אלברט שץ (אנגלית: Albert Schatz; 2 בפברואר 1920 – 17 בינואר 2005) היה מדען יהודי-אמריקאי.
חייו
שץ נולד בנורויץ' קונטיקט (ארצות הברית) להורים יהודים מאנגליה ורוסיה. החל ללמוד באוניברסיטת ראטגרס, ושינה כיוון מלימודי חקלאות ללימודי רפואה וחיסונים בעקבות קורס של ד"ר יעקב יפה. הוא החל ללמוד לתואר שלישי במעבדה של פרופסור זלמן אברהם וקסמן וישן שם בתוך חממה כדי לחסוך בדמי שכירות. בתחילת 1942 גויס לצבא האמריקני, ושירת במעבדה לבקטריולוגיה בבית חולים במיאמי, אך תוך זמן קצר שוחרר עקב בעיות גב[1].
גילוי הסטרפטומיצין והקרב על פרס נובל
ב-1943 החל כסטודנט במחקר המסוכן לגילוי תרופה לשחפת, במעבדתו של פרופסור זלמן אברהם וקסמן. המחקר היה בשלב סופי, לאחר שווקסמן ביצע ניסויים מוצלחים בחיות, במעבדה חיצונית, והיה בתהליך של סריקת הזנים בעבור הפחות רעיל שבהם. שץ היה ידוע באדיקותו למחקר, והיה ישן בחממה ליד המעבדה. לאחר נישואיו, ובעקבות מצבו הכלכלי הירוד, בני הזוג העבירו את מיטתם למחסן זה, ושם חיו. לאחר שלושה חודשים בתנאים אלו, הצליח שץ לבודד ולזהות שני סוגי אקטינובקטריה אשר יכולים להפסיק את גדילתם של חיידקים המחוסנים לפניצילין - אחד מהם נבחר כתרופה הנקראת סטרפטומיצין.
את פרס נובל על גילוי זה קיבל זלמן וקסמן מנהל המעבדה של שץ, בשנת 1950. שמו של וקסמן פורסם בעיתונות בהרחבה והוא אף הוכר כ"איש השנה" של העיתון טיים.
בשנת 1952 אלברט שץ, אז כבר בעל תואר דוקטור, תבע את ההכרה בו כשותף בכיר בגילוי, בבית המשפט האמריקני. לאחר כמה חודשים של הדיינות ובתיווך הנהלת אוניברסיטת ראטגרס, וקסמן ובעיקר אוניברסיטת ראטגרס הכירה באופן רשמי בפועלו של שץ, ובהסכם בוררות ביניהם נקבעה חלוקה חדשה של כספי הפרס שהולכים כולם למוסד האוניברסיטה, כששץ מקבל מתוך כסף זה 3 אחוז, וקסמן 10 אחוז ושאר החוקרים שבעה אחוז[2]. במסגרת ההסכם הוכר גם חלקו של שץ בגילוי הסטרפטומיצין[3]. פרס נובל ניתן לוקסמן על פועל חייו במסגרת המעבדה, ולכן ועדת הפרס לא דנה בשץ כמועמד לעניין.
ב-1994 שץ קיבל את פרס ראטגרס על חלקו בגילוי הסטרפטומיצין.
פעילות פוליטית וסביבתית
פרופסור שץ היה סוציאליסט ופעיל סביבתי, וככזה היה חבר בהקמת אגודות קו-אופ שונות, ובמפעלי מיחזור קהילתיים. לדוגמה, עד שנתיים לפני מותו היה מתנדב קבוע בהשחזת סכינים בקו-אופ קרוב לביתו.
אלברט שץ היה ידוע בהתנגדותו ל"הפלרה" - תהליך הוספת פלואוריד למים, על כך הוציא ספר[4] כבר בשנת 1962 והמשיך בכך לאורך כל ימי חייו. בביקורת על התאוריה שלו בנושא, נאמר שזו תאוריה פילוסופית שאינה נסמכת על בדיקה ניסויית.
