יחסי החוץ של ישראל הם היחסים הבילטרליים שבין מדינת ישראל לבין מדינות העולם וגופים בינלאומיים שונים. יחסי החוץ של ישראל, בדומה ליחסי החוץ של שאר מדינות העולם, ידעו במהלך השנים עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם גופים בינלאומיים. כמדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת (בתחילה צרפת ולאחר מכן ארצות הברית).
בשנים הראשונות לקיומה של ישראל נחשבה המדינה ל"אנדרדוג", ובשל הקרבה לשואה, והצלחתה של המדינה הצעירה להפריח את הארץ וליישבה, דעת הקהל בעולם המערבי כלפי ישראל הייתה חיובית בעיקרה, ובישראל נפתחו שגרירויות של מדינות רבות. למרות השתייכות השלטון לבעלי עמדות סוציאליסטיות עד קומוניסטיות, ביקשה המדינה לכונן קשרים עם כל מדינה שחפצה בכך מצידה בלא להתייחס למשטר של המדינות ולהשתייכותם הגושית. עם זאת, בשנותיה הראשונות סירבה ישראל ליצור קשרים עם ספרד תחת משטרו של פרנסיסקו פרנקו הפשיסטי, בן בריתה של גרמניה הנאצית[3].
למרות היות המדינה בעלת משטר סוציאליסטי, יחסיה עם הגוש הקומוניסטי וברית המועצות הידרדרו ככל שהובן כי ישראל מעוניינת להימנות עם הגוש המערבי. בעקבות משפט הרופאים, שנתפס כצעד אנטישמי ואנטי-ישראלי, והפיגוע בצירות הסובייטית, ניתקה ברית המועצות את יחסיה עם ישראל ב-1952, אך עם מות סטלין ב-1953 התחדשו היחסים. אף על פי כן, המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) הוסיפה לנהל קשרים מיוחדים עם ברית המועצות.
ב-1950 הכריזו ארצות הברית, בריטניה וצרפת הצהרה משותפת, הידועה כהצהרה המשולשת, בה הוצהר כי הצדדים מחויבים לשלום ויציבות במזרח התיכון, ונועדה להבטיח את קיום הסטטוס קוו הטריטוריאלי שנקבע לאחר חתימת הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות. ביוני 1952 הקימו הצדדים את הוועדה לתיאום סחר נשק למזרח הקרוב (NEACC), שפעלה עד 1955, ובאמצעותה תיאמו מכירת נשק לצדדי הסכסוך[4], במהלך שלמעשה היווה אמברגו נשק על ישראל[5].
ב-1954, עקב פריצת המרד האלג'ירי נגד צרפת, שגרמה לעימות דיפלומטי בין צרפת לעולם הערבי, הביאה עמה שיפור ביחסי ישראל–צרפת, וצרפת הפכה לספקית הנשק העיקרית של ישראל מ-1956 ("מבצע יונה") עד למלחמת ששת הימים. ב-1956 יצאה ישראל למבצע משותף עם בריטניה וצרפת נגד מצרים, שהיה הפעם היחידה בהיסטוריה הצבאית הישראלית בה לחם צה"ל לצד צבאות זרים. בעקבות כך התבטא ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון "בפעם הראשונה מסתמן באופק שישראל לא תהיה לגמרי בלי בעל ברית בעולם"[6].
באפריל 1955 התקיימה בבאנדוג שבאינדונזיהועידת מדינות אסיה ואפריקה, לה הוזמנו מרבית מדינות אסיה ואפריקה העצמאיות, כשהשתתפות ישראל נמנעה בלחץ מדינות ערב, שאיימו להחרים את הוועידה אם ישראל תשתתף בה[7]. במהלך הוועידה הותקפה ישראל על ידי המשתתפות, והוועידה החליטה כי מדינות אפריקה ואסיה יתייצבו לצד הערבים בסכסוך הישראלי-ערבי, וקראה להחזרת מדינת ישראל לגבולות החלוקה. החלטות הוועידה גרמו להגברת בידודה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית ולהרגשת פגיעה בציבור ובהנהגת המדינה.
הביקור הדיפלומטי הראשון של ראש מדינה זרה בישראל היה ביקורו של או נו, ראש ממשלת בורמה במאי 1955. הביקור זכה לתגובה אוהדת בציבור הישראלי והיו שראו בו פתיחת שער למזרח הרחוק.
מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים
ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים הביא להתקררות ביחסי החוץ של ישראל: ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה (מלבד רומניה) ניתקו את קשריהן עם ישראל, וכן יחסיה עם צרפת, שהייתה התומכת העיקרית של ישראל ערב המלחמה, התקררו במידה ניכרת, והיא אף הטילה אמברגו על אספקת נשק לישראל, וחלק ממדינות אפריקה ניתקו את יחסיהם עם ישראל. לצדם, מדינות הליגה הערבית, בפסגה באוגוסט בח'רטום ("ועידת ח'רטום") הכריזו על "שלושת הלאווים": לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל, לא לשלום עם ישראל. במקביל, התחזקו יחסי ישראל עם ארצות הברית, שהפכה לתומכת העיקרית של ישראל.
התמוטטות הסדר הגושי בשלהי שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים והתחזקות הסחר הבינלאומי הביאה לשיפור ביחסי החוץ של ישראל, כשמדינות הגוש המזרחי (מזרח אירופה וברית המועצות לשעבר), החלו ב-1989 לקשור קשרים עם ישראל. בנוסף, קבוצה של מדינות אפריקאיות אשר ניתקו את קשריהן עם ישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים בהשפעת מדינות ערב החלו לחזק את קשריהן עם ישראל מאמצע שנות השמונים. המדינות הראשונות בקבוצה זו היו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון, ולקראת סוף שנות ה-80 הצטרפו אליהן אתיופיה וקניה. ובראשית שנות ה-90 קיימה ישראל קשרים עם מרבית מדינות אפריקה. גם עם במדינות הקומוניסטיות של מזרח אסיה קשרה ישראל קשרים בתקופה זו, החל ממונגוליה בספטמבר 1991, עבור דרך סין בינואר 1992 וכלה בווייטנאם, קמבודיה ולאוס במחצית השנייה של 1993[8]. כן נקשרו קשרים עם הוותיקן בדצמבר 1993, עם הודו, בינואר 1992.
ממדדים המודדים מוניטין מעמד והישגים מדיניים של מדינות, עולה כי ישראל נמצאת במגמת ירידה וממוקמת נכון לשנת 2024 בתחתית רשימת מדינות המערב. במדד ה best country המודד את התדמית המיוחסת למדינות, ישראל מובילה בנושאי יזמות וחדשנות אך בשאר התחומים היא ממוקמת בתחתית רשימת מדינות העולם וחווה ירידה עקבית מאז פורסם המדד לראשונה בשנת 2016. גם במדד אלקנו הבוחן נוכחות בינלאומית ובמדד lowy המודד נוכחות דיפלומטית קיימת מגמת ירידה[10].
