צילום הוא פעולה היוצרת תצלום באמצעות הטבעת דפוס האור על גבי רכיב רגיש לאור כגון סרט צילום או חיישן באמצעות חשיפה מתוזמנת. הפעולה נעשית באמצעות מכשירים אופטיים הכוללים מרכיבים מכניים, כימיים או אלקטרוניים המשמשים כמצלמות.
תצלום הוא דימוי או אובייקט דו-ממדי – תוצר פעולת הצילום.
מקור המילה בעברית הוא במושג "צֶלֶם", שמשמעותו "דמות".
תצלום של ניספור נייפס, מחלוצי הצילום: "נוף מחלון בלה-גרא", התצלום הראשון בהיסטוריה ששרד (1826).לואי דגר, "שדרות דה-טמפל," סביבות 1838, דאגרוטיפ התצלום הראשון בהיסטוריה שבו מופיעה דמות אנוש (בצד שמאל למטה)ההיסטוריה של הצילוםצילום בעדשה ארוכה מעל חצובה
במרבית ההסברים ההיסטוריים להמצאת הצילום מופיעה הקמרה אובסקורה כמבשרת הישירה של הצילום וכמודל – שממנו הוא התפתח. התמונות שהתקבלו באמצעות הקאמרה אובסקורה לא היו ניתנות לקיבוע ולכן אין מדובר בצילום של ממש.
הרעיון לנסות ולקבע את הדימוי שמוקרן על הדופן האחורי של הקמרה אובסקורה עלה כמעט במקביל אצל אנשים רבים במקומות שונים ומרוחקים, במהלך העשורים האחרונים של המאה ה-18 ועד ההכרזה הרשמית על המצאת הצילום ב-19 באוגוסט1839; "שעתה של ההמצאה (הצילום) הגיעה, ולא אחד בלבד חש בה", כותב ולטר בנימין, "אנשים שללא תלות זה בזה חתרו לאותה מטרה: לקבע את התמונות שנוצרו בתוך הקמרה אובסקורה, דבר שהיה ידוע לכל המאוחר מאז לאונרדו"[1]. התשוקה לצלם, או הרצון לתפוס את הדימוי שבקמרה, היו כה נפוצים עד כי פרנסואה אראגו (Arago), מי שהכריז על המצאת הצילום בפני האקדמיה הצרפתית למדעים, טען, כי "כל מי שהתענג על דימויים אלו (שנוצרים בקמרה אובסקורה) הצטער שאי אפשר לקבע אותם"[2].
הצילום הומצא כמה פעמים, כמעט בו-זמנית ובטכניקות שונות, שכולן מתבססות על מכשיר הקמרה אובסקורה. עם זאת, היסטוריונים של הצילום הצליחו לאתר כבר מעל לעשרים עדויות של אנשים שהרעיון עלה בראשם עוד בטרם פורסמו ברבים טכניקות הצילום של לואי דאגר (Louis Daguerre 1787–1851) וויליאם הנרי פוקס טלבוט (Fox Talbot 1800–1877). בין הראשונים היה גם איפוליט ביאר שהגיש את החומר לפרנסואה אראגו, אך הוא שכנע אותו לדחות את הפרסום. בין הראשונים לנסות לשעתק באופן ספונטני, באמצעות האור, את הדימוי שבגב הקמרה היה הממציא האנגלי תומאס ודג'ווד (Wedgwood 1771–1805). ודג'ווד ערך ניסויים עם כסף חנקתי, חומר שהתגלה זה מכבר כרגיש לאור, והצליח ליצור בעזרתו "הדפסות-שמש": הדפס מגע בו הונח דימוי על גבי משטח עם החומר הרגיש לאור, ש"קלט" את הדימוי עם חשיפתו לשמש. ודג'ווד ניסה לקלוט בעזרת חומרים רגישים אלו את הדימוי שמוקרן בגב הקמרה אובסקורה, אך כפי שדיווח ידידו, סר המפרי דייווי (Davy) לאגודה המלכותית, "הדימויים שנוצרים בעזרת הקמרה אובסקורה היו חלשים מכדי שניתן יהיה להפיק מהם בזמן סביר אפקט כלשהו על גבי ניטראט הכסף"[3].
