקליים, שירים פופולריים, הרכבים וסטנדרטים שיצרו את מה שקרוי "ספר השירים האמריקאי הגדול".
גרשווין הצעיר נכנס אל הקלחת הזו בשיאה, בשנת 1914, ושימש כפסנתרן לניקוב סרטים מנוקבים (Piano Rolls) עבור פסנתרים המנגנים באופן אוטומטי את המוזיקה המנוקבת בסרט. ניקוב הסרט התבצע תוך כדי נגינת יצירה בפסנתר -"מקליט" מיוחד שבמהלך הנגינה ניקבו קלידי הפסנתר סרט ששימש מאוחר יותר לשכפול סרטים נוספים לשם השמעתם בפסנתרים אוטומטיים רבים. על מנת שהתהליך יהיה יעיל כלכלית, היה על הפסנתרן בפסנתר-המקליט לנגן את היצירה באופן מדויק ומלא כבר בניסיון הראשון, כדי לא לבזבז סרטים יקרים. גרשווין הצטיין בכך, וזכה למשכורת של 15 דולר בשבוע.[7] בשנת 1975 יצא לאור תקליט של חברת קולומביה רקורדס שבו הושמע גרשווין ביצירה "רפסודיה בכחול" על פסנתר מכני שניגן סרט מנוקב אותו ניקב גרשווין בשנות ה-20, ואת נגינתו (38 שנים לאחר מותו) ליוותה תזמורת ג'אז בניצוחו של מייקל טילסון תומאס.
במקביל עסק גרשווין בכתיבה. בגיל 16 כתב את שירו הראשון שהתפרסם, When You Want 'Em You Can't Get 'Em, When You've Got 'Em, You Don't Want 'Em (אנגלית: "כשאתה רוצה אותם, 'תה לא יכול לקבל'תם, כשיש'ך אותם, 'תה לא רוצה אותם"). פחות משנה לאחר מכן זכה הרגטיים שכתב, Rialto Ripples, להצלחה במצעד מכירות דפי התווים של סמטת טין פאן. רמיק, מעסיקו, לא היה שבע רצון מכיוון התפתחות זה של הפסנתרן שלו, וטען באוזניו ש"עושי-שירים יש לנו מספיק".[8]
גרשווין עזב את רמיק לאחר שלוש שנים ועבר לעבוד עבור סוכני מופעיוודוויל ומחזות זמר בתיאטראות ניו יורק, וכך התוודע אליו בכיר האמרגנים של התקופה, פלורנץ זיגפלד, שהזמין ממנו מספר קטעים לריקודים במופעיו. אולם המחזמר הראשון שעבורו כתב גרשווין לחן מלא היה La La Lucille, שעלה בברודוויי ב-1919 בהפקתו של אלכס איי אהרונס בן ה-29 שהתלהב מכישרונו והתיידד איתו. גרשווין המשיך לגור בבית הוריו ונסע לביתו באוטובוס, ונהג לחבר מנגינות במהלך הנסיעה ולהעלות אותן על הכתב עם שובו.
בשנת 1918 הלחין גרשווין את השיר Swanee (למילים מאת אירווינג סיזר) עבור מופע וודוויל בשם Demi-Tasse. גרשווין סיפר שהשיר חובר במהלך נסיעה באוטובוס ממקום עבודתם שלו ושל סיזר אל ביתו.[9] השיר זכה להכרה ציבורית רחבה כאשר שולב במחזמר "סינבד". כוכב המחזמר, הזמר הפופולרי ביותר, אל ג'ולסון, שמע את השיר במקרה והחליט לשבץ אותו במחזמר. הוא אף הקליט אותו עבור Columbia Records והפך אותו ללהיט הראשון של גרשווין בקנה מידה ארצי. התקליט שהה במצעד הלהיטים במשך 18 שבועות ב-1920, תשעה מהם במקום הראשון.[10]
הלחן נמכר בכמיליון דפי תווים וכשני מיליון תקליטים, והפך לשיר הנמכר ביותר של גרשווין בכל הקריירה שלו. המבקר והמלחין ארתור שוורץ מעיר כי "מוזר ואירוני שהשיר המצליח ביותר של גרשווין, למרות היותו קליט, לא ניחן בייחודיות ובמקוריות של יצירתו המאוחרת יותר."[11] אולם הכסף שהרוויח איפשר לו להתרכז בכתיבה רצינית יותר מאשר בכתיבת להיטי פופ קלילים.
1919–1924
תחילת שיתוף הפעולה עם איירה גרשווין
תוכנית הקונצרט עם אווה גותייה, שותפתו של גרשווין למופע באולם אאוליין
בשלב זה בחייו ויתר גרשווין על חזון הקריירה שלו כפסנתרן קונצרטים, והחל למקד את כל יצירתיותו בכתיבה לתיאטרון. עם זאת, הוא המשיך לקחת שיעורים בנגינה ובתאוריה אצל רובין גולדמרק ואדוארד קילאני (ראו להלן), ונגינתו הייתה לשם דבר בסלונים החברתיים של ניו יורק. הוא היה מנגן בקלילות, ללא מאמץ, מאלתר וממציא לחנים קליטים לפי מחרוזות תווים שנזרקו אליו מקהל המאזינים (בעיקר המאזינות).
אחיו, איירה, התגלה כמוכשר ביותר לחבר מילים ללחניו של ג'ורג'. השניים הפכו לצמד מבוקש, והקשר ביניהם כצמד יוצרים לא ניתק עד מותו של ג'ורג'. בחוג ידידיהם שהתגבש באותה תקופה נכללו, בין היתר, האחים הרקדנים אדל ופרד אסטר, הכנריאשה חפץ, המלחין ורנון דיוק, הפזמונאייפ הרבורג, הפסנתרן אוסקר לבנט והמנצחוולטר דאמרוש.
בנובמבר 1923 העלה גרשווין יחד עם זמרת המצו סופרן הקנדית אווה גותייה מופע באולם אאוליין בניו יורק. המופע כלל שילוב בין מוזיקת ג'אז ושירים מהרפרטואר הקלאסי. בקונצרט ניגן גרשווין בפסנתר לראשונה יצירות פרי עטו בסגנון ההלחנה הייחודי שלו, הנוטל הן ממסורת הרגטיים והג'אז והן מן המסורת הקלאסית.
בין 1923 ו-1924 כתבו ג'ורג' ואיירה גרשווין, יחד ולחוד, מוזיקה ותמלילים למספר מחזות מוזיקליים בברודוויי. הידוע והמוצלח שבהם היה Lady, Be Good ("גברת, היי טובה"), על פי ספר מאת גאי בולטון, שבכורתו נערכה בדצמבר 1924. הלהיטים הידועים מהמחזה היו Fascinating Rhythm ("קצב מרתק"), שהפך לבסיס הרמוני לסטנדרטי ג'אז רבים, ושיר הנושא, !Oh, Lady Be Good, שנודע בביצועה של אלה פיצג'רלד שנים רבות לאחר מכן. המחזמר, שהיה ללהיט, פרסם גם את הרקדן פרד אסטר.
ב-1923 הוזמנו ג'ורג' ואיירה גרשווין לכתוב את המוזיקה והמילים למחזה Rainbow ("קשת בענן") שהופק בלונדון. הדבר הוביל לביקורו הראשון של גרשווין מחוץ לארצות הברית, בקיץ 1923, בלונדון ובפריז.
Blue Monday
בין השנים 1920–1924 השתתף גרשווין בכתיבת לחנים לסדרת מופעי ה"רוויו" (סוג של וודוויל ברמה אמנותית גבוהה יותר ועם מספר רב יותר של משתתפים, רובם רקדני ורקדניות-שורה) George White's Scandals, סדרת המופעים הזניקה את הקריירות של אדי קנטור, אל ג'ולסון, וו. סי. פילדס, אתל מרמן ועוד. במופע של 1922 (שבו השתתף לראשונה גם איירה בכתיבת תמלילים) העלה גרשווין אופרת-ג'אז במערכה אחת בשם Blue Monday (כפל לשון: "יום שני הכחול / העצוב / הבלוזי") שהוצגה במסגרת התוכנית, שגרשווין החשיב ל"אופוס 1" שלו.[12] האופרה הקטנה, המושפעת מהווי חיי האפרו-אמריקאים בהארלם, הוצגה בכיכובם של אדי קנטור ואל ג'ולסון, שחקנים-זמרים לבנים (יהודים) שהופיעו בפנים מושחרות כשחורים, כמו במופע מינסטרל. בהמשך תוזמרה האופרה מחדש על ידי פרד גרופה (מי שיתזמר מאוחר יותר את "רפסודיה בכחול"), והוצגה בשם "רחוב 135" (רחוב מרכזי בהארלם), עם צוות שחקנים אפרו-אמריקאי.[13] חשיבותה של האופרה היא בעיקר בראשוניותה: הייתה זו הפעם הראשונה שגרשווין שילב מוזיקה אומנותית וג'אז במסגרת תזמורתית ארוכה ובה הוצגו מספר אלמנטים עליהם יחזור מאוחר יותר, בעיקר באופרה שלו "פורגי ובס".[14]
בינואר 1924 פנה אל גרשווין המנצח ומוביל הביג בנד "מלך הג'אז" פול וייטמן, שהיה מוביל התזמורת הפופולרית ביותר בשנות העשרים ונמצא אז בשיא הפופולריות שלו,[15]
בעקבות קונצרט הגא'ז-קלאסי עם גותייה באולם האאוליין שבו נכח. וייטמן אהב את המוזיקה, וביקש מגרשווין שיחבר יצירה חדשה לתזמורתו באותו סגנון עבור קונצרט באותו אולם שנועד להתקיים בפברואר 1924 תחת הכותרת "מהי מוזיקה אמריקאית?"[16] וייטמן הגדיר את היצירה כקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת ג'אז, והיה סבור שלגרשווין יש כבר יצירה כזו, כיוון ששוחח עמו על הרעיון שנתיים קודם לכן; למעשה, לגרשווין לא היה כל מתווה ליצירה, והוא הלחין אותה בחמשת השבועות שחלפו מההזמנה ועד לבכורה. היצירה, בתזמורו של פרד גרופה, בוצעה לראשונה על ידי תזמורתו של וייטמן, מתוגברת בחטיבת כלי קשת ובגרשווין עצמו כסולן בפסנתר, ב-12 בפברואר 1924. גרשווין הופיע עם תזמורתו של וייטמן במהלך מסע הופעות שפרסם את היצירה עד שעלה ביולי אותה שנה על האנייה שהובילה אותו ללונדון, לעבודה על מחזהו Primrose, שהופעת הבכורה שלו הייתה ב-11 בספטמבר.
מאמר הביקורת שהתפרסם למחרת הבכורה בהניו יורק טיימס קבע שמדובר ב"קליידוסקופ של אמריקה, בביטוי מוזיקלי של כור ההיתוך של בלוז ומהומה עירונית". עם זאת, קיימת הסכמה בין מבקרים שהרפסודיה היא אוסף של מלודיות (יפות ומעניינות ככל שיהיו) ולא יצירה מתמשכת בעלת זרימה והתפתחות פנימית.[17]
היצירה נפתחת ומסתיימת בסולםסי במול מז'ור, אולם היא עוברת במהלך 16 דקותיה מרכזים טונאליים אחרים, שבמהלכם עושה גרשווין שימוש בבלו נוטס, שמבטלים את האפשרות להתייחס ליצירה ככתובה בסולם מז'ורי או מינורי, ומציעים ניתוח לפי מודוס באופן שדומה ליצירות העממיות של בלה בארטוק. השימוש בסולמות כאלו, השואבים מן הבלוז, אינו קישוטי אלא מהותי, כפי שמצביעה כותרת היצירה (שיכולה להתפרש גם כ"רפסודיה בנוסח בלוזי").[18]
לימודים והכשרה בסיסית
לפי הביוגרף הראשון של גרשווין, אייזק גולדברג,[19] לגרשווין לא הייתה כמעט הכשרה תאורטית, והוא כתב את "הרפסודיה בכחול" עם ידע בסיסי בלבד בהרמוניה, אך עם חוש טבעי ל"קומבינציות טונאליות". ואולם, גרשווין למד כארבע שנים אצל המביצר, ואין ספק שעסק עמו בלימוד תאורטי של הרמוניה, על אף שגרשווין ציין שהוא התחיל ללמוד הרמוניה ברצינות רק סמוך למותו של מורו האהוב, ב-1918. המורה המשפיע השני של גרשווין לאחר מותו של המביצר היה אדוארד קילאני, שעליו המליץ המביצר בפני גרשווין כמורה טוב להרמוניה. השכלתו של קילאני הייתה רחבה ועמוקה הרבה יותר מזו של המביצר. הוא היה יליד הונגריה (1884) ולמד ברומא אצל פייטרו מסקאני, וכמו כן בקלן, לפני שהיגר לארצות הברית ב-1908. בארצות הברית היה מורה ומבקר מוזיקה. בין היתר כתב ב-1915 מאמר על ארנולד שנברג, מלחין כמעט לא מוכר באמריקה באותה תקופה. על אף שגרשווין הופנה אל קילאני עוד לפני מותו של המביצר, הוא החל ללמוד אצלו רק ב-1919, וקילאני לימד אותו, בנוסף להרמוניה, גם תאוריה ותזמור עד 1923. גרשווין כתב לקילאני, כתרגיל, רביעיית מיתרים בשם "שיר ערש", ששילב גם במיני-אופרה שלו Blue Monday. קילאני תיאר אותו כתלמיד שאינו צריך לעבוד קשה ובאופן מכני על מנת להצליח (והביוגרפים מציינים על סמך מחברותיו שהוא גם לא שקד על תרגיליו), והתרשם מיכולתו של גרשווין לשלב כל השפעה והסחת-דעת במוזיקה שלו. הוא יעץ לו להימנע מלחשוב על פרטים טכניים ועל מבנים, שרק יפריעו לזרם הרעיונות המקורי שלו. ואכן, הביקורת העיקרית שנמתחה על גרשווין הייתה שיצירותיו לוקות מבחינה טכנית ושהן חסרות מבנה.
