אנאלפביתיות היא אי ידיעת קרוא וכתוב. מצב זה נחשב להיעדר אוריינות.
אנאלפביתיות תפקודית היא מצב בו אדם רוכש מיומנויות ראשוניות כלשהן של קריאה וכתיבה, אך הן אינן מספיקות לצורך שימוש יעיל בחיי היום יום.
השלכות והשפעות תרבותיות
אנאלפביתיות נחשבת לצורת הבערות הקיצונית ביותר משום שחלק ניכר מהידע האנושי, בפרט בתקופה שקדמה ליצירת התקשורת האלקטרונית לסוגיה, מועבר בכתב.
עם זאת, המיומנויות האורייניות הדרושות לאדם על מנת להשתלב בחברה משתנות בהתאם לתרבות ולתקופה בה הוא חי. בהתאם לכך, אנשים רבים במדינות המתפתחות אינם רואים טעם בלימוד הקריאה, מכיוון שהם מסוגלים להתקיים בצורה מוצלחת מאוד גם בלי לדעת לקרוא.
אנשים אשר אינם יודעים קרוא וכתוב יכולים להסתייע בשרותיו של הלבלר, אשר לרוב ניתנים בעבור שכר כלשהו.
שכיחות האנאלפביתיות בעולם
ידיעת קרוא וכתוב בעולם
תופעת האנאלפביתיות נפוצה יותר בארצות המתפתחות מאשר בארצות מפותחות. רבים מודאגים בעניין תופעת האנאלפביתיות באוכלוסיית העולם, למרות העובדה ששיעורי האנאלפביתיות ירדו באופן קבוע בעשורים האחרונים, במיוחד במדינות המתפתחות. בין המדינות המתפתחות נצפו הירידות המשמעותיות ביותר ברמת האנאלפביתיות בסין, בווייטנאם, בהודו, בקובה ובדרום אפריקה.
נתוני שנת 1998 מראים כי 16% מאוכלוסיית העולם, לפי הגדרת האו"ם, סובלת מאנאלפביתיות. בארצות הברית לבדה, כ־5% מהאוכלוסייה אנאלפביתית לפי הגדרת ממשלת ארצות הברית, לפי מפקד 1990. 7 מיליון מאזרחי בריטניה הם אנאלפביתים לפי הנתונים של הממשלה. במדינות ערביות, למעלה מ־25% מהגברים וכ־50% מהנשים היו אנאלפביתים בשנת 2000.
לפי אתר האו"ם, עומד שיעור האנאלפביתיות במדינת ישראל על 2.7% בקרב הגברים ו-6.6% בקרב הנשים.[1]
על פי נתוני משרד החינוך, רמת האוריינות בישראל היא 97.6%, כלומר ש-3.4% מהישראלים לא יודעים לקרוא ולכתוב. ל-10% מהישראלים יש רק שמונה שנות לימוד ול-20% השכלה של פחות מעשר שנות לימוד - כלומר לחמישית מהישראלים אין השכלה תיכונית.[2]
מדובר בעיקר במבוגרים, 10% מהאוכלוסייה המבוגרת בישראל, כשמספר האנאלפביתים הגברים נמוך יותר ממספר הנשים. הנתונים גבוהים יותר ממדינות אחרות בעולם המערבי, שם רמות האוריינות גבוהות יותר.[2]