המלומד האנגלי טלבוט, אחד מממציאי הצילום וממציא תהליך הפוזיטיב-נגטיב בשנת 1835, דיווח כי הרעיון צץ במוחו בעת שניסה ללא הצלחה לצייר בעזרת "קמרה לוסידה" וקמרה אובסקורה: "בראשית אוקטובר 1833 השתעשעתי בגדות אגם קוֹמוֹ (Como) היפה, ורשמתי רישומים, ליתר דיוק ניסיתי לרשום, בעזרת קמרה לוסידה, אך במידת הצלחה מועטה בלבד... לאחר כמה ניסיונות כושלים הנחתי למכשיר, והסקתי כי הוא דורש ידע מוקדם בציור, שלצערי לא היה לי". טלבוט עבר לנסות לצייר עם הקמרה אובסקורה, אך לאחר שנכשל "הדבר הוביל אותי לחשוב על היופי המיוחד של התמונות שהטבע מצייר, אותן מקרינה וממקדת עדשת הקמרה אובסקורה על הנייר – יצורי פֵיוֹת, יצירות-של-הרגע, הנידונות להיעלם כהרף עין. בזמן שחשבתי מחשבות אלו הגיח בראשי הרעיון... כמה יפה היה אילו אפשר היה לגרום לדימויים הטבעיים הללו לרשום את עצמם באופן יציב ולקבע את עצמם על הנייר!"[4].
ב-1826–1827 הצליח הממציא הצרפתיניספור נייפס לקבע לראשונה את הדימוי שנוצר בגב הקמרה אובסקורה, ולייצר את תצלומו המפורסם – נוף מחלון בלה-גרא – דימוי המוכר כיום כתצלום הראשון בהיסטוריה. לטכניקת הצילום שלו קרא נייפס הליוגרפיה (Heliographie – רישום שמש). רבים ניסו, כאמור, לקבע את הדימוי שנוצר בגב הקמרה-אובסקורה, אך הדימויים שייצרו היו "נגטיביים" על-פי-רוב (האזורים הבהירים במקור הפכו לשחורים בדימוי); חמור מכך – הם נעלמו מיד כשהוצאו מ"הקופסה החשוכה" ונחשפו לאור. הממציא הצרפתי עשה אף הוא ניסויים בחומרים רגישים לאור מאז 1816, והמציא תמיסות שונות שמגיבות לקרני השמש. לשם הכנת התצלום "נוף מחלון בלה-גרא" הכין נייפס לוח פְּיוּטֶר (סוג של מתכת) ממורק שנמשח בתמיסת ביטומן (bitumen of Judea – סוג של זפת). את הלוח הניח בגב קמרה אובסקורה בעלת עדשה דּוּ-קְעוּרָה, וחשף אותו לאור במשך למעלה משמונה שעות; הביטומן התקשה באזורים שנחשפו לאור. לאחר החשיפה נשטף הלוח בעזרת שמן לבנדר ונפט, שהמיסו את הביטומן באזורים שלא נחשפו לאור ולכן לא התקשו. כך הצליח נייפס לא רק לגרום לחומר להפסיק להגיב לאור לאחר שהושגה התמונה, אלא גם ליצור ישירות דימוי פוזיטיבי.