ב-1923 למד גרשווין אצל רובין (ראובן) גולדמרק, תלמידו של דבוז'אק ומורו של אהרן קופלנד. גולדמרק הגיע ממסורת גרמנית רומנטית, ולא היה שבע רצון ממשיכתו של תלמידו החדש לזרמים המודרניים. סיפור ידוע, החוזר בביוגרפיות רבות של גרשווין, מספר שכאשר גרשווין הראה לגולדמרק את תווי רביעיית המיתרים שלו "שיר ערש" (שכתב לקילאני שנים לפני כן), ציין גולדמרק ש"העבודה מצביעה עד כמה הספיק ללמוד ממני". גרשווין חש שהלימודים אצל גולדמרק אינם מקדמים אותו, ועזב את הלימוד השיטתי הבסיסי למשך מספר שנים.
הוא טען באוזני עמיתו, המלחין ורנון דיוק:
עשיתי כל מיני דברים, הרמוניה וקונטרפונקט, וגם עשיתי אותם טוב, אבל לא היה לי שום מושג למה אני עושה אותם. זה היה פשוט אינסטינקט, וגם כישרון, אני מניח... פעם כתבתי קנון ב-32 תיבות ואם מישהו היה אומר לי שכתבתי קנון הייתי צוחק... תמיד הכתיבה נראתה לי כשעשועים סלוניים.
במהלך השנים 1924–1925 היה גרשווין עסוק בעיקר בכתיבת מוזיקה למחזות זמר בברודוויי ובלונדון. רבים מהם זכו להצלחה מסחרית ואמנותית. Tip-Toes,[21] שנכתב על ידי איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון (הסופר שכתב גם את Lady, Be Good), הוצג בבכורה ב-28 בדצמבר1925 וזכה ל-192 הצגות בברודוויי ו-182 הצגות בלונדון. הוא עובד גם לסרט אילם והיה מהסרטים האילמים האחרונים שהופקו. המחזה, הלועג לאילי הנדל"ן של פלורידה של התקופה, כלל את כל "סימני ההיכר של הגרשווינים", קטעי וודוויל, ריקודי ג'אז, מילים שנונות ושירי אהבה מלודיים.[22] במהלך הפקתו כתב גרשווין את הקונצ'רטו שלו בפה מז'ור (ראו להלן), וסייע לרוג'רס והמרשטיין בהפקת המחזה שלהם Song of the Flame. גרשווין זכה להצלחה רבה, הפך לדמות מוכרת, וביולי 1925 הופיע דיוקנו על שערטיים מגזין.[23]
גרשווין, שביקש למצוא את שורשי מוזיקת העם האמריקאית, ביקש להאזין לג'אז שמנגנים מוזיקאים אפרו-אמריקאים לקהל אפרו-אמריקאי (Negro Jazz, בלשון התקופה), ולא הסתפק עוד במה שנחשב לג'אז על ידי מרבית הקהל הלבן (בהשראתו של פרנסיס סקוט פיצג'רלד – כלומר בתזמורות הריקודים, כגון זו של פול וייטמן, שהג'אזיוּת שלהן התבססה על סולמות בלוז, על סינקופות ועל קצב אחיד לריקודים). הוא החל לבקר במועדוני ג'אז בהארלם, שבהם פיתחו ג'יימס פ. ג'ונסון ופאטס וולר את סגנון הסטרייד פיאנו, במועדון הכותנה שבו ניגן דיוק אלינגטון ובהופעותיה של בסי סמית. הוא עמד על כך שהג'אז אינו מוזיקה לשחורים אלא המוזיקה של כל האומה האמריקאית, והיה חלוץ בגישה זו.[24] גרשווין ביקש למצות את המאפיינים הייחודיים של המוזיקה ששמע על מנת לתת להם ביטוי משלו. הוא חקר את השימוש בבלו נוטס, במקצבים ובמיוחד בשינויי-מקצב, במהלכים ההרמוניים ובשימוש בכלי נגינה, והחל לשלב אותם בכתיבתו.[25]
הקונצ'רטו בפה מז'ור
במהלך סתיו 1925 עסק גרשווין בהלחנת מה שכינה "קונצ'רטו ניו יורק", במקביל לעבודתו האינטנסיבית בהלחנה לתיאטרון. ב-3 בדצמבר 1925 נערך קונצרט הבכורה של הקונצ'רטו בקרנגי הול, עם התזמורת הסימפונית של ניו יורק בניצוחו של וולטר דאמרוש (Walter Damrosch), כשגרשווין עצמו מנגן כסולן בפסנתר. הקונצ'רטו, הנקרא כיום "קונצ'רטו בפה מז'ור", בנוי בתבנית קלאסית של אלגרו–אדג'יו–אלגרו. לפי תיאורו של גרשווין עצמו, החלק הראשון של הקונצ'רטו הוא בסגנון צ'ארלסטון (ריקוד פופולרי), המייצג את הנעורים האמריקאיים. החלק האמצעי, המסומן "Adagio - Andante con moto", הוא בלוז, שבו בולט סולו חצוצרה. קטעי הסולו של הפסנתר בחלקים המהירים מושפעים מרגטיים ומג'אז.[12] מקוריותו וראשוניותו של גרשווין בקונצ'רטו זה טמונה בכך שיצק תכנים אמריקאים מקוריים לתוך תבניות קלאסיות.
בקונצרט הבכורה נכחו מוזיקאים רבים ששהו אז בארצות הברית, ובהם מלחינים אורחים מרוסיה כסרגיי רחמנינוב ואלכסנדר גלאזונוב. הייתה זו היצירה הגדולה השלישית שיצר גרשווין (מלבד האופרה "Blue Monday" והרפסודיה), והראשונה שתיזמר בעצמו לשני חלילים, פיקולו, 2 אבובים, קרן אנגלית, 2 קלרינטותסי במול, ו-2 קלרניטות בס, 2 בסונים, 4 קרנות יער, 3 חצוצרות, 3 טרומבונים, טובה, 3 תונפנים, כלי הקשה (משולש, גונג, פעמונה, ועוד), חטיבת כלי קשת ופסנתר סולן. גרשווין, ששאף ללמוד תזמור אצל המלחין הרוסי אלכסנדר גלאזונוב, התרגש לפגוש אותו מאחורי הקלעים לאחר הבכורה וציפה לברכתו; אך שיפוטו של גלאזונוב היה חריף, ולדבריו לגרשווין לא היה מושג בתאוריה ובקונטרפונקט. גלאזונוב הפנה את המלחין ההמום מהביקורת הקשה למורה יוסף שילינגר, על מנת שילמד תאוריה,[26] הצעה שגרשווין מימש רק כעשר שנים מאוחר יותר.
ב-1928 תיזמר פרד גרופה את הקונצ'רטו במיוחד עבור תזמורתו של פול וייטמן. את תפקיד הפסנתר ניגן רוי בארגי וביקס ביידרבק ביצע את סולו החצוצרה בחלק השני. התזמורת הקליטה את הקונצ'רטו עבור Columbia Records תחת הכותרת Music for Moderns ("מוזיקה למודרניים").[27]
או, קיי!
קיי סוויפט, סביבות 1920
לאחר העבודה האינטנסיבית בחורף 1925 הביאו החורף והאביב של 1926 רגיעה מסוימת בפעילותו של גרשווין. בראשית 1926 פגש לראשונה בקיי סוויפט (Kay Swift; 1897–1993), במהלך מסיבה בבית הכנר יאשה חפץ. סוויפט, אשתו השנונה והיפה (והלא יהודייה) של ידיד של חפץ בשם ג'ימי ורבורג, הייתה מוזיקאית משכילה (בוגרת בית הספר ג'וליארד). גרשווין ישב, כתמיד במסיבות חברתיות, ליד הפסנתר. הקסם האישי וההומור שלו קסמו לקיי, והשניים התאהבו. ורבורג ביקר באותה עת בגרמניה בענייני עסקיו, והזוג הנוצץ סוויפט וגרשווין החלו להיראות יחדיו בציבור. באביב 1926 הפך הזוג ל"מסמר" המסיבות של החברה הניו-יורקית. הדבר נודע לוורבורג, וגרם כאב לו ולשלוש בנותיהם המשותפות, אך קיי וגרשווין המשיכו ביחסיהם. גרשווין עודד את סוויפט להלחין בעצמה, דבר שאכן עשתה בהמשך חייה ובהצלחה. הרומן בין השניים נמשך עשר שנים; הם היו דומים מבחינה אינטלקטואלית ומבחינת תחביביהם, שניהם היו שנונים וקלילים ואגוצנטריים מספיק על מנת לא להתחשב בדעות המקובלות.[28]
באותה תקופה הלחין גרשווין חמישה פרלודים לפסנתר (שלושה יצאו לאור ב-1926[29]), הלחין "סיפור קצר" לכינור ופסנתר, והקליט תקליטים ובהם שירים פופולריים מ-Lady, Be Good וביצוע סולו פסנתר של הרפסודיה. בנוסף, החל לעבוד על מחזמר חדש, !Oh, Kay, למילים של איירה גרשווין לפי ספר מאת גאי בולטון ופ. ג. וודהאוס על אודות מבריחיםאנגלים בתקופת היובש (עיבד ותזמר: רוברט ראסל בנט). הדמות הנשית הראשית נקראת קיי והדמות הגברית הראשית נקראת ג'ימי, כשם בעלה. החל מהצגת הבכורה שלו ב-8 בנובמבר 1926, הועלה המחזמר 256 פעמים בברודוויי ו-213 פעמים בווסט אנד בלונדון..[30] העיתונאים והמבקרים היללו את המחזמר כ"תמהיל מעולה של יצירתיות ובידור מוזיקלי", וג'ורג' ואיירה גרשווין עוטרו בהילה של מי שכל מחזמר שהם מוציאים תחת ידם הופך ללהיט.[31]
אחד השירים מהמחזה, Clap Yo' Hands ("מחאו כפיים"), נכתב בסולם פנטטוני, ושאב את השראתו מהספיריטואלז, מוזיקה דתית-עממית אפרו-אמריקאית הדומה לגוספל. גם התוכן שלו והפזמון החוזר (הללויה! הללויה!) שואבים ממסורת התפילה בכנסיות אפרו-אמריקאיות.[32] הייתה זו הפעם הראשונה שספיריטואל הוצג על במה מרכזית של "תיאטרון לבן", והדבר עודד גם מלחינים אחרים (כאירווינג ברלין וקול פורטר) לעבד מוזיקה דומה.