היחסים עם המעצמות
בשנים הראשונות להקמת המדינה, צרפת הייתה המעצמה הקרובה לישראל. במבצע קדש חברה ישראל לצרפת ולבריטניה כדי לתקוף את מצרים, אך אחרי מלחמת ששת הימים עלה המתח בין המדינות ומדיניות צרפת הפכה לפרו-ערבית.
באמצע שנות ה-60 של המאה ה-20 תחת הנהגתו של ראש-הממשלה לוי אשכול החל תהליך ההתקרבות של ישראל לארצות הברית, והיחסים הלכו והתהדקו עם הזמן. בתקופת המלחמה הקרה נתפסה ישראל על ידי האמריקנים כנכס פרו-מערבי למול העולם הערבי הפרו-סובייטי ברובו. גם לאחר נפילת מסך הברזל והפיכתה של ארצות הברית למעצמת-העל היחידה בעולם נשמרו היחסים המיוחדים בין המדינות. קשר אסטרטגי זה עומד בבסיס מדיניות החוץ של ישראל.
ארצות הברית נחשבת ל"ידידה הגדולה" של ישראל, והיא מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה ולביטחונה של ישראל. ארצות הברית נחשבת לתומכת הקבועה של ישראל באומות המאוחדות, והיא משתמשת בזכות הווטו שלה כחברה קבועה במועצת הביטחון כדי למנוע קבלת החלטות אנטי-ישראליות. במקביל, ישראל היא תומכת מסורתית של ארצות הברית בכל החלטה שנוגעת לאינטרסים אמריקאים.
ממשלות ישראל נוהגות לתאם את עמדותיהן עם הממשל בארצות הברית. כאשר מתגלעות מחלוקות, כמו בנושא ההתנחלויות, ממשלת ישראל שואפת שהמחלוקת לא תעיב על היחסים בין המדינות. כתוצאה מההתנהגות של ממשלות ישראל ביחס לארצות הברית, יש הקוראים לה באירוניה "המדינה ה-51 של ארצות הברית".
כבר קודם להקמת מדינת ישראל נחשבה ארצות הברית למטרה אסטרטגית של הנהגת היישוב. למרות הסתייגויות של חוגים מסוימים בממשל האמריקאי, הכיר נשיא ארצות הבריתהארי טרומן בישראל, כ-11 דקות לאחר הכרזת העצמאות, כשארצות הברית היא המדינה הראשונה להכיר בישראל.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20, מעניקה ארצות הברית סיוע לישראל, כשהסיוע הכלכלי בוטל בשנות האלפיים והסיוע הביטחוני נמשך עד היום, דבר שהופך את ישראל לקניינית נשק גדולה בארצות הברית. בארצות הברית קיים לובי יהודי חזק שמסייע לקידום האינטרסים של מדינת ישראל אצל חברי סנאט וקונגרס ומתבסס על הקהילה היהודית הגדולה והעשירה בארצות הברית, שמתגוררת בעיקר במדינות מפתח במרוץ לנשיאות, כמו ניו יורק, קליפורניה ופלורידה.[דרוש מקור]
ברית המועצות הייתה מדינה השנייה בעולם להכיר בישראל. נשק ישראלי הגיע פעמים רבות מגרורות של ברית המועצות, כמו צ'כוסלובקיה. עד כדי כך הקשר היה חם בימי הקמת המדינה, שבארצות הברית פחדו שישראל הסוציאליסטית תהפוך למדינה קומוניסטית.
לאחר שדוד בן-גוריון בחר את צד המערב ולאחר שמלחמת קוריאה העלתה את החיכוך בין מעצמות העל, סייעה ברית המועצות למדינות ערב, במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. היא סיפקה לסוריה ולמצרים נשק, יועצים ואף לוחמים. כמו כן עשתה שימוש רב בתעמולה אידאולוגית אנטי-ישראלית כדי לנגח את ישראל והציונות. במשך שנים ארוכות סירבה ברית המועצות להתיר עלייה לישראל ושחרור סרבני מצפון, דבר שגרם לביקורת בישראל ולקמפיין "שלח את עמי". אחת מנקודות השפל ביחסים אלו הייתה הפיגוע בצירות הסובייטית בתל אביב בפברואר 1953. למרות התנצלות ישראל ניתקה ממשלת ברית המועצות כל יחסים דיפלומטיים עם ישראל עד לשיחות חשאיות שנערכו בסופיה כארבעה חודשים מאוחר מכן.
לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו, וחודשו היחסים דיפלומטיים, הכלכליים והביטחוניים עם רוסיה. מאידך, רוסיה תומכת באיראן, בסוריה ובפלסטינים, ומייצאת להם נשק. אחת הסיבות לכך היא כדי להוכיח עצמאות במדיניות החוץ מול ארצות הברית. יש ביקורת בישראל על הקשר של הרוסים לתוכנית הגרעין האיראנית וכן על יחסם הסלחני לטרור פלסטיני.
בריטניה הייתה המעצמה העולמית העיקרית שהעניקה גיבוי ותמיכה לתנועה הציונית מימי הצהרת בלפור. היחסים הקרובים עם היישוב נחלשו לקראת סוף תקופת המנדט. לאחר הקמת המדינה שיתפה ישראל פעולה עם בריטניה (וצרפת) במלחמת סיני בשנת 1956.
בריטניה מקיימת יחסים צבאיים עם ישראל במסגרת נאט"ו ומייצאת לה נשק[12], בתנאי שלא תשתמש בו ביהודה ושומרון. הבריטים הואשמו לעיתים קרובות על ידי ערבים בפרו-ישראליות, ועל ידי ישראלים בפרו-ערביות, בניהול מדיניותם במזרח התיכון. שאלת המדיניות הבריטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי, בעיקר לאחר 1967, היא שנויה במחלוקת בבריטניה עצמה, וניתן למצוא מגוון דעות רחב בנושא זה.
בשנים האחרונות הצטרפותה של בריטניה למחנה הנלחמים בטרור האסלאמיסטי ברחבי העולם הביאה להבנה גדולה יותר לצורכי הביטחון של ישראל, בעיקר מצידה של ממשלת בריטניה. עם זאת בקרב חלקים של השמאל הבריטי, כגון חבר הפרלמנט ג'ורג' גאלאוויי, נמשכת הביקורת כלפי מדיניות ישראל. כמו כן באקדמיה הבריטית רווחת דעה אנטי-ישראלית רחבה ובשנים האחרונות נוצרו יוזמות להחרמת אוניברסיטאות ישראליות במחאה על השליטה הישראלית ביהודה ובשומרון. מגמה זו של ביקורת קשה הקיימת בכל חוגי השמאל באירופה, ובמיוחד בצרפת ובמדינות סקנדינביה, התגברה עם הפגיעה באוכלוסייה אזרחית פלסטינית במהלך האינתיפאדה השנייה, בניית גדר ההפרדה ומלחמת לבנון השנייה. עם זאת, תוכנית ההתנתקות שיפרה את היחס לישראל באירופה.