חנות צילום ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב
החשיפה הארוכה והמסורבלת, ואולי גם ענוותנותו של הממציא, גרמו לכך שההליוגרפיה לא זכתה לפרסום רב ולמקורות מימון; בתסכולו חבר נייפס לצייר – מעצב וממציא ה"דיורמה" הפריזאי לואי ז'אק מנדה דאגר, לשותפות שנועדה לשכלל את ההמצאה. דאגר, אמביציוזי אך חסר השכלה מדעית פורמלית, ניסה מזה זמן, ללא הצלחה, לקבע את דימוי הקמרה אובסקורה, כחלק ממאמציו להשיג אפקטים מרשימים למופע הדיורמה שהמציא. השמועות על הצלחתו של נייפס הביאו אותו לפנות אל הממציא בבקשה להיכנס לשותפות. בשנת 1833 מת נייפס במפתיע, ודאגר המשיך לפתח את טכניקת הצילום, אך הסב את שמה לדאגרוטיפ, על-שמו. דאגר הצליח להפיק בעזרת הקמרה אובסקורה דימויים חדים ומפורטים על גבי לוחות מתכת שעברו אידוי בחומרים רגישים לאור, ואף עלה בידו לקצר מאוד את זמן החשיפה (למספר דקות). התמונות שהשיג היו תצלומים "פוזיטיביים" ויחידאים (כלומר, בלתי ניתנים לשכפול). בשנת 1839 קנתה ממשלת צרפת את זכויות הפטנט על המצאת הדאגרוטיפ וההליוגרפיה מדאגר ומיורשיו של נייפס, ובמחווה אצילית שחררה את הידע לשימוש חופשי בציבור. יום פרסום הנוסחה ליצירת דאגרוטיפים בעזרת הקמרה אובסקורה נחשב עד היום כיום בו הומצא הצילום.
כחודשיים לאחר מועד זה, הגיע פרדריק פסקה לישראל מצויד במצלמה בפורמט גדול, וצילומיו, הם הצילומים הראשונים שצולמו בישראל.
רוחות רפאים ברקע של צילומים ראשוניים
לאורך המאה ה-19 כשהצילום היה עדיין בתחילת דרכו היו חובבי צילום שטענו כי בתמונות שצילמו הופיעו ברקע רוחות רפאים.
חשיפה היא התהליך בו האור מגיע דרך העדשה אל סרט הצילום או אל החיישן הדיגיטלי. כמות האור הנכנסת נקבעת על ידי שני גורמים: הצמצם (שהוא חריר הדומה לאישון העין), המשנה את קוטרו ובהתאם לכך את כמות האור העוברת דרכו, וזמן החשיפה, או מהירות התריס – הזמן בו תריס המצלמה נותר פתוח כדי לאפשר לאור להשפיע על סרט הצילום או החיישן. ברוב המצלמות יש אפשרות לקביעת חשיפה אוטומטית או חצי אוטומטית. באפשרות האוטומטית נקבעים ערכי הצמצם ומהירות התריס על ידי מחשב המצלמה, ובאפשרות החצי-אוטומטית נקבע אחד הערכים באופן ידני על ידי הצלם, והערך השני מחושב על ידי המצלמה. בצילום מקצועי לא נהוג להשתמש במצב האוטומטי בו אי אפשר לשלוט על עומק השדה או על אפקטים שאפשר ליצור על ידי שליטה על מהירות התריס. במצלמות חובבים חצי-מקצועיות ומצלמות מקצועיות יש אפשרות לשליטה ידנית בשני הפרמטרים (מפתח צמצם ומהירות תריס) על מנת לקבל אפקטים מיוחדים. בכל המצלמות ישנן תוכניות שבהן נקבעות הפרמטרים הללו מראש.
שיטות חשיפה
במצלמות רפלקס SLR ניתן לשלוט גם באופן ידני על החשיפה (בדרך כלל קיים גלגל ועליו האותיות P, S, A, M). במצלמות קומפקטיות קיימות תוכניות קבועות לסצנות שונות.
S – שליטה במהירות התריס. בשיטה זו נעשה שימוש כאשר רוצים להקפיא תנועה או לטשטש אותה. מהירות תריס גבוהה מקפיאה תמונה ומהירות תריס אטית מטשטשת תמונה. במצב זה המצלמה קובעת אוטומטית את מפתח הצמצם על פי כמות האור.
A – שליטה במפתח הצמצם. בשיטה זו נעשה שימוש לקביעת עומק השדה. מפתח צמצם גדול יוצר עומק שדה רדוד, ואילו מפתח צמצם קטן יוצר עומק שדה רחב. בשימוש במפתח צמצם גדול ניתן למקד על האובייקט ולטשטש את הרקע למשל. במצב זה המצלמה קובעת אוטומטית את מהירות התריס על פי כמות האור.