Strike up the Band: כישלון ראשון
מיד לאחר הצלחת "או, קיי!", החלו האחים לחבר את המחזמר החדש שלהם, Strike up the Band, סאטירה פוליטית לפי ספר של מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן על אודות חוויותיהם ממלחמת העולם הראשונה. גרשווין לא היה אדם בעל דעות פוליטיות מוצקות, אך אחיו איירה, כרבים מיהודי ניו-יורק באותה עת, היה איש שמאל מעורב. בספטמבר 1927 יצא המחזה למסע הופעות בפילדלפיה לפני העלאתו בברודוויי, אך נאלץ לעבור עידון של המסרים והשירים לפני שעלה על במות ברודוויי. נושא המלחמה לא היה פופולרי באותה תקופה, כשארצות הברית התכנסה לתוך עמדה של בדלנות, וניסתה לפתח רעיונות על שלום עולמי אוטופי; ובאותו זמן ודאי לא התאים כנושא למחזה סאטירי. המחזה תקף בין היתר בחריפות את רעיונות השלום העולמי מבית מדרשו של הנשיאוודרו וילסון ואת חבר הלאומים כמועדון חסר שיניים שבו ממרקים סוחרי נשק קפיטליסטים את מצפונם.[33] המחזה נערך מחדש על ידי איירה גרשווין, והשיר The Man I Love (שהתפרסם בעיקר על ידי ביצועה של בילי הולידיי והפך סטנדרט) הוצא ממנו, כיוון שהיה פנייה אל אהוב שלא שב משדה הקרב – נושא אפל מדי בארצות הברית החוגגת של "שנות העשרים הסוערות". המחזה עלה לבסוף ב-1930.[34]
עוד במהלך שהותו בפריז כתב גרשווין למנצח וולטר דאמרוש, והציע לו ולחברה הפילהרמונית של ניו יורק רפסודיית-בלט לתזמורת על הנושא "אמריקאי בפריז". הרעיון ליצירה החל להתרקם שנתיים לפני כן, במהלך ביקורו הקודם בפריז, כשאז הותיר למארחיו מכתב ובו קטע חדש, קצר, שהכתיר כ"מוזיקה לבלט אמריקאי בפריז". הייתה זו פתיחה ליצירה שתעסיק את גרשווין במשך השנתיים הבאות.[36] לפני חזרתו לאמריקה רכש גרשווין צופרים של מוניות, על מנת לשלב את הצליל האותנטי שלהם ביצירה. מאז חזרתו מפריז, בחודשים שבין אוגוסט לנובמבר, עבד על הלחנת היצירה בבית החווה של קיי סוויפט בקונטיקט ובביתו בניו יורק, שבו התבונן אל הנהר הדסון, שנתן לו, לדבריו, את ההשראה למוטיב הבלוז של הגעגועים ביצירה.[37]
היצירה מתארת תייר אמריקאי סקרן הצועד על מדרכות שאנז אליזה ובולע בעיניו את מראות העיר, קולותיה ואווירתה. הוא נכנס לבית קפה ובהשפעת היין שוקע בדכדוך של געגועים, המבוטא בלחן בלוזי. הוא יוצא מבית הקפה חזרה לרחוב ההומה, המיוצג עתה על ידי לחן של קאן-קאן, ואומר לעצמו "הבית נפלא, אבל אחר הכל זוהי פריז!"[38]
גרשווין תיזמר את היצירה בעצמו, וכלל בה, בנוסף להרכב התזמורתי המקובל, גם ארבעה צופרי מוניות פריזאים (בגובהי קול שונים), צ'לסטה וסקסופונים. עמיתו של גרשווין, המלחין ורנון דיוק, ציין שתזמורו של גרשווין הושפע מראוול ומיצירותיו המוקדמות של סטרווינסקי.[39]
הופעת הבכורה נערכה ב-13 בדצמבר1928 בקרנגי הול, ובה ניצח וולטר דאמרוש על הפילהרמונית של ניו יורק. חבריו של גרשווין, בהם דאמרוש עצמו, יאשה חפץ, פרנסיס פולנק, גרטרוד לורנס, ליידי אדווינה מאונטבאטן, קול פורטר, ריצ'רד רוג'רס ופול וייטמן, העניקו לגרשווין במעמד זה כלי לסיגרים עשוי כסף עם הקדשה על היותו "ממנהיגי דור הצעירים של ארצות הברית".[40] היצירה, באותו תזמור, נוגנה והוקלטה עד מהרה על ידי טובי המנצחים והתזמורות והפכה למרכיב חביב ברפרטואר המודרני.
עוד בנובמבר 1926 הודיעו האחים גרשווין על כוונתם לכתוב מחזמר חדש, שיבוסס על הצגתם המצליחה מ-1918 של סמואל פישמן וג'ון ב' היימר, "מזרח הוא מערב" (East is West).[41] עלילת המחזה שואבת את השראתה מסיפור מאדאם באטרפליי, על אודות רווק אמריקאי אמיד המבקר בסין, מציל נערה סינית בשם מינג-טוי ומביא אותה לסן פרנסיסקו. השניים מתאהבים ומבקשים להינשא, אך הוריו של הגבר מתנגדים. לבסוף מתברר שמינג-טוי היא אמריקאית שנחטפה בילדותה והנישואים מתאפשרים. הפקת המחזמר התעכבה והתאפשרה רק בינואר 1929.
גרשווין התלהב יותר מן האפשרות ליצור "מוזיקה סינית" מאשר מן התכנים. הוא הלחין קטעים עם שמות כ"גן הסחלבים של המנדרין", "תחת עץ הקינמון" ו"נערת הירח", שכללו מוטיבים "אוריינטליים". גם הלחן לשיר הנודע Embraceable You, שנועד להיכלל במחזמר, כולל מוטיבים פסבדו-אוריינטליים.
המחזה מכיל אמנם השקפה אוניברסליסטיתליברלית המובעת מפיהן של רבות מהדמויות, אך מסקנתו היא שמערב ומזרח אינם יכולים להתאחד, אלא אם יתברר שה"מזרחי" הוא מערבי. רבים ראו בעלילה זו מעין תמיכה בחוקים נגד יחסי זוגיות בין-גזעיים בארצות הברית. נושא זה היה שנוי במחלוקת חריפה כאשר עלה המחזה, עת הגזענות וכוחן של קבוצות כמו הקו קלוקס קלאן נמצאו בשיאם ונחקקו חוקים שהגבילו מאוד את ההגירה לארצות הברית. בעקבות הסערה הציבורית, המפיק זיגפלד ביטל את הצגת המחזה, והציע לג'ורג' ולאיירה גרשווין פרויקט חדש. סיבה אפשרית נוספת לביטול המחזה הייתה ההשקעה חסרת התקדים של זיגפלד בהפקת המחזמר "ספינת השעשועים" (Show Boat), שלא איפשרה לו להיכנס להרפתקאות נוספות שהצלחתן הקופתית אינה מובטחת.
נערות שעשועים ושינויי קצב
ג'ורג' (יושב) ואיירה גרשווין של עטיפת התקליט Girl Crazy
הפרויקט החדש שהציע זיגפלד היה Show Girl ("נערת מופעים"), מחזמר הנסוב סביב דמותה של רקדנית-שורה במופעים בשם "דיקסי דוגן", דמות סטריאוטיפית שנוצרה על ידי ג'וזף פ' מקיווֹי (McEvoy), שסביבה נוצרו סדרת קומיקס, מחזות וסרטים. המחזמר כלל בין היתר סצנה בת חמש עשרה דקות של ריקוד בלט לפי חלקים מהלחן של "אמריקאי בפריז". הוא הועלה על בימת תיאטרון זיגפלד 111 פעמים. על התזמורת ניצח דיוק אלינגטון.[42]
בהמשך כתבו האחים גרשווין את המחזמר Girl Crazy ("משוגע על בנות"), גם הפעם לפי ספר מאת גאי בולטון. הבכורה נערכה ב-14 באוקטובר 1930, ופתחה סדרה של 272 הצגות. המחזמר הזניק לכוכבות את הרקדנית והשחקנית ג'ינג'ר רוג'רס, העלה לראשונה את הזמרת אתל מרמן על בימת ברודוויי והפך אותה לכוכבת בין לילה עם השיר I Got Rhythm ("יש לי קצב"), שיר שהפך לאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה. המחזה כלל בנוסף לשיר זה את השירים Embraceable You ו-But Not For Me, שהפכו לסטנדרטים נודעים והוקלטו עשרות פעמים על ידי מבצעים שונים. התזמורת כללה כמה מטובי נגני הג'אז של התקופה, בהם ג'ין קרופה, טומי דורסי, ג'ק טיגרדן, בני גודמן, רד ניקולס וגלן מילר (שני האחרונים סייעו למעבד רוברט ראסל בנט ביצירת התזמור החי והג'אזי שכלל יותר כלי נשיפה ממתכת ושיכלל את הצליל של ברודוויי). המחזה זכה לשלושה עיבודים לקולנוע, שהבולט שבהם הוא הסרט משנת 1943 בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גארלנד.[43]
הקצב וההרמוניה של השיר I Got Rhythm מהמחזה לא רק גרמו לו להיות לסטנדרט ג'אז אהוב ופופולרי, אלא הפכו אותו למגדיר הסגנון של סטנדרט ג'אז מהיר. מהלך האקורדים של הרמוניה, הנובעת מטכניקת הנגינה של סטרייד פיאנו, "ממסגר" את המלודיה באופן רופף מספיק כדי לפתוח מקום לאלתור. המהלך ההרמוני בן 32 התיבות שהמציא גרשווין בשיר זה נקרא רית'ם צ'יינג'ס, ומהווה בסיס לעשרות סטנדרטים של ג'אז מאז. הוא נקרא גם "המהלך ההרמוני האהוב ביותר של כל הזמנים, פרט לבלוז".[44]
הסטנדרט הפך למרכיב בסיסי הן בסווינג, החל מההקלטה של לואי ארמסטרונג ופאטס וולר ב-1931, באמצעות ביצועיהם של חברי התזמורת המקוריים של המחזמר גלן מילר, ג'ין קרופה ובני גודמן, ביצועיהם של ליונל המפטון, ארט טייטום, סטפן גרפלי וג'אנגו ריינהארדט, והן, על ידי ההקלטה ההיסטורית של צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי ב-1947 ועיבודו של ת'לוניוס מונק, למרכיב בסיסי בעולם הבי-בופ.[45] על פי המהלך ההרמוני של השיר נכתבו שירים רבים נוספים על ידי חלוצי הבי בופ, ובהם Salt Peanuts של גילספי, Anthropolgy ו-Moose the Mooch של פארקר, Oleo של סאני רולינס, Lester Leaps In של לסטר יאנג ורבים אחרים. בכך היווה המהלך ההרמוני של השיר גשר בין הסווינג לבי בופ.
את מלאכת כתיבת מחזות הזמר של האחים גרשווין כצמד חתמו שני מחזות: הראשון היה Of Thee I Sing ("בשבילך אני שר"; 1931), שהיה למחזמר הראשון שזכה בפרס פוליצר. המחזמר, ברוח גילברט וסאליבן, שעיקרו סאטירה פוליטית, הועלה 441 פעמים, דבר שהפך אותו להצלחה קופתית מרשימה בעת המשבר הכלכלי החריף.[46][47] המחזמר השני, Let 'em Eat Cake ("שיאכלו עוגות", בפרפרזה על הדברים המיוחסים למארי אנטואנט; 1933) היה גם הוא סאטירה פוליטית שנכתבה עם מוריס ריסקינד וג'ורג' קאופמן, ונכשל (ירד לאחר כ-80 הופעות ולא נותר ממנו כל להיט) עקב חוסר התאמתו לטעם הקהל ועקב המשבר הכלכלי המחריף אשר "סגר את ברודוויי" באמצע שנות השלושים.
פרויקטים מהתקופה שלא התבצעו
גרשווין, שהוקסם מפרשנות אמנותית למוזיקה יהודית כגון זו של רביעיית המיתרים השנייה של ארנולד שנברג ו"ויטבסק" (על שם עיירתו של מארק שגאל) מאת אהרן קופלנד, ביקש לבדוק ב-1929 אפשרות לעבד את "הדיבוק" לאופרה. אולם, בעיות של זכויות יוצרים מנעו את הוצאת הפרויקט אל הפועל; עם זאת, גרשווין המשיך להשתעשע ברעיון לכתיבת אופרה על חיי מיעוטים. הוא נהנה מקריאת ספרו של דו-בוז הייוורד (DuBose Heyward), "פורגי", על אודות חיי קהילת אפרו-אמריקאים בקרוליינה הדרומית, וכתב לו שיהיה מעוניין לעבד את הרומן כבסיס לאופרה עממית, אך הדבר לא יצא לפועל אלא ב-1934.
בסביבות שנת 1926 נולד אלן גרשווין, בנו של ג'ורג' גרשווין. אמו הייתה מרגרט מנרס (Margaret Manners). כותבת הביוגרפיה של גרשווין ג'ואן פייזר טוענת שמנרס חפצה להינשא לג'ורג', אך זה לא קרה. בילדותו היה אלן מגיע עם אמו לדירות בריברסייד דרייב וברחוב שבעים ושתיים-מזרח. הביקורים היו חפוזים וסודיים. אלן גרשווין טען בפני בני המשפחה שהשיר Someone to watch over me נכתב עבור אמו.[49]
גרשווין חזר ללימודים תאורטיים סדירים ב-1927 אצל הנרי קוול, מלחין ידוע באותה תקופה, שחיבר למעלה מעשרים סימפוניות וכן יצירות לבלט ואופרות. הוא פיתח שיטת נגינה שלה קרא "tone clusters" ("אשכולות צלילים"), שכללה הכאה על קלידי הפסנתר באגרופו. גרשווין למד אצלו באופן לא סדיר והרבה להחסיר שיעורים. לדברי קאוול,[50] גרשווין ידע לציית לחוקים, אך הם פשוט הרגיזו אותו. הוא העדיף תמיד להכניס דרגה תשיעית "עסיסית" או אקורדים מוסטים,[51] אפילו לתוך מוטט בסגנון ג'ובאני פלסטרינה. לימודיו אצל קאוול נמשכו פחות משנה.