יש בדרך כלל התאמה באירופה בין היחס לישראל לבין היחס לארצות-הברית. החוגים האנטי אמריקנים בציבור האירופי הם בדרך כלל מתנגדי ישראל. החוגים הפרו-אמריקנים, ובהם רוב הממשלות האירופיות, הם בדרך כלל גם פרו-ישראלים יותר.
יחסי ישראל וגרמניה הם יוצאי דופן וטעונים. מדינת ישראל, שהוקמה שלוש שנים אחרי כניעת גרמניה הנאצית, נעה בין שאיפה שברגש להחרמת גרמניה לבין רצון למחול לגרמנים על מנת לשפר את סיכויי ההישרדות. בדרכון שהוציאה המדינה בשנותיה הראשונות נכתב כי הוא תקף לכל מדינות העולם, פרט לגרמניה, אולם בעל הדרכון היה יכול לבקש כי המילים "פרט לגרמניה" יימחקו.
ב-1952 נחתם הסכם השילומים עם גרמניה המערבית של קונראד אדנאואר. ההסכם ספג ביקורת קשה מצד מנהיגים ישראלים, כמנחם בגין ודב שילנסקי ונגדו התקיימו הפגנות קשות, שבהן הופיעו, לראשונה אחרי השואה, יהודים עם טלאי צהוב. במשך שנים אחר כך, ישראלים רבים החרימו תוצרת גרמנית וסירבו לבקר על אדמתה. כיום רק ישראלים מעטים מחרימים סחורות גרמניות וברלין היא יעד תיירותי ישראלי מרכזי.
בתחילת שנת 1965, היה יחסו של קנצלר גרמניה, לודוויג ארהרד, אוהד לישראל והיהודים. בדומה לקודמו, אדנאואר, היה גם ארהרד מעוניין בכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל, אך אף הוא נרתע מפעולה בנושא, בעיקר כיוון שחשש מהתגובות בעולם הערבי.
המצב הפוליטי בגרמניה עבר מספר שינוי משמעותי בעקבות מספר אירועים ב-1965:
משבר קואליציוני בגרמניה המערבית – תמיכת הציבור בקואליציה הידרדרה. בין חברי הקואליציה התעורר דיון בנוגע להחלת חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים – עניין שהיו לו השלכות לגבי כהונתם של שרים בממשלה. נשקפה סבירות גבוהה לפירוק הקואליציה.
גרמניה הפסיקה את אספקת הנשק לישראל, בניגוד להבטחותיה הפומביות. לוי אשכול, שהיה אז ראש ממשלת ישראל, נאם בכנסת ב-15 בפברואר1965 נגד גרמניה בעקבות הפרות אלה. אשכול טען אז כי גרמניה "נושאת באחריות כבדה ללא דוגמה". בעקבות הדברים, נערכו הפגנות נגד חברות גרמניות ברחבי ארצות הברית, והיו שהשוו את הפרת ההסכמים הללו לאופן שבו הפרה גרמניה הנאצית את ההסכמים עליהם חתמה. בנוסף נטען שהפסקה זו של משלוחי הנשק היא כניעה של הגרמנים בפני מצרים.
ארצות הברית הסתבכה במלחמת וייטנאם וחשה עצמה מבודדת מבחינת הכוח הרב לאומי.
גרמניה הבינה כי אם תתרחש החרפה במזרח התיכון או שתפרוץ מלחמה, העולם יטען כי גרמניה גרמה להפרת האיזון באזור, וכי אם ינותקו היחסים הדיפלומטיים בין גרמניה המערבית ומצרים, ייווצר תקדים בעל השלכות חמורות שיצרו את צעדי המדיניות בנושא היחסים בין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית. גרמניה המערבית העדיפה לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, כיוון שחשבה שפעולה כזו תחזיר את היציבות למזרח התיכון, תבטל את הצורך באספקת נשק לישראל ותאפשר להמיר אותה בסיוע כלכלי; כמו כן, גורמים עוינים בקואליציה יעזבו לפחות לזמן מה את עניין חוקי ההתיישנות; לבסוף, גם אם מצרים ומדינות נוספות ינתקו את קשריהן הדיפלומטיים, גרמניה תהיה מסוגלת לספוג זאת.
קורט בירנבך מונה לעסוק בצדדים הטכניים. ראשית, הקמת קונסוליות בשתי המדינות, שיהפכו בבוא העת לשגרירויות מלאות; שנית, סיוע כלכלי ופגישה אישית בין לוי אשכול ללודוויג ארהרד. ארהרד שחרר ידיעה לעיתונות ב-7 במרץ1965, שבה נכתב: "הממשלה הפדרלית חותרת לכינון קשרים דיפלומטיים עם ישראל. צעד זה עשוי לתרום לנורמליזציה ביחסים. הוא אינו מכוון נגד שום מדינה ערבית. הממשלה הפדרלית לא תספק נשק לאזורי מתיחות."
באופן זה החלו יחסים דיפלומטיים מלאים בין ישראל וגרמניה המערבית ב-1965. יחסים אלה התחממו, גם כאשר מדינות אירופה אחרות ביקרו את ישראל. לעיתוני גרמניה יש יחס מיוחד לישראל. בצהובון בילד אף נדרשים העיתונאים לחתום על נאמנות לישראל.[דרוש מקור] עם עליית אנגלה מרקל לשלטון חלה התחממות ביחסים בין גרמניה לישראל, גרמניה אף מעניקה לה סיוע צבאי במסגרת הצוללות מסדרת דולפין שמימנה ממשלת גרמניה לישראל בתגובה למלחמת המפרץ. אחד המניעים ליחסים בין ישראל וגרמניה הוא חובה מוסרית, שנמצאת בקונצנזוס הפוליטי והציבורי בגרמניה, לדאוג להישרדות ישראל.
מבין מדינות מערב אירופה באופן מסורתי, על אף שלישראל עם עמן יחסים מלאים, בקרב הממשלה והאזרחים באירלנד ואיסלנד קיימת גישה אנטי-ישראלית ותמיכה בלתי מסויגת בפלסטינים. כך גם לגבי האוכלוסיות בחבל הבסקים והסקוטים.
היחסים בין ישראל לשתי מדינות חצי האי האיברי, ספרד ופורטוגל, מעולם לא היו חמים במיוחד. ישראל יצרה יחסים דיפלומטיים מלאים עם פורטוגל ב-1977[14], ועם ספרד ב-1986, שהייתה המדינה האירופית האחרונה להכיר בישראל. ספרד נחשבת למדינה עוינת לישראל, והיחסים בינה לבין ישראל ידעו הרבה קשיים במשך השנים. העוינות נוצרה עקב סירובה של ישראל לכינון יחסים עם ספרד ב-1949 ודחיית שירותי התיווך של הקונסול הספרדי הוותיק לירושלים, אנטוניו דה ביובר, בעקבות הנטיות הפשסטיות של המדינה הספרדית[15]. לאחר שנים מעטות התהפך הגלגל, וישראל הייתה זו שחיזרה אחר ספרד, אך ספרד, שיצרה כבר קשר יציב עם העולם הערבי, סירבה[16]. רק כעשור לאחר מותו של פרנקו, ב-1986, נקשרו יחסים בין ספרד לישראל, אך הקשרים בין המדינות לא התחממו.