בשנת 2004 הסופרת אינגה אוורבכר חיברה עם פרופ' שץ ספר אוטוביוגרפי על גילוי הסטרפטומיצין ופגישה עם ניצול שואה שהתרופה עזרה לו. בשנת 2009 פורסם סרט דוקומנטרי על פי ספר זה[5].
שץ נפטר מסרטן הלבלב בביתו שבפילדלפיה, ב-2005
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ בזיכרונותיו הוא כותב כי בעת הזו חתר לגילוי בקטריות המונעות גידול חיידקים חסיני פניצילין, לאחר שראה חיילים נפטרים בבית החולים ללא הטיפול הנדיר אז, אך הזמין לחיילים של פניצילין. הוא ביצע ניסויים פשוטים בצלחות פטרי, ושלח לפרופסור וקסמן דוגמאות של זנים המונעים התפתחות חיידקים כאלו.
- ^ מיד עם גילוי הסטרפטומיצין, ובעקבות כך שהפטנט נרשם על שמם המשותף של וקסמן ותלמידיו, התרופה הביאה לעושר רב לכל הנוגעים בדבר.
בחודשים שקדמו לקבלת פרס נובל, שץ כתב לוקסמן שאינו מעוניין בכסף ולא בפרסום, ואמנם לפי טענות צודקות של וקסמן, הפעולות של שץ היו בסך הכל פעולות שגרתיות לזמן קצר של שלושה חדשים, ולפי תהליכים שנקבעו מראש על ידי וקסמן.
התהליכים נקבעו מפני שוקסמן כבר זיהה את פעולת הסטרפטומיצין, ואף נתן לו את שמו 'סטרפטומיצין' לפני ששץ הגיע למעבדה,
אלא שהיו צריכים לזהות מתוך הזן המדויק הפחות רעיל.
שץ, בכתב התביעה, הקדים ותמך בפרופסור וקסמן ו"בכל הלמדנות, הסבלנות, הידע והחכמה שלימד אותי", אך הראה ששמו שלו מופיע שני בכתב הפטנט, וראשון בכתב הפרסום המדעי על הגילוי, וכן שעבודת הדוקטורט שכתב מיד לאחר גילוי התרופה הייתה על הסטרפטומיצין.
מספר סטודנטים חוקרים ועובדי מעבדה אחרים הביעו תרעומת על אופן חלוקת כספי פרס נובל, כשלדעתם עיקר הכסף היה צריך ללכת לאוניברסיטה, ולא לכיסו הפרטי של וקסמן, אם כי חלק יפה מכספי הפרס בהחלט מגיעים לו.
בכתב ההגנה וקסמן כתב: "הנך יודע ומכיר בכך שחלקך אפסי בגילוי הסטרפטומיצין, שלמעשה הוא נתגלה לפני שהגעת, אפילו שמו נקבע לפני הגעתך, שהיית זמן קצר ביותר במעבדה שעסקה שנים במחקר שהיה בשלב הסיום הבלתי נמנע להצלחה, ושבסופו של דבר הוא נתגלה סופית בהיעדרך.
לעומת זאת בזכרונותיו (המופיעים בקישורים החיצונים) כותב שץ כי הוא "שכנע את וקסמן להמשיך בניסויים שהוא החל בהם בהיותו בצבא עם בקטריות מן האדמה".
- ^ אך עד ימיו האחרונים וקסמן קרא לשנה זו - "השנה השחורה בחיי"
- ^ מאמרו של SCHATZ A, MARTIN JJ שכותרתוThe proteolysis-chelation theory of dental caries בעיתון Dental Associates חוברת 65 עמודים=368–75 ספטמבר 1962 pmid=14498070
- ^ סרט דוקומנטרי על פרופסור אלברט שץ(הקישור אינו פעיל, 26.10.2019)