במהלך שהותו בפריז ביקר גרשווין אצל המורה הנודעת נדיה בולאנז'ה (בין תלמידיה היו המלחינים אהרן קופלנד, ליאונרד ברנשטיין, וירג'יל תומסון ואחרים, שייסדו את אסכולת ההלחנה האמריקאית. שנים מאוחר יותר למדו אצלה בין היתר גם פיליפ גלאס, קווינסי ג'ונס ודניאל בארנבוים), אולם היא לא הסכימה לקבל אותו כתלמיד. כאשר הגיע אליה, טענה בראיון משנת 1938, כבר לא היה לה דבר לתרום לו.[52] גם מוריס ראוול לא הסכים לקבלו כתלמיד, ושאלו: "מדוע עליך להיות ראוול מספר שתיים כאשר אתה יכול להיות גרשווין מספר אחד?".[53] כאשר ביקש להתקבל ללימודים אצל איגור סטרווינסקי שאל אותו המלחין הרוסי כמה הוא מרוויח. משנקב גרשווין האמיד[54] בסכום, הציע סטרווינסקי שהוא-עצמו יבוא ללמוד אצל גרשווין.[52]
לדברי המלחין ורנון דיוק, חברו ועמיתו של גרשווין,[55] בולנז'ה ופרוקופייב ראו בגרשווין "פרא אציל" שאין "לאלף" אותו במסגרת חוקי ההלחנה הקלאסיים ואין למסגר אותו במסגרות שרק יעכבו אותו בהפקת יצירתו המקורית.
בתקופה זו החל גרשווין לנטוש את הרעיון לרכוש השכלה סדורה באסכולת הנגינה וההוראה האירופיות הקלאסיות, ועזב את הלימוד המעמיק של יסודות תאורטיים כצורות הקונטרפונקט הקלאסיות למשל.[56]
1931–1936
הרפסודיה השנייה, בין ברודוויי להוליווד
ב-5 בנובמבר1930 עברו ג'ורג', אחיו איירה ואשתו לאונור לבית בהוליווד, שם כתב גרשווין את המוזיקה לאחד מהסרטים המוזיקליים הראשונים שנוצרו, Delicious,[57] גם הוא לפי ספר מאת גאי בולטון.
בסרט Delicious הייתה אמורה להיכלל "רפסודיה" בת שש דקות שכותרתה "רפסודיה ניו-יורקית". עם שובו של גרשווין לניו יורק מאוחר יותר באותה שנה, ביקש לפתח את שש הדקות ליצירה קונצרטנטית בהיקף מלא. גרשווין השתעשע בשמות שונים ליצירה לפסנתר ולתזמורת, שארכה עם השלמתה כ-14 דקות. הוא קרא לה "רפסודיית מנהטן", "רפסודיית ניו יורק" ו-Rhapsody in Rivets ("רפסודיה במסמרים", רמז למסמרי-הפלדה של גורדי השחקים של מנהטן), אך לבסוף התקבע השם "הרפסודיה השנייה". הבכורה התקיימה בבוסטון ב-29 בינואר 1932, בביצוע התזמורת הסימפונית של בוסטון בניצוחו של סרגיי קוסביצקי, כאשר גרשווין עצמו מנגן בפסנתר. באופן שאינו יוצא דופן, התזמור המקורי של גרשווין נערך מחדש, הפעם על ידי רוברט מקברייד, שנשכר על ידי המוציא לאור של גרשווין, פרנק קמפבל-ווטסון.
הלימודים אצל שילינגר, וריאציות על "I Got Rhythm" ופתיחה קובנית
ב-1932 החל גרשווין ללמוד אצל יוסף שילינגר, שהחשיב יותר מכל מוריו ונסע במיוחד לבוסטון כדי לבקרו. שיטתו של שילינגר הלהיבה את דמיונו של גרשווין והתאימה לו במשחקיות ובהיגיון המתמטי שבה, שהתחברו לגישתו של גרשווין עצמו, שלא מצא עניין מוזיקלי בצורות ה"אירופאיות". ורנון דיוק העיד שהתרגילים המוזרים של שילינגר הביאו לשחרור הביטוי של גרשווין בכל התחומים, כולל בתזמור, שמצא את ביטויו במיוחד ב"פורגי ובס".[59]
במסגרת התרגילים של שילינגר למד גרשווין שיטה מתמטית להלחנה בקונטרפונקט, כאשר המתווה משורטט כגרף, והיחס אל הקווים המלודיים הוא מתמטי טהור. גרשווין היה להוט לנסות ולהלחין לפי שיטה זו. ההזדמנות נקרתה בדרכו בשעת חופשה בהוואנה בירת קובה ביולי 1932, שם נחשף למקצב הרומבה ולכלי הנגינה המקומיים. בתחילה כתב יצירה לפסנתר בארבע ידיים, שתיזמר לקראת הקונצרט הראשון שהוקדש כולו ליצירותיו. הקונצרט התקיים באצטדיון לוינסון בניו-יורק, ופתח מסורת של קונצרטי-קיץ על טהרת גרשווין, שנקטעה רק עם מותו. ליצירה, שלה קרא גרשווין בתחילה "רומבה", שלושה חלקים במבנה 'מהיר-איטי-מהיר'. בתזמור כלל גרשווין ארבעה כלי נגינה קובניים ייחודיים, שביקש להציג בקדמת הבמה – תופי בונגו, מאראקס, תוף עשוי דלעת (Gourd) ומקלות קובניים (קלאווה) (Claves). הקונצרט כלל, פרט ל"רומבה", את היצירות "אמריקאי בפריז", "הרפסודיה השנייה", הפתיחה ל-Of thee I sing, הקונצ'רטו בפה, "הרפסודיה בכחול" ומחרוזת שירים. גרשווין היה סולן ברוב הקטעים. תוכנית הקונצרט מדגימה את החיבור המקורי בין מוזיקה פופולרית לרצינית באותה מסגרת, ויצרה תבנית של "קונצרט גרשווין", שהפכה לפופולרית ביותר משנות ה-50 ואילך. לאחר הקונצרט הראשון שינה גרשווין את שם היצירה ל"פתיחה קובנית", משום שחשש שאם תשווק כ"רומבה" היא תיתפס כמוזיקה לריקודים.[60]
במהלך שנת 1933 חיבר גרשווין את יצירתו האחרונה לפסנתר ולתזמורת ג'אז עבור סיבוב ההופעות של לאו רייזמן ותזמורתו, בניצוחו של צ'ארלס פרוין, וריאציות על השיר I Got Rhythm. היצירה פותחת בנגינת ארבעה קלרינטים החוזרים בזה אחר זה על המלודיה המקורית של השיר, בסולם פנטטוני. התזמורת מצטרפת לאחר מענה קצר של הפסנתר לקלרינטים. לאחר מכן מנוגן השיר במספר וריאציות: בסגנון ואלס, בהרמוניה אטונאלית, בסגנון אוריינטלי ובסגנון ג'אז.[61] בכורת היצירה הייתה בבית הסימפוניה של בוסטון בינואר 1934.
בתקופה זו היה לגרשווין פנאי רב יחסית, ואת זמנו מילא במספר תחביבים ועיסוקים: הוא היה חובב מכוניות, למד נהיגה (בתקופה שבה רוב חברי המעמד הבינוני ומעלה העדיפו שימוש בנהגים מקצועיים), ורכש מספר מכוניות, בהן מרצדס-בנץ וביואיק.[62]
הוא גם החל להשקיע מהונו ברכישת ציורים, בהם מאת ז'ורז' בראק ומארק שאגאל,[63] וגם צייר בעצמו בצבעי שמן ומים. גם אחיו איירה נהג לצייר. הטכניקה של שני האחים דומה מאוד, והוגדרה כ"ילדותית ופרימיטיבית, אך עם זאת מלאת חן".[64] ואולם גרשווין זנח את הציור עד מהרה והתמקד בצילום, שם מצא כר נרחב יותר למשחק ולניסויים. הוא צילם בעיקר חברי משפחה, וערך ניסויי צילום שונים בזמני החשיפה ובפרספקטיבה. קיי סוויפט וחברים אחרים מציינים את שמחת-הגילוי וההתלהבות בהם נכנס גרשווין לכל פרויקט או תחביב, במיוחד כאלו מהם היה יכול ללמוד מתוך ניסוי.[65]
גרשווין אף היה חובב טניס נלהב, והרבה לשחק יחד עם איירה אחיו ולאונור אשתו עם זוגות מקרב בני חבורתם.
פסיכואנליזה, מסע למקסיקו ופעילות פוליטית
בין אביב 1934 וסתיו 1935 עבר גרשווין טיפול פסיכואנליטי על ידי הפסיכואנליטיקאי גרגורי זילבורג (Gregory Zilboorg), שהיה פסיכואנליטיקאי נודע בקרב הקהילה האמנותית של ניו-יורק. כותבת הביוגרפיה של גרשווין, ג'ואן פייזר, טוענת שהסיבה העיקרית לפנייתו של גרשווין לטיפול הייתה כאבי הראש החמורים שמהם סבל והתפרשו בזמנו כנובעים ממצב נפשי. אחד התכנים בטיפול היה גם גירושיה של סוויפט מבעלה וחוסר אפשרותו להכריע אם לשאת אותה לאשה.
גרשווין התלווה לזילבורג בטיול למקסיקו, שם נועדו השניים עם בני הזוג, פעילי השמאל והציירים דייגו ריברה ופרידה קאלו וחבריהם. המפגשים עשו על גרשווין רושם רב, והוא נתפס לפרק זמן קצר לרעיונות הסוציאליזם (אחיו, איירה, היה בעל תודעה פוליטית מפותחת, אך ג'ורג' נהג להצהיר כי הפוליטיקה משעממת אותו). גרשווין השתתף בהפגנות אנטי-נאציות ותמך בגלוי בחזית עממית אנטי-פשיסטית. מאוחר יותר הפך הבית שלו ושל איירה בהוליווד למוקד פעילות פוליטית ליברלית (של הצד השמאלי של המפלגה הדמוקרטית), דבר שהחשיד אותו אחר כך בחיבה לקומוניזם. בשנת 1953 תיאר הסנאטורג'וזף מקארתי את המוזיקה של גרשווין כ"חתרנית" ואף ניסה להוציא אותה מספריות תרבות אמריקאית ברחבי העולם.[66]
הדף הראשון של הפרטיטורה, בכתב ידו של גרשווין (מאוצרות ספריית הקונגרס)
הרעיון לכתיבת אופרה (גרשווין השתמש במושג "אופרה עממית", Folk Opera) על אודות חיי האפרו-אמריקאים בדרום ארצות הברית נולד עוד לפני 1927, עת קרא גרשווין את הרומן "פורגי" מאת דו-בוז הייוורד, תושב קרוליינה הדרומית (המבוסס על סיפור אמיתי שקרא בעיתון מקומי). ב-1928 הומחז הרומן על ידי הייוורד ואשתו, והוצג בברודוויי כמחזה לא-מוזיקלי על ידי "גילדת התיאטרון". ב-1933 חתמו הייוורד, גרשווין וגילדת התיאטרון על חוזה לכתיבת אופרה, והרעיון הישן החל לקרום עור וגידים. בקיץ של 1934 בילו הייוורד והאחים גרשווין באי קטן ליד חופי קרוליינה הדרומית, על מנת לחוש את קצב המקום ולהכיר את אנשיו ואת המוזיקה שלהם. איירה חזר לניו יורק לפני האחרים, בשל התחייבותו לכתיבת המחזה Life Begins at 8:40 עם יפ הרבורג ולכן חלקו בכתיבה לא היה גדול. הלברית לאופרה נכתב כולו על ידי הייוורד (כולל חלק מהשירים, בהם הלהיט המרכזי Summertime, "עת קיץ"), איירה גרשווין כתב מספר שירים, בהם It Ain't Necessarily So ("זה לא בהכרח כך"), וחלק מן השירים נכתבו בשיתוף-פעולה. לפי החוזה, המִזְכֶּה (קרדיט) ללברית ולמילות השירים היה משותף לאיירה גרשווין ולדו-בוז הייוורד. באמצע אוגוסט שב גרשווין לניו-יורק וסיים את כתיבת האופרה. כאשר סיים לכתוב את 700 עמודי הפרטיטורה חש, לדברי הביוגרף דייוויד אוֶון (David Ewen), "פליאה על הנס שהוא המלחין שכתב אותה. הוא לא חדל לאהוב כל תיבה ותיבה וידע שיצר יצירת אמנות.".[67]
בתשובה לשאלה מדוע הוא קורא לאופרה "אופרה עממית" ענה גרשווין:
האופרה היא על אנשים אמיתיים ששרים שירי עם, משולבים בהם הדרמה, ההומור, הדעות הקדומות, הגישה הדתית והריקודים האותנטיים שמובאים לראשונה אל במת האופרה... לא שירי עם אמיתיים אלא שירי עם וספיריטואלס שנכתבו במיוחד.