בשנותיה הראשונות של ישראל, נהנתה המדינה הצעירה מאהדה רחבה של מדינות סקנדינביה, שתמכו בדמוקרטיה הצעירה בהתלהבות רבה, תוך דגש על היותה של ישראל מדינה ייחודית בנוף המזרח תיכוני. הסממנים הסוציאליסטים של ישראל, דוגמת הקיבוץ, היוו מוקד משיכה למתנדבים משוודיה. עם זאת, בחלוף השנים, עם פרוץ העימותים בין ישראל לפלסטינים ועקב תחושת האכזבה של ממשלת נורווגיה מכך שהסכמי אוסלו לא הובילו לשלום קבע, הפכו מדינות האזור למבקרות קשות של ישראל.
ישראל נמצאת בקשרי מסחר וחוץ טובים עם הודו, עם קזחסטן, עם סין ועם יפן.
יחסי ישראל והודו קשורים גם לסיוע צבאי של ישראל להודו נגד פקיסטן השכנה. הודו הפכה בשנים האחרונות לשותפת מסחר מרכזית ותעשיית ההיי-טק הישראלית מעסיקה מתכנתים הודים רבים.
במשך שנים היו היחסים בין ישראל וסין בעייתיים עקב התמיכה המסורתית של סין במדינות הבלתי-מזדהות והתנגדותה למדינות מערביות ועקב היחסים בין ישראל לטאיוואן. יחסי ישראל וסין השתפרו מעט עם ההפשרה במדיניות הסינית, אך נפגעו עקב הווטו האמריקאי על עסקת ההשבחה של מטוסי הפאלקון.
דרום קוריאה וסינגפור מקיימות קשרים הדוקים עם ישראל בשל הדמיון שיש בין המדינות ומצבן הגאופוליטי.
ישראל מקיימת קשרים עם ממשלת מיאנמר, ויש לה שגרירות ביאנגון. שגרירות מיאנמר בישראל נמצאת בתל אביב והיא אחת השגרירויות הגדולות של מיאנמר בעולם. הקשרים כוללים סחר בידע והכשרת פקידי ממשל ממיאנמר בארץ. ישנם פרסומים הטוענים שהקשרים כוללים גם סחר בנשק.
היחסים בין ישראל למדינות אפריקה השונות מגוון: מדינות צפון אפריקה המוסלמיות ברובן אינן מקיימות יחסים עם ישראל, פרט למצרים ומרוקו, אך מרביתן קיימו יחסים במידה מסוימת עם ישראל בתקופות שונות. מדינות דרום ומרכז אפריקה מקיימות ברובן יחסים עם ישראל.
קבוצה של מדינות אפריקאיות אשר ניתקו את קשריהן עם ישראל לאחר מלחמת יום כיפור בהשפעת מדינות ערב החלו לחזק את קשריהן עם ישראל מאמצע שנות השמונים. המדינות הראשונות בקבוצה זו היו זאיר, ליבריה, חוף השנהב וקמרון ולקראת סוף שנות השמונים הצטרפו אליהם אתיופיה וקניה. תהליך כינון הקשרים התקדם באיטיות בגלל העדר נחרצות ישראלית לכינון הקשרים מחד, חלקית בגלל חוסר הרצון של הממסד הביטחוני בקשרים רשמיים אשר עלולים להפריע לקשרים הביטחוניים החשאיים, ומאידך בגלל הקשרים של ישראל עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולם בראשית שנות התשעים כוננו קשרים דיפלומטיים כמעט עם כל מדינות אפריקה.
מקרב מדינות אמריקה הלטינית, ישראל אינה מקיימת יחסים דיפלומטים עם ארבע מדינות בלבד: קובה, שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור ב-1973, ונצואלה, שניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מבצע עופרת יצוקה ב-2009. בנוסף להם ניתקה בוליביה את יחסיה עם ישראל ב-2011, אך הם שוחזרו ב-2019, ונותקו שוב בעקבות מלחמת חרבות ברזל ב-2023. קולומביה שגם ניתקה את יחסיה עם ישראל בעקבות מלחמת חרבות ברזל ב-2024. כוננה קשרים דיפלומטיים עם מרבית מדינות יבשת אמריקה במהלך שנות החמישים, בעיקר לאחר מלחמת סיני, ורבות מהם הקימו שגרירויות בירושלים לפני מלחמת ששת הימים, שהועברו לתל אביב ב-1980 בעקבות החלטה 478 של מועצת הביטחון של האו"ם.
הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948 נתקלה בהתנגדות רחבה בעולם הערבי, שהביאה לפריצת מלחמת העצמאות, בה השתתפו שבע מדינות ערביות-מוסלמיות שפלשו לתחומי המנדט הבריטי. עם סיום מלחמת העצמאות סירבו מדינות ערב לחתום על הסכמי שלום והסכימו רק להסכמי שביתת נשק על מנת שהלחימה לא תעבור לגבולם (עיראק, שאין לה גבול משותף עם ישראל, סירבה לחתום על הסכמי שביתת הנשק).
כתוצאה ממצב זה לא קיימה ישראל יחסים משמעותיים עם מדינות ערב (למעט ירדן) עד לסוף שנות השבעים. במהלך השנים היו מגעים בלתי רשמיים מעטים בין הצדדים, בעיקר בוועדות שביתת הנשק שהוקמו כתוצאה מההסכמי שביתת הנשק.
עם ירדן קיימה ישראל קשרים משמעותיים, שהיו המשך לקשרים עם המלך עבדאללה הראשון לפני קום המדינה. קשרים אלו אף הבשילו בתחילת שנות החמישים לחתימה על הסכם שלום בראשי תיבות, אולם המגעים נפסקו לאחר רצח המלך עבדאללה בעת ביקורו בהר הבית ב-1951. לאחר הפסקה בת עשור, התחדשו המגעים עם ירדן בתחילת שנות השישים, ואף על פי שקשרים אלו לא הצליחו למנוע את השתתפות ירדן במלחמת ששת הימים, הרי שלאחריה נמשך שיתוף הפעולה וישראל אף סייעה לירדן למנוע פלישה סורית לתחומה במהלך ספטמבר השחור. כתוצאה מקשרים אלו נמנעה ירדן מהשתתפות משמעותית במלחמת יום כיפור ולאחר מכן קיימה שלום דה פקטו עם ישראל.
