ליסט נולד בעיירה ההונגרית דוֹבּוֹריָאן (Doborján; כיום רַיידינג שבאוסטריה) למשפחה ששורשיה באוסטריה. את ראשית חינוכו המוזיקלי קיבל מאביו ששימש כפקיד בחצרו של הנסיך מיקלוש (ניקולאוס) השני לבית אסטרהאזי. אביו היה מוזיקאי חובב ברמה גבוהה, שניגן במספר כלים ואף היה צ'לן בתזמורת הנסיך. בגיל 7 החל ליסט ללמוד פסנתר בהדרכת אביו, ובגיל 8 כבר הלחין את יצירותיו הראשונות. כשהיה בן 10 עבר עם משפחתו לווינה ולמד שם פסנתר אצל קארל צ'רני וקומפוזיציה אצל סאליירי. בגיל 11 ניגן לראשונה בקונצרט בווינה והקהל יצא מגדרו מרוב התלהבות. במסעותיו לפריז וללונדון זכה להצלחה מרובה כפסנתרן. בגיל 38 השתקע בוויימאר כמנהל המוזיקלי של חצר הנסיך. אחרי עשר שנים בערך עבר ליסט לרומא, אך המשיך בפעילות מוזיקלית בוויימאר ובבודפשט. בכל שנות חייו הושפע מהדת הקתולית (הוא עבר לגור במנזר ליד רומא ב-1863, והוסמך ככומר מן הדרגה הנמוכה ב-1865). יצירותיו המאוחרות משקפות את רוח הדת ששרתה עליו תמיד.
ב-1823 עזב ליסט את וינה ועבר לפריז, שם למד הלחנה (אך לא התקבל לקוסרבטוריון של פריז, שנוהל בידי כרוביני, משום שהיה תושב זר). באפריל 1832 הוא נכח בפריז בקונצרט של הכנר הווירטואוז פגניני. הרושם שהותיר עליו פגניני היה בל יימחה, ובעקבותיו שאף ליסט להפוך לפסנתרן הטוב ביותר, כפי שפגניני הוא הכנר הטוב ביותר. פעמים רבות הסתגר בחדרו והתאמן במשך שעות ארוכות בנגינה. בשנת 1838 פרסם יצירה שהשתמשה בתכנים תמטיים של פגניני ונועדה לבטא את הווירטואוזיות של פגניני באמצעות הפסנתר. אלה הם האטיודים Études d'exécution transcendante d'après Paganini. יצירה זו עובדה אחר כך ופורסמה בשנת 1851 בשם Grandes études de Paganini.
יצירתו המוזיקלית
ליסט הוא יוצרה של הפואמה הסימפונית – סוגה של יצירות מוזיקליות ללא צורה מוגדרת מראש, הנשענות על נרטיב חוץ-מוזיקלי. הפואמה הסימפונית היא ביטוי מובהק לתקופה הרומנטית, המעדיפה את ביטוי חופשי של רגשות היחיד על פני היצמדות לצורות ביטוי מקובלות. ליסט חיבר יצירות ארוכות ורבות דמיון. כפסנתרן הוא נחשב לאחד הווירטואוזים הגדולים שידע העולם. ליסט כתב כ-1,300 יצירות, 400 מהן מקוריות והשאר עיבודים (בעיקר לפסנתר) ליצירותיהם של אמנים אחרים. אף שהשפיע על פסנתרנים ועל מלחינים רבים, יצירותיו המקוריות של ליסט לא זכו עד לאחרונה להכרה הראויה להן.
ברליוז מול שופן
נראה שהגרנדיוזיות ביצירתו של ליסט נבעה מהשפעתו של ברליוז עליו, והצד המופנם של יצירתו מבטא את השפעת שופן עליו. יצירותיו של ליסט ארוכות מאוד ובעלות הברקות טכניות ודגש על וירטואוזיות. שופן, שומאן וברהמס היו מהמתנגדים הבולטים לליסט ולחבורת המוזיקאים שאסף סביבו (שכללה גם את וגנר) [דרוש מקור]. שומאן אמר פעם ש"עולמו של ליסט הוא לא עולמי"[דרוש מקור]. ושופן כינה את ליסט "מלחין מכורכם המהלך על קביים",[דרוש מקור] והוסיף שהוא "תוקע פורטיסימו ופיאניסימו בשופרות של יריחו". ברהמס נרדם כאשר ליסט ניגן את הסונאטה בסי מינור.
אף ששופן אמר על ליסט, שהוא מקדם טכניקה וירטואוזית בנגינת הפסנתר אך כמלחין הוא "תחבולן מוכשר", מאוחר יותר נוצרה חברות בין שניהם[דרוש מקור]. ליסט העריץ את שופן והאמין שהוא גאון שאין שני לו. הוא אף כתב ספר על "חייו של שופן"[1].
.svg){kind=logo}