למעשה, רק שיר אחד שכתב גרשווין לאופרה הפך לשיר עם של ממש: Summertime.[69]
בניגוד לפרויקטים אחרים, גרשווין התייחס ל"פורגי ובס" כפרויקט אישי שלו. הוא היה מעורב בפרטי התזמור, ההפקה והליהוק. בחירת הזמרים לא הייתה תמיד שגרתית; טוד דאנקן, ששיחק את פורגי בהפקה המקורית, היה פרופסור באוניברסיטה. גרשווין לא היה מעוניין שפרופסור ישיר תפקיד של קבצןנכה, המרוחק מעולמו, ואילו דאנקן תפס את האחים גרשווין כמוזיקאי סמטת טין פאן לא רציניים. רק לאחר פגישה אישית בבית האחים, שבה שרו זה לזה קטעים מהאופרה, נשבה דאנקן בקסם ואמר: "חשבתי שאני בגן עדן, מלודיות יפות יותר לא שמעתי מעודי. לא יכולתי לשבוע מהן. בשיר האחרון I'm on My Way, בכיתי, התייפחתי".[67]
בספטמבר 1935 נערכו הצגות הרצה בבוסטון, כאשר המילה "אופרה" לא הוזכרה. ב-10 באוקטובר 1935 נערכה הצגת הבכורה בניו יורק. ההפקה המקורית הייתה כישלון יחסי, עם 124 הופעות בלבד. היצירה בלבלה גם את המבקרים בשל חוסר האפשרות לקטלג אותה לתבניות הרגילות של "דרמה" "מחזמר" או "אופרה". הם שאלו את עצמם האם זו אופרה או מחזמר שאפתני במיוחד, והתקשו לנתח אותה בכלים מסורתיים.[70] מספר שירים הפכו ללהיטים עוד בימי חייו של גרשווין, אך האופרה כמכלול לא זכתה להכרה עד לאחר ההפקה של גילדת התיאטרון ב-1940. במהלך השנים הוצגה האופרה יותר פעמים באירופה מאשר באמריקה ועם השנים צברה הכרה ופופולריות ושרדה כאירוע אופראי יחיד מהתקופה שלפני מלחמת העולם השנייה בארצות הברית.
השנה האחרונה לחייו
המעבר להוליווד
באמצע 1936 ניכרה בניו יורק פגיעתו הקשה של השפל הכלכלי, ומספר ההפקות החדשות בברודוויי היה אפסי. כתוצאה מכך עברו רבים מבני חוגו של גרשווין לקליפורניה, בתקווה לפתח קריירה בהוליווד, ששמרה על יציבות והפיקה סרטים מוזיקליים כתחליף למחזות הזמר. באוגוסט 1936 עזבו גם ג'ורג', איירה ולאונור גרשווין את ניו יורק ועברו ללוס אנג'לס. הם רכשו בה בית רחב ידיים בסגנון ספרדי בשכונה יוקרתית שבה התגוררו כוכבי קולנוע, ובו בריכת שחייה ומגרש טניס. בדירה אחת התגורר ג'ורג' בגפו, ובשנייה התגוררו איירה ולאונור. קיי סוויפט, פנויה לאחר גירושיה, נשארה בניו יורק, והקשר בין ג'ורג' ובינה התרופף. הגרשווינים ניהלו בביתם חיי חברה, והוא הפך למרכז שבו התארחו תדיר חבריהם הקרובים פרד אסטר, ג'ינג'ר רוג'רס, ג'רום קרן, אוסקר לבנט, הארפו מרקס, יפ הרבורג ואחרים. עם שותפיו למשחק טניס נמנה גם המלחין ארנולד שנברג.[71]
באחת המסיבות הללו הכיר גרשווין את שחקנית הקולנוע פולט גודארד, אשתו בנפרד של צ'ארלי צ'פלין, וקיים עמה מערכת יחסים במשך מספר חודשים. בראשית התקופה נהנה גרשווין מהאקלים, מהנוחיות, מהאווירה הפתוחה והרעננה של קליפורניה, ומחבריו החדשים והנוצצים מקרב ידועני הוליווד, אולם כעבור מספר חודשים שקע במלנכוליה.
?Shall We Dance – הסרט האחרון
על הסט של הסרט Shall we dance. ליד הפסנתר: ג'ורג' גרשווין, יישובים לצידו משמאל פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס. עומדים, משמאל לימין: הכוריאוגרף ובמאי המחול הרמן פאן (Hermes Pan), הבמאי מרק סנדריץ' (Mark Sandrich), איירה גרשווין (רוכן) והמתאם המוזיקלי נאט שילקרט (Nat Shilkret)
בראשית 1937 חיברו איירה וג'ורג' גרשווין מילים ולחן לסרט המוזיקלי בבימויו של וינסנט מינלי ובכיכובם של פרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס, ?Shall We Dance ("הנרקוד?"), המספר על אהבתו של רקדן בלט רוסי לרקדנית אמריקאית.[72] בדרך כלל כללו הקומדיות המוזיקליות של אסטר ורוג'רס שישה-שבעה קטעי ריקוד ("נאמברים") מובחנים על בסיס שירים מתומללים, שעבורם נכתבה כוריאוגרפיה, כשבשאר חלקי הסרט לא נכללו קטעי ריקוד משמעותיים. ב-?Shall we Dance ערכו פרד אסטר והרמס פאן כוריאוגרפיה למספר רב של קטעים אינסטרומנטליים שכתב גרשווין, ובכללם שני בלטים ששולבו בפסקול, והפכו אותו לסרט שכולל ריקוד כמעט לכל ארכו. קטע נוסף מהסרט, שהוא קונצ'רטו קטן לפסנתר ותזמורת קאמרית בשם Walking the Dog ("להוליך את הכלב"; נקרא גם "בטיילת"), הורחב בהמשך וזכה לביצועים במסגרת קונצרטים. בשל עלילת הסרט, המשלבת בלט קלאסי "גבוה" עם ריקוד פופולרי, שזר גרשווין בפסקול מוזיקה קלאסית ופופולרית, בשילוב המוטיבים הקלאסיים לתפקידיו של אסטר ומוטיבים פופולריים לתפקידיה של רוג'רס, תוך שזירתם זה בזה במסגרת יצירה תזמורתית ארוכה אחת, שהיא פסקול הסרט. הדבר בא לידי ביטוי סימבולי למשל בסצנה שבה עורכת להקת בלט קלאסית חזרות על סיפון אונייה בעוד שבקומה מתחת נערך נשף של ריקודים פופולריים.[73]
במסגרת הסרט שולבו שלושה מלהיטיהם הגדולים ביותר של ג'ורג' ואיירה גרשווין: They All Laughed ("כולם צחקו") שהפתיח שלו הוא פרודיה על בלט, Let's Call the Whole Thing Off ("הבה נבטל את כל הדבר הזה") ו-They Can't Take That Away from Me ("הם לא יוכלו לקחת זאת ממני"), שיר שהיה מועמד לפרס אוסקר לשיר המקורי הטוב ביותר בטקס שנערך לאחר מותו של גרשווין. בעת העבודה על הסרט חש גרשווין ברע. הוא התלונן על כאב ראש מסמא ועל כך שהוא מריח כל העת גומי שרוף. אלו היו אותות ראשונים לגידול במוח שממנו סבל (ראו להלן). גרשווין וחבריו סברו ש"הוליווד עושה אותו חולה".[74]
הסרט יצא לאקרנים במאי 1937 וזכה להצלחה קופתית. ברשימת הקרדיטים המוקרנת בסוף הסרט, כאשר מופיע שמו של גרשווין, מנוגן ברקע קטע קצרצר מתוך "הרפסודיה בכחול".[75]
סרט נוסף שבו עסק באותה עת אך לא סיים את העבודה עליו היה The Goldwyn Follies ("שגיונות גולדווין"), שיצא לאקרנים ב-1938. חברו ועמיתו ורנון דיוק נקרא להשלים את כתיבת הפסקול יחד עם ג'רום קרן. הסרט כולל את אחד משיריו הידועים ביותר של גרשווין, Our Love is Here to Stay ("אהבתנו כאן כדי להישאר"). הסרט Damsel in distress ("עלמה במצוקה") בכיכובם של פרד אסטר וג'ואן פונטיין, יצא גם הוא עם פסקול שירי גרשווין לאחר מותו, ומשולבים בו השירים Things Are Looking Up ("הדברים מתבהרים"), A Foggy Day (in London Town) ("יום סגריר בלונדון העיר") ו-Nice Work If You Can Get It, שהוא ככל הנראה השיר האחרון שכתב גרשווין.
גרשווין חש ברע עוד מינואר 1937.[76] בין התסמינים שמהם סבל היו כאב ראש שהפריע לראייה עד כדי עיוורון של מספר שניות, סחרחורת, תחושה תמידית של הרחת ריח של גומי שרוף ותחושה כללית של חוסר אנרגיה ורצון. מאוחר יותר נזכרו מכריו שנהג להתלונן מדי פעם על ריח גומי שרוף עוד ב-1934, אולם איש לא נתן על כך את דעתו מבחינה רפואית. רופאים שונים בהוליווד בדקו את גרשווין, אך לא מצאו דבר חריג. ב-23 ביוני אושפז לבדיקות מקיפות בבית החולים "ארזי הלבנון" (Cedars of Lebanon) בלוס אנג'לס, לפי המלצת רופא שאליו הגיע בהמלצת חברו והפסיכואנליטיקאי שלו זילבורג, שטען באופן תקיף שמיחושיו נובעים מסיבות נפשיות ולאו דווקא פיזיולוגיות. נחוש לחזור לעבודתו כתב גרשווין לאמו שהוא חש בטוב, השתחרר מבית החולים מבלי לסיים את הבדיקות, ועבר להתגורר בביתו של יפ הרבורג. במהלך השבועיים הבאים הידרדר מצבו במהירות: הוא איבד שליטה על תנועות ידיו, לא יכול היה להשתמש במזלג או לנגן בפסנתר ומעד במדרגות. גם מצבו הנפשי הידרדר, וב-4 ביולי הוא תקףאח. ב-9 ביולי שקע בתרדמת. רופאיו ב"ארזי הלבנון", בית החולים שאליו הובהל, גילו גידול סרטני במוחו. קיימת מחלוקת לגבי סוג הגידול המדויק ומשך הזמן שהתפתח במוחו של גרשווין.
רופאיו החליטו על ניתוח בהול להסרת הגידול, והחלו בסבב טלפונים אל גדולי הנוירוכירורגים של אותה תקופה. רובם שהו במזרח ארצות הברית, ונערך אף ניסיון לגייס את הצי האמריקאי, בהתערבות הבית הלבן, על מנת להחיש כירורג מוח מומחה ללוס אנג'לס. קרוביו וידידיו הרבים של המלחין התאספו בבית החולים. גרשווין נותח אך נפטר על שולחן הניתוחים בבוקר 11 ביולי1937. מומחים רבים סבורים שבכלים שעמדו לרשות הרפואה באותה עת נעשה כל דבר שניתן היה לעשותו על מנת להצילו.
מותו, בטרם מלאו לו 39 שנה, הכה בצער את אוהביו ומכריו. הניו יורק טיימס דיווח על מותו של גרשווין בעמוד השער שלו.
ארונו הובל ברכבת לניו יורק, וב-15 ביולי נערך לו טקס הספדרפורמי בהשתתפות 3,500 איש בבית הכנסת עמנו-אל בניו יורק, ובמקביל בבית הכנסת "בני ברית" בלוס אנג'לס (בניהולו של אוסקר המרשטיין ובהשתתפות ג'רום קרן, רוג'רס והארט, שנברג, אירווינג ברלין ופרד אסטר). אלפים נוספים מילאו את הרחובות הסמוכים לבתי הכנסת. בראש נושאי הארון צעדו ראש עיריית ניו יורקפיורלו לה גוארדיה ומושלמדינת ניו יורק. עוד השתתפו בנשיאת הארון ורנון דיוק, פרד גרופה, וולטר דאמרוש, פול וייטמן ואחרים. גרשווין נקבר בבית הקברות "מאונט הופ" (Mount Hope), ועל מצבתקברו נבנה מאוזוליאום על ידי אמו.