לאחר התבוסה במלחמת ששת הימים וחוסר ההצלחה של מלחמת ההתשה ניסתה מצרים להחזיר את כבודה, על ידי קבלת סיני מישראל. חוסר ההצלחה שלה להשיג זאת באמצעים מדיניים בשל המדיניות הקשוחה של ממשלת גולדה מאיר היה בין הסיבות לפרוץ מלחמת יום כיפור. לאחר המלחמה החלו מגעים מדיניים בין ישראל ומצרים שהתנהלו תחת המטרייה של שיחות הפרדת הכוחות. הסכם הביניים שהושג ב-1975, הביא להמשך המגעים, לביקורו של אנואר סאדאת בישראל ב-1977 ולבסוף להסכם השלום ב-1979. עם זאת מצב השלום החם יחסית של השנים הראשונות התדרדר במהלך מלחמת לבנון הראשונה לשלום קר.
בתקופה זו ישראל קשרה יחסים עם מדינות מוסלמיות שאינן ערביות כגון ניגריה, ניז'ר, מאלי וצ'אד. יחסים אלו נותקו בעקבות חרם של האיחוד האפריקני על ישראל. חלק מהיחסים שוקמו בשנות התשעים.
כמו כן, מדינות מוסלמיות כמו איראן (עד למהפכה) או קטר קיימו בעבר יחסים דיפלומטיים וקשרי מסחר משמעותיים עם ישראל.
מדינה מוסלמית נוספת שקיימה קשרים עם ישראל מ-1950 היא טורקיה, עמה יש ליישראל יחסים מורכבים מאז ועד היום.
לאחר חתימת הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן והחתימה על הסכמי אוסלו חל שיפור מסוים ביחסיה של ישראל עם מספר מדינות ערביות. עם מצרים קיים שלום קר מאז פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. בין מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לבין ישראל קיימים הסכמים מסחריים מיוחדים הנותנים עדיפות לתוצרת משותפת, בעיקר בתחום הטקסטיל.
בשנים אלו הוחרפו היחסים עם איראן, שלאחר המהפכה האיראנית ועליית רוחאללה ח'ומייני לשלטון ניתקה את יחסיה עם ישראל. איראן תמכה באופן פעיל בחזבאללה בזמן מלחמת לבנון השנייה. היחסים של ישראל עם הרשות הפלסטינית יודעים עליות וירידות, שחלקן מביאות לפרצי אלימות קשים.
מדינות ערב שאינן מקיימות קשרים עם ישראל הן אלג'יריה, לוב, תימן, ולא ניתן לבקר בהם עם דרכון ישראלי או דרכון שהוחתם בישראל. גם מדינות מוסלמיות שאינן במזרח התיכון כמלזיה ואינדונזיה אינן מקיימות יחסים עם ישראל. מדינות ערב שמקיימות יחסים חמים יותר עם ישראל הן ערב הסעודית, ג'יבוטי ועומאן.
אלבניה גם היא שדרגה את יחסיה עם מדינת ישראל בתקופה זו, כמו חלק מהמדינות המוסלמיות במרכז אסיה שנוצרו מהתפוררות ברית המועצות.
היריבות הפנים-מוסלמית בין איראן ובעלות בריתה מול סעודיה ומדינות נוספות במזרח התיכון, הוביל ליצירת אינטרס משותף בין ישראל לבין יריבותיה של איראן. אינטרס משותף זה הביא לגל של חיבורים בין ישראל למדינות המפרץ[17].
בשנת 2020 החלו היחסים בין ישראל ומדינות ערביות שונות לצאת לאור בהדרגה (שעד כה היו חשאיים, אם בכלל קוימו באופן ישיר) ובכך שברו את המוסכמה הכוללת בעולם הערבי שהחרימה את ישראל. ראשונה לחתום על הסכם נורמליזציה הייתה איחוד האמירויות הערביות. לאחר מכן הצטרפה בחריין וחתמה על הסכם במקביל לזה עם האמירויות[18][19].
הבחירות לנשיאות בארצות הברית - לחץ אמריקאי כבד הופעל על נסיכויות המפרץ תחילה ולאחר מכן באפריקה עקב הבחירות המתקרבות בארצות הברית ורצונו של הנשיא דונלד טראמפ להישגים מדיניים בעייני הציבור האמריקאי והתקשורת בטרם הגיעו של יום הבוחר בנובמבר[27][28][29].
בפברואר 2023 נחנכה שגרירות צ'אד בישראל, במעמד ראש ממשלת ישראל נתניהו ונשיא צ'אד מחמוד דבי איטנו[40].
באוגוסט 2023 דווח כי שר החוץ אלי כהן נפגש בחשאי עם שרת החוץ של לובנג'לא אל-מנגוש. הפגישה התקיימה באופן חשאי ברומא שבאיטליה בתיווכו של שר החוץ האיטלקי אנטוניו טאיאני, והיא הפגישה הראשונה אי פעם בין שרי החוץ של שתי המדינות[41]. בעקבות פרסום דבר הפגישה החשאית הושעתה השרה ואף נמלטה מארצה[42].
לישראל היו יחסי מסחר וצבא מיוחדים עם טורקיה, שמהווה סיוע אסטרטגי מול השכנה המשותפת, סוריה. גם לאחר עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח הפרו-אסלאמית בטורקיה, נותרו היחסים המיוחדים, שחלקם נעשו ישירות מול הצבא. ב-2010 יצא מטורקיה משט לעזה, שנעצר על ידי חיל הים הישראלי, ובעקבותיו הוקפאו היחסים בין ישראל לטורקיה כמעט לחלוטין, כשבין היתר, הוקפא קו הטיסות בין נמל התעופה בן-גוריון ואנטליה (שהיה פעיל במשך 20 שנה ברציפות ונחשב לאחד מקווי התעופה הישראלים הפעילים ביותר) וכן החלו חילופי האשמות חריפים בין ממשלת טורקיה לממשלת ישראל. ב-2016 נחתם הסכם פיוס בין המדינות, והחוזרו השגרירים. אולם במאי 2018 על רקע המהומות בגבול עזה במאי 2018, גרשה טורקיה את השגריר הישראלי, ובתגובה גרשה ישראל את קונסול טורקיה[43]. היחסים שוקמו בתחילת שנות העשרים של המאה ה-21.
החרם הערבי הוכרז בינואר 1946 על ידי הליגה הערבית, והוא כלל איסור על קשרים כלכליים ישירים של חברות הליגה עם ישראל וחרם שניוני על חברות המקיימות קשרים כלכליים עם מדינת ישראל. החרם הערבי הגיע לשיאו בשנות השבעים והשמונים, והוא פגע בסחר הישראלי. השפעת החרם על הסחר הישראלי התפוגגה בשנות ה-90, כשהתחילו להופיע בישראל מוצרים חדשים של מותגים בינלאומיים, כמו מכוניות מיצובישי וטויוטה, פחיות פפסי קולה וסניפים של רשת מקדונלד'ס וברגר קינג, ובראשית המאה ה-21 התפוררה השפעתו על מדינות ערב ונוצרו קשרי סחר בין מדינות ערב השונות וישראל.