M – שליטה ידנית במהירות הסגר ובמפתח הצמצם. כל הפרמטרים נקבעים ידנית בידי הצלם. יצירת אפקטים מיוחדים באמצעות חשיפת יתר או חשיפת חסר וכן חשיפה מתמשכת (למשל בצילום לילה).
מיקוד (פוקוס)
קביעת מרחק המוקד של העדשה כך שהדמות של העצם המצולם תתקבל על מישור סרט הצילום או החיישן במצלמה דיגיטלית. המיקוד משפיע על חדות התמונה. תמונה שאינה ממוקדת באובייקט המצולם תראה מטושטשת. לעיתים המיקוד יהיה על אובייקט מסוים במטרה להבליט אותו ביחס לאובייקטים אחרים הנמצאים במרחק שונה מהמצלמה ולכן יטושטשו (עומק שדה צר). ברבות מהמצלמות קיים מנגנון של מיקוד אוטומטי (בחצי לחיצה על לחצן הצילום), באחרות יש רק מיקוד ידני, המצריך טרחה מסוימת של הצלם. במצלמות הדיגיטליות אפשר לבחור בשיטות מיקוד שונות המבוססות על אופטיקה, ויש מכשירים שבהן המיקוד נעזר בקרן לייזר. דגם נוסף של מצלמות, המיועד בעיקר לחובבים, הוא זה שבו המיקוד קבוע, ואי אפשר לשנותו, אך מצלמות כאלו אינן נפוצות כיום. מנגנון המיקוד האוטומטי יכול להיות בעדשה או במצלמה, ובמצלמות בהן אפשר להחליף עדשות חשוב לוודא שיש התאמה בין מנגנון המיקוד של העדשה למנגנון המיקוד של המצלמה.
תקריב (זום)
היכולת של העדשה לשנות את אורך המוקד שלה ובכך לאפשר שינוי של גודל שדה הראייה הגורם להקטנה או הגדלה של הדמות על סרט הצילום או החיישן. אפקט זה אינו דומה להתקרבות או התרחקות מהעצם המצולם משום שבשימוש בזום משתנה הפרספקטיבה. בנוסף, אפשרויות הקומפוזיציה של התמונה גדלות בצורה ניכרת מאחר שצילום אובייקט בגודל קבוע יכול להתבצע ממרחקים שונים ולכלול אובייקטים נוספים לפי המרחק. מאידך, עדשות זום הן גדולות ומסורבלות יותר מעדשות קבועות, ומפתח הצמצם המרבי שלהן בדרך כלל קטן יותר מבעדשות מקבילות בעלות אורך מוקד קבוע. התכנון האופטי של עדשות זום מורכב יותר, ולכן עדשת זום תעלה יותר מעדשה דומה בעלת אורך מוקד קבוע. במצלמות דיגיטליות קיים "זום דיגיטלי", שמשמעותו שמירת חלק מהתמונה והצגתה כך שהאובייקט נראה גדול יותר, אולם מכיל את אותה כמות פיקסלים. אין לזום הדיגיטלי משמעות אופטית כלשהי וניתן לבצע פעולה זהה על כל תמונה דיגיטלית בכל תוכנה לעריכת תמונה.
עומק שדה הוא הטווח סביב מוקד העדשה, בו התמונה בעלת חדות סבירה (ממוקדת). עומק שדה "רדוד" או "צר" הוא מצב בו רק אובייקטים הנמצאים במרחק דומה למרחק נושא הצילום המרכזי מופיעים בתמונה בצורה חדה, ואילו אובייקטים קרובים או רחוקים יותר מנושא הצילום נותרים מטושטשים. עומק שדה כזה מתאים לצילום בו רוצים להדגיש את נושא הצילום ולבדל אותו מן הרקע, כדוגמת צילום פורטרט. בעומק שדה "רחב" חדות התמונה נשמרת גם באובייקטים הנמצאים במרחק שונה ממרחק נושא הצילום. עומק שדה כזה מתאים לצילומי נוף או לצילומים טכניים, בהם יש חשיבות לחדות של כל הפרטים בתמונה. עומק השדה תלוי בארבעה גורמים: 1. העדשה, 2. מפתח הצמצם 3. מרחק האובייקט המרכזי מהמצלמה 4. גודל משטח הצילום (גודל החיישן או הפילם). ככל שהעדשה רחבה יותר, הצמצם סגור יותר, מרחק האובייקט מהמצלמה גדול יותר ומשטח הצילום קטן יותר, כך יגדל עומק השדה.