ב-9 באוגוסט ערכה לכבודו הפילהרמונית של ניו יורק קונצרט באצטדיון לואיסון (Lewisohn Stadium) בניו יורק בפני 20,223 צופים, בהם ראש העירייה והמושל, בהשתתפות אתל מרמן וצוות ההצגה המקורי של "פורגי ובס" ובניצוחו של פרד גרופה. ב-8 בספטמבר1937 התקיים בהוליווד בול קונצרט נוסף בהשתתפות פרד אסטר, אל ג'ולסון ואחרים, בפני למעלה מ-26,000 צופים, ובו ניצח אוטו קלמפרר על עיבוד לתזמורת לשניים מבין שלושת הפרלודים לפסנתר של גרשווין. הקונצרט שודר ברדיו לרחבי העולם.
לאחר מותו
המורשת
הופעות קלאסיות בשנות הארבעים והחמישים
במותו היה גרשווין מוזיקאי נערץ, מוכר ואהוב על ידי קהל ומבקרים בארצות הברית ובאירופה, אולם ההערכה כלפיו עוד גברה עם השנים. איירה גרשווין, שלא התאושש לעולם ממות אחיו, שמר יחד עם אחיו ארתור ופרנסס את הזכות לפקח על הפקות מחודשות של המוזיקה של גרשווין. לפי מחזות הזמר שלו, שרובם ככולם לא הועלו עוד ככאלה על בימות ברודוויי או בתיאטראות אחרים, הופקו סרטי קולנוע. חלקם השתמשו בשיריו תוך שינוי מוחלט של התוכן (למשל Strike up the band מ-1940[77] בכיכובם של מיקי רוני וג'ודי גרלנד ו-Lady Be Good מ-1941[78]). ב-1945 הופק הסרט Rhapsody in blue,[79] לפי תסריט שנכתב בפיקוחו של איירה גרשווין. הסרט, שבו השתתפו חבריו של גרשווין בתפקיד עצמם (למשל אוסקר לבנט, שמבצע את נגינת הפסנתר בסרט עבור דמותו של גרשווין, וכן אל ג'ונסון, ג'ורג' וייט, פול וייטמן ואחרים), היה סרט מוזיקלי ביוגרפי שהעצים את האתוס של גרשווין כ"מלחין אמריקאי לאמריקאים".[80] פסקול הסרט הורכב משרשרת להיטי גרשווין. ב-1951 הופק הסרט "אמריקאי בפריז" בכיכובו של ג'ין קלי. הציר המרכזי של הסרט הוא שיריו של גרשווין, עלילתו עוקבת באופן כללי אחר המתווה של היצירה "אמריקאי בפריז", ושיאו הוא בלט בן 18 דקות לצלילי היצירה. הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר ובפרס גלובוס הזהב.
בשנת 1946 עיבדה קיי סוויפט, בהנחייתו של איירה גרשווין, פרלוד מן העזבון שלו העניק איירה גרשווין את השם Sleepless Night ("לילה ללא שינה"),[81] ובכך כמעט נחתם קאנון היצירה הרצינית של גרשווין, עד שב-1973 פרסם איירה גרשווין את היצירה האחרונה – "Impromptu in Two Keys": יצירה קטנה לפסנתר שחיבר גרשווין ב-1929, לאחר ביקורו בפריז, אך לא פרסמהּ.[82]
בין השנים 1945–1951 הושמע גרשווין בארצות הברית יותר מכל מלחין אמריקאי אחר ויותר מכל מלחין אחר בן דורו (כסטרווינסקי, בארטוק, הינדמית, שוסטקוביץ', בריטן או דריוס מיו).[83] התוכנית לקונצרט שכולו יצירות גרשווין התגבשה כבר בשנות הארבעים, ותזמורות-גרשווין הופיעו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בהביאן לאירופה תרבות אמריקאית מקורית בדמות קונצרט-גרשווין. ב-1949 התקיים קונצרט גרשווין בברית המועצות. ב-1953 נוסדה לראשונה תזמורת שיועדה אך ורק לנגינת יצירותיו (ה-Blue Express; הופיעה בתל אביב ב-1959). יצירות גרשווין שולבו ברפרטואר של רבות מתזמורות אירופה, לרוב במסגרת תוכניות של "מוזיקה קלאסית קלה".[84] ב-1957 הופיעה התזמורת בלנינגרד ובמוסקבה, ועוררה התרגשות משני צדיו של מסך הברזל (טרומן קפוטה כתב על הביקור את הספר "קול המוזות נשמע".[85] קפוטה מדווח שאחד הקומיסרים טען כי "גרשווין קרוב ללבו של כל רוסי".[86]
סגנונות הבי בופ וממשיכיו בג'אז המודרני אימצו חלקים ניכרים מה"קאנון" של גרשווין והפכו להיטים רבים לסטנדרטים. אלתוריו של פארקר על Embraceable you, Fascinatin’ Rhythm ועל I got Rhytem התוו דרך באלתור על בסיס המהלכים החסכוניים של גרשווין. בין השירים שהפכו לסטנדרטים של ג'אז מודרני ניתן למנות גם את Things Are Looking Up, S Wonderful' , The Man I Love A Foggy Day ואת הלהיט Summertime.[87] ב-1957 הקליטו אלה פיצג'רלד ולואי ארמסטרונג ביצוע ל"פורגי ובס". התקליט, שעורר עניין מחודש באופרה בקרב מאזיני ג'אז, נכלל ב-2001 בהיכל התהילה של פרס גראמי. בשנת 1959 הקליטה פיצג'רלד, תחת עינו הפקוחה של איירה גרשווין, ארבעה תקליטים בחברת Verve תחת כותרת Ella Fitzgerald Sings The Gershwin Songbook, במסגרת מבצע הענק לתעד את "ספר השירים האמריקאי הגדול". האלבום המרובע זכה ב-1960 לפרס גראמי. פרשנותה של פיצג'רלד נותרה כ"ביצוע קלאסי" של השירים. באותה שנה (1959) הופק גם סרט קולנוע אופראי המבוסס על "פורגי ובס", בכיכובם של סידני פואטייה כפורגי וסמי דייוויס ג'וניור כספורטינג לייף. שנה קודם לכן, ב-1958, הקליטו מיילס דייוויס וגיל אוונס פרשנות משלהם לאופרה עם ביג בנד, שכללה כמה מגדולי המוזיקאים של התקופה כקנונבול אדרלי, פול צ'יימברס, פילי ג'ו ג'ונס ועוד.
שנות השבעים ואילך
בשנת 1972[88] פורסם ספרו של אלק וילדר (Alec Wilder), שחקר את הזמר האמריקאי הפופולרי.[89] הייתה זו תחילתה של התייחסות מלומדת, אקדמית ורצינית לתחום המוזיקה הקלה, אשר פתחה את השער למחקרים מוזיקולוגיים, כולל כאלו המוקדשים לניתוח יצירתו של גרשווין (ראו להלן).
ב-1979 בחר וודי אלן עבור סרטו "מנהטן" בפסקול שכולו גרשווין, בהקלטת הפילהרמונית של ניו יורק בניצוחו של זובין מהטה, והחזיר את המוזיקה הקלה של גרשווין, בסאונד הבסיסי שלה, לתודעה. באותה שנה הקליט לראשונה המנצח לורין מאזל עם תזמורת קליבלנד גרסה שלמה, לא מקוצצת, של האופרה "פורגי ובס". בהערות האלבום כתב שהתשוקה של גרשווין והבנתו את נפש היחיד אינן נופלות מאלו של ורדי, ושהבנתו את נפש האדם ויכולת ביטויה במוזיקה משתוות לאלו שהפגין מוצרט באופרות שלו, ושהבנתו את הפולקלור עמוקה כזו של מוסורגסקי.
בעונת הקונצרטים 1984–1985 הושמע גרשווין בארצות הברית ב-72 תוכניות קונצרטים, אולם מבין התוכניות של שש התזמורות הגדולות, אף לא אחת יועדה לקהל מנויים מבוגר. יצירותיו של גרשווין (כמעט רק ה"רפסודיה בכחול", "אמריקאי בפריז" ומחרוזות שירים) שולבו במסגרת קונצרטים קלים ותוכניות לנוער.
המעבר לתקליטורים בראשית שנות ה-90 רענן את כל עולם המוזיקה; תקליטים שנעדרו מהמדפים במשך שנים חזרו והופיעו ויצירות נשכחות הוקלטו מחדש. גם הרפרטואר של גרשווין נהנה מגל של הוצאות מחודשות והקלטת יצירות שלא ראו אור לפני כן, שכללו הערות אלבום מאת מלומדים וחשפו קהל צעיר למכלול יצירותיו. בשנת 1992 התגלו והתפרסמו על גבי תקליטורים גלילי נגינה מקוריים של פסנתר מכני שהכין גרשווין ב-1916. גם "פורגי ובס" נהנתה מהפריחה המחודשת של האופרה החל מאמצע שנות ה-90, וזכתה לעשרות הפקות, הן בבתי אופרה והן בפסטיבלים.
בשנת 1998 כתב היסטוריון המוזיקה ריצ'רד קרופורד (Crawford) על גרשווין במדריך המוזיקה החשוב ביותר, ה"גרוב" (Grove Dictionary of Music and Musicians):
האם זהו ג'אז או מוזיקה לקונצרטים? האם המוזיקה שלו מתאימה לבתי אופרה? למי אכפת? תזמורות ובתי אופרה בכל רחבי העולם חוגגים עם גרשווין ותקליטורים עם יצירותיו מופצים עם הערות אלבום מלומדות כשל מוטטים מהמאה ה-14. כן, ב-1998 גרשווין הוא בהחלט "שם למעלה" עם באך, בטהובן וברהמס.
גרשווין נפטר בלא שהכין צוואה, ולרשותו ממון רב. לאחר הליכים משפטיים לא נעימים נמסר עיזבונו לאמו, ואֶחיו איירה, ארתור ופרנסס ניהלו אותו. העזבון כלל בנוסף לכסף גם רשימות מקוריות של המלחין, תווים מקוריים, התכתבויות שונות וכן את הזכות לקבל תמלוגים, שהניבו מיליוני דולרים מדי שנה. המשפחה, ובפרט גיסתו של גרשווין לאונור, מנעה במשך שנים רבות גישה לחומרים המקוריים, והרשתה רק לידידי המשפחה לחקור אותם. במהלך השנים נתרמו חלקים מהעזבון לספריית הקונגרס וכך נפתחו גם למחקר ביקורתי, אך חלקים רבים נמצאים עדיין ברשות המשפחה. משפחתו של גרשווין יסדה ארגון בשם "The Gershwin Estate", שנלחם (יחד עם קרן סוני בונו, חברת וולט דיסני ואחרים) למען הארכת משך הזמן בין מות היוצר לבין תום פקיעת תקופת זכויות היוצרים על יצירותיו.[92]
ביוגרפיות ומחקר
הביוגרפיה[93] הראשונה על אודות ג'ורג' גרשווין נערכה עוד בחייו על ידי אייזק גולדברג (Isaac Goldberg, 1930), שהסתמך על מספר ראיונות עם גרשווין עצמו, והיא עשירה בסיפורי הווי ואנקדוטות. עם מותו של גרשווין נטלו על עצמם בני המשפחה, ובפרט איירה גרשווין, את מטלת השמירה על מורשתו של ג'ורג', ריכזו בידיהם את כל השליטה על חומרים מקוריים ותכתובות ואיפשרו גישה לחומר רק לכותבים שהיו מקורבים לבני המשפחה ואשר סמכו עליהם כי ידבקו בנרטיב על אודות ג'ורג' גרשווין. כך רוב הביוגרפיות (הרבות יחסית, הן בארצות הברית והן באירופה; למעשה, באירופה נכתבו על גרשווין יותר ביוגרפיות מאשר על כל מלחין אמריקאי אחר) מכילות תיאור בלתי-ביקורתי. בפרספקטיבה של המחקר שנערך לאחר שנות ה-90, תיאור זה לא עשה לגרשווין שירות טוב במיוחד. גרשווין הצטייר כאדם קליל, שטחי, גאון שאינו צריך להתאמץ. הביוגרפיות חוזרות ומצטטות אנקדוטות כגון אמירותיהם הדומות של בולנז'ה, סטרווינסקי ושנברג על כך שאינם יכולים ללמד את גרשווין, שאין הם רוצים "לקלקל" אותו ולהרוס את מקוריותו. הביוגרפיות מתעלמות מסוגיית מעורבותו הפוליטית ומן העובדה שייתכן מאוד שבערוב ימיו היה קשור באופן הדוק יותר מכפי שאושר לפרסם למפלגה הקומוניסטית של ארצות הברית שאליה היו מקורבים באותה תקופה בחוף המערבי רבים מבני חוגו הקרוב של גרשווין (רובם יהודים) כצ'ארלי צ'פלין, פול רובסון, יפ הרבורג ואחרים (בעיקר עקב התנגדות לפשיזם וחרדה מפני עלייתו באירופה), ושנמנה עם תומכיו של הנרי ואלאס, סגן הנשיא השמאלני שנחשד אף הוא בזיקה לקומוניזם. כמו כן חסר מידע בנוגע ליחסו של גרשווין לסוגיית ההפרדה הגזעית. הוא הכיר את המוזיקה השחורה האותנטית טוב יותר ומקרוב יותר מכפי שהורשו לפרסם הביוגרפים שלו לפני שנות ה-90.