מדינות העולם השלישי
עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות בדרום אמריקה, אסיה ואפריקה כמו בורמה ואוגנדה. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל מה שראו ככיבוש ישראלי באפריקה (כיבוש סיני במלחמת ששת הימים[44]) ובשל הבטחות לסיוע ערבי. כדי להיחלץ מהבידוד ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטאיוואן. חלק מקשרים אלו, עם מדינות שפוגעות בזכויות אדם, גרמו לנזקים נוספים בהיבטים שונים. באופן מסורתי, ישראל נוטה לתמוך באו"ם באינטרסים של המעצמות הגדולות על חשבון מדינות העולם השלישי, ועל כך היא זוכה לביקורת באותן מדינות.
מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, ידעו יחסי ישראל והאומות המאוחדות עליות ומורדות. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הערבי-ישראלי (והסכסוך הישראלי-פלסטיני). מצבה של ישראל באו"ם רחוק מלהיות נוח. בעצרת האו"ם חברות 60 מדינות מוסלמיות, מהן 24 מדינות ערביות. מדינות אלה מתייצבות לעיתים קרובות נגד עמדות ישראל. פעמים רבות מדינות העולם השלישי מתנגדות גם הן לעמדה הישראלית, הנתפשת קשורה לארצות הברית. בנסיבות אלה התקבלו במוסדות האו"ם החלטות רבות שנוגדות את עמדת ממשלת ישראל. ישראל נהנית מתמיכה עקבית בהצבעות באו"ם של ארצות הברית, המטילה לעיתים קרובות וטו במועצת הביטחון על החלטות שאינן אוהדות לישראל. מדינות אירופה מצביעות בנושאים שונים של הסכסוך הישראלי-ערבי על פי העניין העומד לדיון. לעיתים, הן תומכות בצד הישראלי, לעיתים נמנעות ולעיתים מצביעות נגד. בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית באו"ם, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה. בשנת 2000 קיבלה ישראל חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG).
לאו"ם היה תפקיד מכריע בהקמת ישראל, כשבעקבות קבלת תוכנית החלוקה על ידי העצרת הכללית ב-29 בנובמבר1947 פינתה בריטניה את המנדט והוקמה מדינת ישראל. התוכנית קראה לחלוקת שטחי המנדט בין שתי מדינות: יהודית וערבית ובינאום ירושלים. ההחלטה התקבלה בתמיכת 33 קולות, 13 מתנגדים ו-10 נמנעים. זו הייתה הפעם הראשונה שהוקמה מדינה בעקבות החלטת האו"ם.
על אף שישראל חבה את קיומה להחלטת האו"ם, אין היא נהנית בו מתמיכה, ובישראל קיימת חשדנות קשה כנגד האו"ם, שהתבטאה באמרתו של דוד בן-גוריון, "או"ם שמום".
לשפל חסר תקדים הגיעו יחסי ישראל והאו"ם בהחלטה 3379 של העצרת הכללית, שהתקבלה בנובמבר 1975, בתמיכת המדינות הקומוניסטיות ומדינות ערב, שהגדירה את הציונות כגזענות. בדצמבר 1991 קיבלה העצרת הכללית את החלטה 4686 שביטלה את החלטה זו.
היחסים הכלכליים בין ישראל לאירופה מבוססים על קרבה גאוגרפית ושוק דומה. לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה.
ביוני 1964 נחתם הסכם כלכלי בן שלוש שנים בין הקהילה הכלכלית האירופית (הגרעין הראשון של האיחוד האירופי) לבין ישראל. אולם לקראת מועד חידוש ההסכם ב-1967 פרצה מלחמת ששת הימים שהביאה לקרע בין מדינות האיחוד ביחסן לישראל. בעוד גרמניה, בלגיה, הולנד ואיטליה הביעו תמיכה ואהדה בישראל ובקשו לקשור קשרים כלכליים מיוחדים עם ישראל בסוף 1967, צרפת, שהאשימה את ישראל בפרוץ המלחמה וגילתה כלפיה יחס עוין, התנגדה. כתוצאה מכך לא חודש ההסכם עד יוני 1970, כשבעקבות הסכמה בין צרפת והולנד, על פיה צרפת הסירה את התנגדותה ליחסים עם ישראל והולנד הסכימה לקשרים עם מדינות המגרב ולבנון, נחתם הסכם איחוד מכסים בן חמש שנים בין ישראל והקהילה האירופית. במהלך שנים אלו צרפת השקיעה מאמצים רבים לשכנע את שאר חברות האיחוד האחרות לנקוט ביחס עוין כלפי ישראל. במאי 1971 הביאה צרפת לקריאה לא רשמית של מדינות האיחוד שקרא לנסיגה ישראלית לגבולות שלפני מלחמת ששת הימים עם תיקוני גבול קלים, לבינאום ירושלים והחזרת הפליטים או פיצויים. מסמך זה הביא לקירור היחסים עם ישראל ומנהיגים אירופאים השמיעו הצהרות על הבעיה הפלסטינית וזכותם למדינה[47].
בשנת 1973 הצטרפו לאיחוד האירופי דנמרק, בריטניה ואירלנד, וישראל בקשה מגרמניה לוודא שהצטפותן לא תפגע באינטרסים מדיניים או כלכליים של ישראל.
ב-1995 נחתם הסכם ההתאגדות בין ישראל והאיחוד האירופי, המכונה "הסכם האסוציאציה". ההסכם, אשר נחתם ב-20 בנובמבר 1995 ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000, נהיה למסגרת משפטית ליחסים בין הצדדים. ההסכם יצר משטר מקיף וכוללני ביחס לרוב תחומי הסחר הבינלאומי ואף ביחס לתחומים מדיניים, חברתיים ותרבותיים[48].
החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לאזור הסחר החופשי האירופי. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.
בשנת 2008 החליטו האיחוד האירופי וישראל על שדרוג נוסף ביחסים ביניהם. על פי ההחלטה, ישראל תצטרף לתוכניות של האיחוד האירופי בתחומים שונים וכן תוקם קבוצת עבודה משותפת לישראל ולאיחוד האירופי במטרה לצרף את ישראל לשוק האירופי האחיד (EU Single Market). עבודה זו תניח תשתית לשדרוג נוסף של היחסים בעתיד. ההחלטה על שדרוג היחסים עם ישראל התקבלה פה אחד על ידי שרי החוץ של 27 המדינות שהיו חברות באיחוד האירופי אז, ולמרות התנגדותם של גורמים בעולם הערבי וברשות הפלסטינית[49].