סידור האובייקטים בתמונה. בקומפוזיציה נכונה האובייקטים בתמונה מסודרים בצורה בה העין "מובלת" אל נושא הצילום והתחושה הנוצרת מהבטה בתמונה מתאימה לנושא הצילום. גם הרקע של התמונה הוא חלק מהקומפוזיציה. בין המאפיינים המשפיעים על הקומפוזיציה ניתן למנות: קביעת המרחק מהאובייקט, בחירת צורת המסגרת והיחס בין אורכה ורוחבה, מיקום האובייקט ביחס למסגרת ולאובייקטים האחרים, כיווניות האובייקט ועוד.
זווית צילום היא הזווית שממנה מצולם האובייקט. זהו מושג בצילום בכלל, ובצילום קולנוע בפרט. לזווית הצילום השפעה פסיכולוגית על הצופה, מבחינת האופן שבו הוא תופס את האובייקט המוצג לפניו. למשל בעוד צילום מגובה העין מציג את האובייקט כמו שהאדם רגיל, צילום בזווית גבוהה מגמדת את האובייקט בעוד צילום מזווית נמוכה מאדירה את האובייקט. צילום מזוויות לא שגרתיות לאדם כמו צילום ממעוף הציפור גורם לאפקט לא מוכר.
צביעה מחדש של צילום שחור-לבן. למעלה התמונה המקורית של מלון המרכז בכפר סבא המושבה, למטה השחזור בצביעה דיגיטלית
צביעה מחדש של צילומי שחור-לבן
מאז שנות ה-70 המאוחרות והופעתן של מצלמות בצבע באופן נפוץ יותר ויותר החלו אנשים לצבוע מחדש צילומים בשחור לבן משנים קודמות, בעיקר עבור צביעה של סרטי קולנוע. כדי להפוך סרטים מצולמים בשחור לבן לצבעוניים היו האמנים בראשית הז'אנר נאלצים לצבוע כל פריים ופריים בנפרד, מה שהיה לעבודה מתישה מאוד. עם זאת, מאז 1980 טכניקת הצביעה הממוחשבת אותה המציא וילסון מרקל המריאה פלאים ואפשרה צביעה קלה בהרבה של סרטים, בצורה בה הצבעים צבעו רק את החלק בפריים שעובר שינוי משמעותי, בעוד שהמחשב משלים את שאר התמונה על פי הפריים הקודם.
השימוש הבולט ביותר בטכניקה בשנים האחרונות נעשה בסדרת הטלוויזיה "האירועים הגדולים של מלחמת העולם השנייה" (אנ'), סדרה דוקומנטרית מבית נטפליקס ששודרה בשנת 2019, וכוללת 13 פרקים מלאים המכילים אך ורק קטעי ארכיון ממלחמת העולם השנייה אשר נצבעו מחדש. הסדרה גייסה מומחים לצבע ואספה עדויות כדי ליצור שחזור מדויק של הצילומים המקוריים, וזכתה לתשבחות מבחינה זו.
איור מונפש של פעולת עדשת זוםמושגים בצילום – איך לצלם טוב יותר (באנגלית) עם כתוביות בעברית (CC)
_drill_aboard_USS_Harry_S._Truman_(CVN_75).jpg)
_%D7%91%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96_%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%91%D7%94_%D7%9B%D7%A4%D7%A8_%D7%A1%D7%91%D7%90..jpg)
_hotel_(Norway)_LOC_3174185327.jpg)