סמוך לאחר מותו של ג'ורג' ריכז איירה גרשווין דברים שנאמרו עליו על ידי חברים ומכרים. עדויות אלו רוכזו על ידי מרל ארמיטג' (Merle Armitage) בספר שיצא באנגליה ב-1938. אדוארד ימפולסקי ולורנס סטיוארט (Edward Jablonski and Lawrence D. Stewart) ריכזו צילומים רבים וסיפורים נוספים בספר "The Gershwin Years", שראה אור ב-1958. ספר נוסף מסוגה זו הוא "The Gershwins", מ-1973. הספרים מספקים הצצה לחיי הזוהר והפאר הנוצץ של בכורות, קונצרטים ומעריצות, אך אין בהם מידע של ממש.
עד 1973 הביוגרפיות של גרשווין היו כמעט הגיוגרפיות ("סיפורי קדושים"). בכלל זה ספריו של דייוויד אוון (David Ewen), הכוללים ביוגרפיה לילדים שיצאה ב-1943, וספריו משנות ה-50 "George Gershwin: his journey to greatness" ו-"George Gershwin: Man and Legend", שרק משמם ניתן ללמוד על כך שנכתבו על ידי מעריץ נלהב (ספרו של אוון הוא היחיד שתורגם לעברית). בשנת 1973 פרסם צ'ארלס שוורץ (Schwartz) את הספר "Gershwin: His Life and Music", שהיה הספר הראשון שדן במוזיקה של גרשווין באופן רציני תוך שילוב מתודולוגיות של מחקר מוזיקולוגי. בשנת 1991 יצא לאור ספרה של דינה רוזנברג (Deena Rosenberg) "Fascinating Rhythm: The Collaboration of George and Ira Gershwin", בהוצאת אוניברסיטת מישיגן, שעשה לראשונה שימוש בחומרים ששחרר איירה גרשווין לציבור באמצעות הענקתם לספריית הקונגרס. מעט לפניו הופיע הספר "The Life and Times of Porgy and Bess: The Story of an American Classic" מאת הוליס אלפרט (Hollis Alpert). הספרים עוררו גל של פרסומים מחקריים, בהם ספרו החשוב של סטיבן גילברט (Steven E. Gilbert) "The Music of Gershwin". גל הפרסומים הגדול ביותר החל ב-1998, כאשר במסגרת חגיגות המאה להולדתו של גרשווין, שעוררו עניין ציבורי רב, יצא לאור מאמרו של צ'ארלס הם (Carles Hamm), הכלול בקובץ המאמרים החשוב "The Gershwin Style: New Looks at the Music of George Gershwin". הקובץ, ובפרט מאמרו של האם " Towards a New Reading of Gershwin",[94] עורר מחקרים רבים שנערכו ונערכים לאורך שנות האלפיים, ובהם מחקרים משווים, מחקרים על אודות גישתו הפוליטית של גרשווין וגישתו לנושאים של גזע. בפרט עולה מהמחקרים החדשים הערכה מחודשת של גרשווין כיוצר מקורי בעל הבנה עמוקה בנושאים של קצב והרמוניה, שלמד מהמוזיקה השחורה האותנטית ושילב במסגרות ובמבנים אירופיים-קלאסיים. כן ניתנת הערכה מחודשת ליצירות הקלילות שכתב, שאינן מורכבות ועמוקות פחות מיצירותיו ה"רציניות".
חשיבות וחלוציות
חשיבותו של גרשווין, "מלחין אמריקאי עבור אמריקאים", התבטאה במספר תקדימים שיצר בתולדות המוזיקה:
הראשון ששילב מוזיקה פופולרית וקלאסית במסגרת "רצינית" ב"רפסודיה בכחול" (1927).
הראשון שזכה בפרס פוליצר עבור כתיבת מחזמר (Of Thee I Sing) ב-1931.
הראשון שחיבר אופרה אמריקאית מקורית ("פורגי ובס"), שלא רק עסקה באפרו-אמריקאים, אלא שכל צוות הזמרים שלה היה אפרו-אמריקאי. אופרה זו היא עדיין "האופרה האמריקאית התקפה היחידה, שחורה או לבנה".[95]
גם יצירתו הקלה הייתה חלוצית ובעלת עומק חסר תקדים. בעוד שמבקרים עד הדור האחרון הכירו בעיקר בכך ש"שיריו מצטיינים בכושר המצאה מלודי שטרם קמו לו מתחרים במאה ה-20",[63] הרי שהמחקר משנות ה-90 העלה את ההערכה שלו ממלחין מוכשר, שידע להפיק מנגינות קליטות, למלחין מתוחכם שיצר את השפה ההרמונית והקצבית של המוזיקה האמריקאית, הן הפופולרית והן הרצינית, המבוססת על ג'אז שאותו הגדיר, ברוחם של בארטוק ודבוז'אק, שביססו מוזיקה מודרנית על המוזיקה העממית של עמיהם, כ"מוזיקת העם האמריקאית". שירו Clap Yo' Hands ששולב במחזמר "או! קיי" ובסרט "פנים מצחיקות" הניע מלחינים אחרים לבחון את המוזיקה הדתית האפרו-אמריקאית (הספיריטואלז); המהלך ההרמוני של שירו I Got Rhythm (הקרוי רית'ם צ'יינג'ס) היווה תשתית ליצירת עשרות סטנדרטי ג'אז, והוא המהלך ההרמוני הנפוץ ביותר בג'אז פרט לבלוז.[96]
זמרים ומוזיקאים נודעים רבים חוזרים ומבצעים את שיריו עד היום.
השפעות מוזיקליות
מוזיקה קלאסית
בצעירותו של גרשווין לא היו שידורי רדיו או תקליטים. היכרותו עם מוזיקה קלאסית החלה מתוך האזנה לקונצרטים חיים, עולם אליו נחשף בגיל ההתבגרות על ידי חברו מקס רוזן. הוא אהב את באך, את המוזיקה הקאמרית של ברהמס ומוצרט, את האופרות של זה האחרון, וכמעט את כל מה שנכתב על ידי בטהובן ודביסי. מבין המלחינים בני-זמנו העריך את שנברג, ראוול, הינדמית ואלבן ברג, שלרגל הבכורה האמריקאית של האופרה שלו, "ווצק", נסע במיוחד לפילדלפיה.[97]
מורה הפסנתר הראשון שלו, המביצר, הדגיש את הפסנתרנות של שופן וליסט. ההשפעה של שופן על גרשווין מורגשת במעברים רבים במוזיקה הפופולרית שלו. אחד מסמני ההיכר המשותפים להם היא מלודיה פשוטה מאוד, עם חזרות על תווים, בהרמוניה וקו בס מורכבים.[98]
ההשפעה של שנברג, מלחין שגרשווין הכיר לפני רבים אחרים, באמצעות קילאני, באה לידי ביטוי בפיתוח העושה שימוש בסולמות כרומטיים מקו הבס בשיר Do it again ועד ההרמוניה של שירו האחרון Nice Work if you can get it.
גרשווין למד ברצינות את תורתו של ריכרד וגנר ויישם את הנחיותיו בנוגע ללייטמוטיב בכתיבת "פורגי ובס", וכן את תפיסתו בנוגע ליכולת ההבעה המוזיקלית של אירועים דרמטיים. עם זאת, העריך מאוד את יכולתו של ז'ורז' ביזה (מלחין "כרמן") לשלב "להיטים" באופרה שלו ולהטמיע בה שירים וסגנונות עממיים (ספרדיים, במקרה של "כרמן").[99]
למרות חיבתו של גרשווין למוזיקה קלאסית, הוא מיעט לנגן בעצמו יצירות של מלחינים אחרים, ומעולם לא הקליט מוזיקה של מלחין אחר.
הביוגרף ויליאם הילנד מציין כי ריצ'רד רוג'רס ואירווינג ברלין היו מלודיסטים לא פחות טובים מגרשווין, וכי לג'רום קרן הייתה יכולת כתיבת להיטים טובה יותר וקול פורטר היה בעל השכלה מוזיקלית רחבה יותר ושילב יותר השפעות קלאסיות במוזיקה שלו מגרשווין – אך שאיש מהם לא שילב את הזמר הפופולרי ואת אולם הקונצרטים באופן שבו עשה זאת גרשווין, ובכך ייחודיותו כמי שיצר מוזיקה אמריקאית מקורית; לדעתו, לאיש מהם לא הייתה את תחושת הבלוז הבסיסית שהייתה לגרשווין ואת רדיפתו המתמדת אחר חידושים הרמוניים.[100]
גרשווין וג'אז
במהלך השנים הלך וגבר המחקר המנסה לבדוק את הקשר בין גרשווין לג'אז ולבחון עד כמה היה הג'אז השחור אבן בניין במוזיקה שלו. דעות מוקדמות היו כי "ידיעתו של גרשווין על ג'אז הייתה קלושה" (המבקר והמפיקדייב דקסטר[101]), או כי "אמנם היה לו כישרון הרמוני נדיר, אך הוא הפיק רק שירים קלושים כמו embraceable you, בשעה שעל אותו מהלך הרמוני בנה צ'ארלי פארקר ארמונות מדהימים" (המוזיקולוג André Hodeir),[102] אך המחקר המודרני ובמיוחד מאמרו של ברברה (Barbera)[25] מדגישים שגרשווין לקח ברצינות רבה את "צוואתו" של דבוז'ק:
אני משוכנע כי המוזיקה בארץ זו צריכה להתבסס על מלודיות שחורות. הן יכולות להיות הבסיס לאסכולות הלחנה רציניות ומקוריות בארצות הברית... אלה הם שירי העם של אמריקה, והמלחינים שלכם צריכים להתבסס עליהם.
גרשווין לא הסתפק בהאזנה ללהקות ריקודים לבנות, אלא פקד משנת 1925 ואילך מועדוני שחורים בהארלם, הכיר טכניקות של סטרייד פיאנו, ובשהותו בצ'ארלסטון אף השתתף בתפילה בכנסייה מקומית. יחסו מודגש במיוחד על רקע יחסם של מלחינים אחרים בני דורו לג'אז. קופלנד, למשל, כתב ש"כל העניין בג'אז הוא מצב הרוח ה"בלוזי" והגישה הפראית, ההיסטרית והגרוטסקית שלו".,[104] ברברה מדגיש במיוחד את המבנים החסכוניים שהקים גרשווין, שהעניקו מקום רב לאלתור. אמנם נכון שמוזיקאי ג'אז רבים, במיוחד מתחום הבי בופ, המאלתרים על מוזיקה של גרשווין, מתעלמים מהתיווי המלודי, אולם הם מושפעים מהקסם שבו, מהכוח שבו, האטרקטיביות שלו ומהקשר שלו למהלך ההרמוני.
לדברי גרשווין:
ג'אז הוא מוזיקת העם של אמריקה... הוא מוזיקה המשתמשת באותם תווים בהם כתב באך... הוא תמצית האנרגיה האצורה באמריקה, הוא הישג אמריקאי מקורי והוא יכול להפוך לבסיס ליצירות סימפוניות רציניות.
— David Ewen, George Gershwin : his journey to greatness, p. 289
הערכה וביקורת
בשנות ה-50 כתב עורך הערך "גרשווין" באנציקלופדיה העבריתיוסף טל (לימים ראש החוג למוזיקולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים) בסיכומו כי "כישרונו של גרשווין בקומפוזיציה נשאר לקוי על אף לימודיו והמשימות שהציג לעצמו עלו על יכולותיו. אולם הספונטניות שבהמצאותיו, גישתו הרעננה, המקורית ומלאת החיים לניסוח רעיונותיו, יש בהן כדי לשכנע את ההדיוטות והמוזיקאים כאחד." גרשווין מוקם שנים ארוכות לצדם של אירווינג ברלין וג'רום קרן כ"מלודיסט" – מלחין שיכל להוציא תחת ידו מלודיות קליטות והרוויח בקלות את מקומו בקרב קהל המוזיקה הקלה. זו הייתה הגישה הנפוצה בקרבם של מוזיקולוגיים מודרניסטיים;[94] לדבריהם, בשעה שבני דורו של גרשווין, כבארטוק, סטרווינסקי ושנברג, חקרו כיוונים חדשים בשפה המוזיקלית והעמידו שיטות שממשיכים רבים צעדו לאורן ואף שכללו, גרשווין חיבר מוזיקה טונאלית פשטנית למראה, במבנים של המאה ה-19. הם מציינים למשל בביטול את העובדה שכל יצירותיו התזמורתיות הן במבנה "משעמם" מהיר-איטי-מהיר, ואין בהן כל חידוש.[105]
רק הדור שבא לאחר המודרניסטים, שיכול היה לבחון את התווים המקוריים של גרשווין, לרבות אלו של המוזיקה ה"קלה" שלו, וקרא את הערותיו המקוריות שנחשפו לציבור רק החל מאמצע שנות ה-90, מצא את מקוריותו של גרשווין לא תוך שימוש בכלים של הביקורת הקלאסית אלא דווקא בזו של ביקורת הג'אז האפרו-אמריקאי. אז התגלה מלוא השימוש שערך גרשווין בידע הבלתי-אמצעי שהיה לו עם פסנתרני הסטרייד, עם המאלתרים של הארלם ועם המתפללים בכנסיות, שמהם למד קצב והרמוניה שלא היו מוכרים למוזיקאים לפניו ושממשיכי דרכו בתחום זה נמצאים בבי בופ יותר מאשר במוזיקה הקלאסית. אלתוריו של צ'ארלי פארקר על I Got Rhythm ו-Embraceable You למשל, אינם מקרה, כי אם תוצר של המהלך ההרמוני המקורי של גרשווין.