מספר פוליטיקאים הן באיחוד האירופי והן בישראל העלו את הרעיון שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בין התומכים ברעיון - ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני[50], ראש ממשלת ליטא, אנדריוס קוביליוס[51] וכן מספר חברי הפרלמנט האירופי. באיחוד האירופי יש המתנגדים לרעיון צירופה של ישראל לאיחוד בשל סיבות פוליטיות או בשל מיקומה הגאוגרפי[דרוש מקור]. בין המתנגדים יש המתנים את צירופה של ישראל לאיחוד בהתקדמות המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולמדינות ערב. גם המתנגדים לצירוף ישראל כחברה מן המניין באיחוד, בדרך כלל תומכים ברעיון של צירוף ישראל לשוק האירופי האחיד ובהענקת מעמד מיוחד לישראל, מעמד הדומה לזה של שווייץ באיחוד האירופי (שאינה חברה באיחוד אך שותפה מלאה בשוק האחיד, המבוסס על "ארבע החירויות" של האיחוד האירופי (Four Freedoms) - מעבר חופשי של סחורות, הון, שירותים ואנשים)[דרוש מקור].
יהדות העולם היא מוקד כוח פוליטי, דיפלומטי וכלכלי של ישראל בקרב מדינות רבות, בעיקר באלה שבהן שולטת שיטה דמוקרטית. יהדות ארצות הברית נחשבת לכוח מרכזי מאוד בפוליטיקה האמריקאית בזכות הלובי היהודי, שעוקב אחרי חברי סנאט, קונגרס ומועמדים לנשיאות ויחסם לישראל מול יחסם למדינות ערב.
יהדות העולם, שבמערב היא בעלת אמצעים רבים, מהווה מקור לתמיכה כספית בישראל וסייעה לבניית התעשייה הישראלית ולהכנסת כסף זר בתקופה שישראל הייתה זקוקה לו מאוד. לעיתים, יהדות העולם עומדת בפני דילמה בין נאמנות למדינה ונאמנותה לישראל. מקרים חריגים לכך הם פרשת פולארד או עסק הביש במצרים, פרשות שבסופן נפגעה הקהילייה היהודית המקומית בשל הסיוע לאינטרס הישראלי.
ישראל מפעילה שיתופי פעולה בינלאומיים רבים בתחום הביטחון, עם דגש על תחומי הסייבר, מודיעין ולוחמה בטרור.
שיתוף הפעולה הביטחוני מוביל במקרים רבים להידוק הקשרים הקיימים בין ישראל לאותן מדינות, ולעיתים אף מוביל ליצירת קשרים עם מדינות שקודם לכן סירבו לקיים קשרים כלשהן עם מדינת ישראל[57].
מדינת ישראל מפעילה ברחבי העולם כמאה משלחות דיפלומטיות, מתוכן 77 שגרירויות, 20 קונסוליות ו-5 משלחות מיוחדות ב-159 מדינות וארגונים בינלאומיים שיש להם יחסים רשמיים עם ישראל. רבות מהנציגויות מואמנות בנוסף למדינות שיש להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך אין בהן נציגות ישראלית תושבת.
במשך השנים אירעו מספר תקיפות נגד נציגויות ישראל בעולם. המפורסם שבהם הוא הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה ב-1994 ותקיפת שלמה ארגוב, שגריר ישראל בממלכה המאוחדת ב-1982.
תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, גנזך המדינה, ירושלים:[60]
גדליה יואב (עורך), כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תש"מ 1979, שני כרכים.
יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"א 1981, שני כרכים[61].
יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 2: אוקטובר 1948 - אפריל 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ד 1984, שני כרכים.
ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב: דצמבר 1948 – יולי 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ג 1983, שני כרכים.
ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 4: מאי – דצמבר 1949, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ו 1986, שני כרכים[62].
יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 5: 1950, גנזך המדינה, ירושלים, תשמ"ח 1988, שני כרכים.
ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 6: 1951, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"א 1991, שני כרכים[63].
יהושע פרוינדליך (עורך), כרך 7: 1952, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ב 1992, שני כרכים[64].
ימימה רוזנטל (עורכת), כרך 8: 1953, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ו 1995, שני כרכים[65].
נעמי ברזילי (עורכת), כרך 9: 1954, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ד 2004, שני כרכים.
ברוך גלעד (עורך), כרך 11: ינואר – אוקטובר 1956, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ח 2008, שני כרכים.
נגה שגיא (עורכת), כרך 12: מלחמת סיני: המערכה המדינית: אוקטובר 1956 – מארס 1957, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"ט 2009, שני כרכים.
ברוך גלעד (עורך), כרך 13: 1958 – 1959, גנזך המדינה, ירושלים, תשס"א 2001, שני כרכים.
ברוך גלעד (עורך), כרך 14: 1960, גנזך המדינה, ירושלים, תשנ"ז 1997, שני כרכים.
מיכאל מ' לסקר, רונן יצחק (עורכים), אתגרים ביטחוניים ומדיניים במבחן המציאות: ישראל בין העולם הערבי והזירה הבינלאומית, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ג.
Uri Bialer, Between East and West: Israel's Foreign Policy Orientation 1948-1956 (LSE Monographs in International Studies), Cambridge: Cambridge University Press, 1990[67].
Zach Levey, Israel and the Western Powers, 1952-1960, Chapel Hill and London: The University of North Carolina Press, 1997, 203 pp[68].
אורי ביאלר, לא לבדד : מדיניות החוץ של ישראל. קריית שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשפ"ב 2022.
מיכאל בריצ'ר, "מדיניות החוץ של ישראל: עשרים השנים הראשונות", תורגם על ידי חדוה ארליך, בתוך, בנימין נויברגר (עורך), דיפלומטיה בצל עימות (תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, 1984), עמודים 59–67.
יאיר בירן, "מעמדה המדיני המשתנה של ישראל בעולם המשתנה ארבעים שנה לאחר הקמתה", בעיות בינלאומיות כ"ז (50), 1988, עמ' ו-יט.
בנימין נויברגר, "ישראל והעולם השלישי", בעיות בינלאומיות כ"ז (51), 1988, עמ' ח-כא.
מיכאל בריצ'ר, "דימויים, החלטות והיזון-חוזר במדיניות-החוץ הישראלית: ירושלים", מדינה וממשל, כרך א', מס' 3, (תשל"ב, אביב 1972), עמודים 7–21.
Air PacahKelurahanBalai Kota Padang By Pass Aia PacahMasjid Baiturrahmah Aia PacahNegara IndonesiaProvinsiSumatera BaratKotaPadangKecamatanKoto TangahKode Kemendagri13.71.11.1003 Kode BPS1371110002 Luas9,4 km2Jumlah penduduk9600 orang Air Pacah adalah sebuah kelurahan di Kecamatan Koto Tangah, Padang, Sumatera Barat, Indonesia. Sebagai subpusat pelayanan kota untuk wilayah Padang bagian timur, Air Pacah merupakan kawasan pusat Pemerintahan Kota Padang, dengan gedung Balai Kota berlokasi ...
Cinema of Portugal List of Portuguese films 1930s 1940s 1950s 1960s 1970s 1980s 1990s 2000s 2000 2001 2002 2003 2004 2005 2006 2007 2008 2009 2010s 2010 2011 2012 2013 20142015 2016 2017 2018 2019 2020s 2020 2021 2022 2023 vte This is a list of Portuguese films released in 2022. Films Title Director Cast Notes Ref Dry Ground Burning (Mato seco em chamas) Joana Pimenta, Adirley Queirós Portugal-Brazil coproduction [1] Mistida Falcão Nhaga [2] Pacifiction (Tourment sur les î...