בהערכת גרשווין, אם כן, התחולל מהפך: ממלחין קלאסי נעים אך לא חדשני – למלחין מוזיקה "קלה" מתוחכם, שנתן למוזיקה הפופולרית, ובעיקר לג'אז, שפה הרמונית וקצבית שיצר בהתבסס על "מוזיקת העם האמריקאית".
ורנון דיוק העיד[55] כי פרוקופייב העריץ את נגינת הפסנתר של גרשווין אך טען לגבי המוזיקה שלו שהיא "חובבנית".
רשימת יצירות עיקריות
ברשימה להלן מוצגות יצירות עיקריות של גרשווין לכל אורך הקריירה, לפי סדר כרונולוגי. לא נערכה הפרדה בין יצירות "רציניות" ליצירות קלות, מתוך כוונה להציג את יצירתו כמכלול.
שנה
שם היצירה
סוג יצירה
שירים בולטים
מילים/עיבוד
1916
When You Want 'Em, You Can't Get 'Em
שיר
1917
Rialto Ripples
קטע מוזיקלי
1918
(The Real American Folk Song (Is a Rag
שיר
מילים:איירה גרשווין
1919
Swanee
שיר
מילים:ארווינג סיזר
1919
La, La, Lucille
מחזמר
מילים:ארווינג סיזר
1922
Blue Monday במסגרת George White's Scandals of 1922 נקרא גם "רחוב 135"
Allen Forte, Listening to Classic American Popular Songs, Yale University Press, 2001. (הספר בקטלוג ULI)
Jon Alan Conrad, Style and Structure in Songs by George Gershwin, University Microfilms International, 1988. (הספר בקטלוג ULI)
Wayne Joseph Schneider, George Gershwin’s Political Operettas: Of Thee I Sing (1931) and Let ’em Eat Cake (1933) and their Role in Gershwin’s Musical and Emotional Maturing, University Microfilms International, 1988. (הספר בקטלוג ULI)
Walter Rimler, A Gershwin Companion, Popular Culture, 1991. (הספר בקטלוג ULI)
Gregory Sloop, What Caused George Gershwin's Untimely Death? in Journal of Medical Biography 9 (February 2001): 28–30.
Hollis Alpert, The Life and Times of Porgy and Bess: The Story of an American Classic, Nick Hern Books, 1991.
Michael Feinstein, Nice Work If You Can Get It: My Life in Rhythm and Rhyme, Hyperion Books, 1995.
Deena Ruth Rosenberg, Fascinating Rhythm: The Collaboration of George and Ira Gershwin, University of Michigan Press, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
Wilfred Sheed, The House That George Built: With a Little Help from Irving, Cole, and a Crew of About Fifty, Random House, 2007. (הספר בקטלוג ULI)
Ari Katorza, Stairway to Paradise: Jews, Blacks, and the American Music Revolution, De Gruyter, 2021. (הספר בקטלוג ULI)
^בין 1920–1928 היו לווייטמן 28 להיטי מקום ראשון במצעד המכירות, יותר מלכל אמן אחר. [ Whitburn, Joel (1996). The Billboard Book of Top 40 Hits, 6th Edition (Billboard Publications)].
^Schiff, David (1997). Gershwin: Rhapsody in Blue. Cambridge University Press. ISBN 0-521-55077-7 p. 53.
^GREENBERG, Rodney, George Gershwin, London: Phaidon Close Limited, 1998, pp. 74-75.
^Bloom, Ken and Vlastnik, Frank. Broadway Musicals: The 101 Greatest Shows of all Time. New York: Black Dog & Leventhal Publishers, 2004. ISBN 1-57912-390-2 p.139-141
Artikel ini sebatang kara, artinya tidak ada artikel lain yang memiliki pranala balik ke halaman ini.Bantulah menambah pranala ke artikel ini dari artikel yang berhubungan atau coba peralatan pencari pranala.Tag ini diberikan pada November 2022. Aldo Bufi LandiAldo Bufi Landi 1952Lahir(1923-04-07)7 April 1923Napoli, ItaliaMeninggal2 Februari 2016(2016-02-02) (umur 92)PekerjaanPemeranTahun aktif1947-2016Suami/istriClara Bindi Aldo Bufi Landi (7 April 1923 – 2 Februari...
Season of television series Season of television series The SimpsonsSeason 25Digital purchase image featuring Apu NahasapeemapetilonNo. of episodes22ReleaseOriginal networkFoxOriginal releaseSeptember 29, 2013 (2013-09-29) –May 18, 2014 (2014-05-18)Season chronology← PreviousSeason 24Next →Season 26List of episodes The twenty-fifth season of the American animated television series The Simpsons began airing on Fox on September 29, 2013, and ended on May 18, 2014...
Ираклеониты — ученики гностика Ираклеона (II век). Упоминаются как особая секта Епифанием и Августином; при крещении и миропомазании они соблюдали обряд помазания елеем и при этом произносили воззвания на арамейском языке, которые должны были освободить душу от власт...
I padroni della notteJoaquin Phoenix in una scena del filmTitolo originaleWe Own the Night Lingua originaleinglese, russo, spagnolo Paese di produzioneStati Uniti d'America Anno2007 Durata117 min Rapporto1,85:1 Generenoir, poliziesco, thriller, gangster RegiaJames Gray SceneggiaturaJames Gray ProduttoreMarc Butan, Joaquin Phoenix, Mark Wahlberg, Nick Wechsler Produttore esecutivoMark Cuban, Anthony Katagas, Todd Wagner Casa di produzioneColumbia Pictures, 2929 Productions, Industr...
Pembantaian Santa CruzPembantaian DiliBagian dari Pendudukan Indonesia di Timor Timur dan Genosida Timor TimurPembantaian Santa Cruz terjadi saat prosesi pemakaman Sebastião Gomes tahun 1991.LokasiPemakaman Santa Cruz, DiliKoordinat8°33′47″S 125°35′13″E / 8.563045°S 125.586828°E / -8.563045; 125.586828Koordinat: 8°33′47″S 125°35′13″E / 8.563045°S 125.586828°E / -8.563045; 125.586828Tanggal12 November 1991; 32 tahun lalu&...
Artikel ini perlu dikembangkan dari artikel terkait di Wikipedia bahasa Inggris. (Februari 2024) klik [tampil] untuk melihat petunjuk sebelum menerjemahkan. Lihat versi terjemahan mesin dari artikel bahasa Inggris. Terjemahan mesin Google adalah titik awal yang berguna untuk terjemahan, tapi penerjemah harus merevisi kesalahan yang diperlukan dan meyakinkan bahwa hasil terjemahan tersebut akurat, bukan hanya salin-tempel teks hasil terjemahan mesin ke dalam Wikipedia bahasa Indonesia. Ja...
Stasiun Fūren風連駅Bangunan Stasiun FūrenLokasiFurencho Motomachi, Nayoro, Prefektur Hokkaido 098-0504JepangKoordinat44°17′32″N 142°25′17″E / 44.29222°N 142.42139°E / 44.29222; 142.42139 Letak Stasiun FūrenOperator JR HokkaidoJalur■ Jalur Utama SōyaLetak68,1 km dari AsahikawaJumlah peron2 sisi peronJumlah jalur2Informasi lainKode stasiunW46Situs webSitus web resmiSejarahDibuka03 September 1903 (1903-09-03)Sunting kotak info • L •...
Traditional Venezuelan rice and bean dish Pabellón criolloPabellón criollo, this is the pabellón con tajadas variation (has fried plantain slices).CourseMealPlace of originVenezuelaRegion or stateLatin AmericaCooking time 40 minutesMain ingredientsrice and beans, shredded beef in stew and stewed Media: Pabellón criollo Black beans with grated cheese, Shredded meat, slices of Plantain and Rice Pabellón criollo (Spanish pronunciation: [paβeˈʝoŋ ˈkɾjo.ʝo]) is a trad...
This article needs additional citations for verification. Please help improve this article by adding citations to reliable sources. Unsourced material may be challenged and removed.Find sources: Mirror nuclei – news · newspapers · books · scholar · JSTOR (February 2013) (Learn how and when to remove this message) Nuclear physics Nucleus Nucleons p n Nuclear matter Nuclear force Nuclear structure Nuclear reaction Models of the nucleus Liquid drop Nuclea...
Flemish painter Self-portrait Bartholomeus Spranger or Bartholomaeus Spranger[1][2] (21 March 1546 – 1611) was a Flemish painter, draughtsman, sculptor, and designer of prints. Working in Prague as a court artist for the Holy Roman emperor Rudolf II, he responded to his patron's aesthetic preferences by developing a version of the artistic style referred to as Northern Mannerism. This style stressed sensuality, which was expressed in smoothly modeled, elongated figures a...
65th Special Operations Squadron MQ-9 Reaper as operated by the squadronActive1941–1946; 1946–1970; 1986–1991; 2018–presentCountry United StatesBranch United States Air ForceRoleSpecial Operations Attack and ReconnaissancePart ofAir Force Special Operations CommandNickname(s)Lucky DicersMotto(s)Scientiam Fortuna Iuvat (Latin for 'Fortune Favors the Knowing')[1]EngagementsAntisubmarine CampaignSouthwest Pacific Theater[2]DecorationsDistinguished ...
Artikel ini bukan mengenai . Halaman ini artikel berisi tentang radio dan televisi di Slowakia. Untuk sistem operasi Android emoji hanya teks dari kecambah atau tunas oleh Android KitKat. Rozhlas a televízia SlovenskaJenisSiaran radio dan televisiNegaraSlowakiaMarkasBratislavaPemilikPemerintah SlowakiaTokoh pentingPhDr. Jaroslav RezníkDidirikan1 Januari 2011; 13 tahun lalu (2011-01-01)[1]Situs resmiwww.rtvs.skwww.rtvs.org Radio dan Televisi Slowakia (bahasa Slowakia: Rozhla...
La cible humaine Données clés Titre original The Gunfighter Réalisation Henry King Scénario William Bowers et André de Toth Acteurs principaux Gregory PeckHelen WestcottKarl MaldenJean Parker Sociétés de production Twentieth Century-Fox Corporation Pays de production États-Unis Genre Western Durée 85 minutes Sortie 1950 Pour plus de détails, voir Fiche technique et Distribution. modifier La Cible humaine (titre original : The Gunfighter) est un film américain réalisé par He...
Historical claim to succeed the Roman Empire Caesar of Rome redirects here. For the associated Roman title, see Caesar (title). Map of the Byzantine Empire under Justinian I in 555 (top) and the Ottoman Empire under Suleiman I in 1566 (bottom) After the conquest of Constantinople in 1453, the sultans of the Ottoman Empire laid claim to represent the legitimate Roman emperors. This claim was based on the right of conquest and mainly rested on possession of Constantinople, capital of the Byzant...
Molecule Man 52°29′49″ с. ш. 13°27′33″ в. д.HGЯO Тип памятник Страна Германия Местоположение Фридрихсхайн-Кройцберг и Трептов-Кёпеник[1] Дата основания 1997[1] Высота 30 м[1] Материал алюминий[1] и сталь[1] Медиафайлы на Викискладе Molecule Man (Мо...
British painter Caroline Creighton with her mother, Mary, Countess of Erne. Caroline Elizabeth Mary Stuart-Wortley, Baroness Wharncliffe (née Crichton; 1779–1856), styled Lady Caroline Crichton from 1789 until her marriage, was an Irish-born British aristocrat and female artist known for her landscape and figurative drawing and painting. A number of these artworks are in the Tate collection and archives.[1] Biography Lady Caroline Elizabeth Mary Crichton was the daughter of John Cr...
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.svg){kind=logo}