يفتقر محتوى هذه المقالة إلى الاستشهاد بمصادر. فضلاً، ساهم في تطوير هذه المقالة من خلال إضافة مصادر موثوق بها. أي معلومات غير موثقة يمكن التشكيك بها وإزالتها. (نوفمبر 2019) دوري جزر فارو الممتاز 1955 تفاصيل الموسم دوري جزر فارو الممتاز البلد الدنمارك البطل هافنار بولتفيلا...
هذه المقالة يتيمة إذ تصل إليها مقالات أخرى قليلة جدًا. فضلًا، ساعد بإضافة وصلة إليها في مقالات متعلقة بها. (مارس 2021) بنك تنزانيا للاستثمارمعلومات عامةالتأسيس 1970 النوع عمل تجاري — development bank (en) المقر الرئيسي دار السلام موقع الويب tib.co.tz المنظومة الاقتصاديةالمنتجات قرض تعديل - ...
US Grosseto 1912Calcio Grifoni, Torelli maremmani, Biancorossi, Unionisti Segni distintivi Uniformi di gara Casa Trasferta Terza divisa Colori sociali Bianco, Rosso Simboli Grifone Inno BiancorossoI ragazzi del liscio di Grosseto Dati societari Città Grosseto Nazione Italia Confederazione UEFA Federazione FIGC Campionato Serie D Fondazione 1912 Rifondazione1927Rifondazione1995Rifondazione2015Rifondazione2017 Proprietario Giovanni Lamioni Presidente Antonio Fiorini Allenatore Roberto M...
Pour les articles homonymes, voir Mont-Saint-Martin. Mont-Saint-Martin Fochaire (Bourg central et son église). Administration Pays France Région Auvergne-Rhône-Alpes Département Isère Arrondissement Grenoble Intercommunalité Grenoble-Alpes Métropole Maire Mandat Vincent Lecourt 2020-2026 Code postal 38120 Code commune 38258 Démographie Populationmunicipale 88 hab. (2021 ) Densité 17 hab./km2 Géographie Coordonnées 45° 16′ 20″ nord, 5° 40′ ...
Si ce bandeau n'est plus pertinent, retirez-le. Cliquez ici pour en savoir plus. Cet article ne cite pas suffisamment ses sources (juin 2022). Si vous disposez d'ouvrages ou d'articles de référence ou si vous connaissez des sites web de qualité traitant du thème abordé ici, merci de compléter l'article en donnant les références utiles à sa vérifiabilité et en les liant à la section « Notes et références ». En pratique : Quelles sources sont attendues ? Comm...
Part of a series on theVideo game industry Development Producer Developer Designer Artist Programmer Design Level design Programming Engine AI Graphics Music Testing Products Video game Specialized / alternative-paradigmatic types: Casual Erotic Indie Interactive movie Nonviolent Serious Art game Edugame Exergame Non-game Arcade cabinet Console Accessory Publishing Markets China U.S. Japan South Korea Localization Censorship Content rating Piracy Clone Intellectual property protection Digita...
Motor vehicle Dodge DakotaOverviewManufacturerChrysler Corporation (1986–1998)DaimlerChrysler (1998–2007)Chrysler LLC (2007–2009)Chrysler Group LLC (2009–2011)Production1986–2011Model years1987–2011AssemblyUnited States: Warren, Michigan (Warren Stamping Plant)Brazil: Campo Largo, Paraná (1998–2001)Body and chassisClassMid-size pickup truckLayoutFront-engine, rear-wheel-driveFront-engine, four-wheel-driveChronologyPredecessorDodge Ram 50 The Dodge Dakota, known as the Ram ...
Dewa BudjanaInformasi latar belakangNama lahirI Dewa Gede BudjanaLahir30 Agustus 1963 (umur 60)[1]Sumba Barat, Nusa Tenggara Timur, IndonesiaGenreJazzJazz fusionHard rockRock alternatifSoft rockPekerjaanMusisiInstrumenGitarTahun aktif1976–sekarangArtis terkaitGigiTrisumJava JazzSpiritSitus webwww.dewabudjana.com I Dewa Gede Budjana (lahir 30 Agustus 1963) adalah gitaris dan pencipta lagu Indonesia. Ia dikenal sebagai pendiri dan pemimpin dari grup musik rock alternatif Gigi. Aw...
WWE Hall of Fame induction ceremony WWE Hall of Fame (2008)PromotionWWEDateMarch 29, 2008CityOrlando, Florida[1]VenueAmway ArenaWWE Hall of Fame chronology ← Previous2007 Next →2009 WWE Hall of Fame (2008) was the event which featured the introduction of the 9th class to the WWE Hall of Fame. The event was produced by World Wrestling Entertainment (WWE) on March 29, 2008, from the Amway Arena in Orlando, Florida. The event took place the same weekend as WrestleMania XXIV...
Questa voce o sezione sull'argomento centri abitati della Spagna non cita le fonti necessarie o quelle presenti sono insufficienti. Puoi migliorare questa voce aggiungendo citazioni da fonti attendibili secondo le linee guida sull'uso delle fonti. Segui i suggerimenti del progetto di riferimento. Berrocalejocomune Berrocalejo – Veduta LocalizzazioneStato Spagna Comunità autonoma Estremadura Provincia Cáceres TerritorioCoordinate39°49′12″N 5°21′01.08″W ...
2002 local election in England 2002 Barnet London Borough Council election ← 1998 2 May 2002 2006 → All 63 seats to Barnet London Borough Council32 seats needed for a majority First party Second party Third party Party Conservative Labour Liberal Democrats Seats won 39 21 3 Seat change 11 5 3 Popular vote 32,882 28,041 14,176 Percentage 39.7% 33.9% 17.1% Swing 1.2% 6.1% 0.8% Map of the results of the 2002 Barnet council election. Conservative...
2021 Toyota Tundra 225 Race details Race 9 of 22 of the 2021 NASCAR Camping World Truck Series Date May 22, 2021Official name Toyota Tundra 225Location Austin, Texas, Circuit of the AmericasCourse Permanent racing facility3.426 mi (5.513 km)Distance 41 laps, 140.507 mi (226.115 km)Scheduled Distance 41 laps, 140.507 mi (226.115 km)Average speed 70.790 miles per hour (113.925 km/h)Pole positionDriver Tyler Ankrum GMS RacingTime 2:43:591Most laps ledDriver Sheldon Creed GMS RacingLaps 19Wi...
Former multi-processor computer company This article includes a list of references, related reading, or external links, but its sources remain unclear because it lacks inline citations. Please help improve this article by introducing more precise citations. (March 2017) (Learn how and when to remove this message) BiiN CorporationCompany typePrivateIndustryComputersFounded1982; 42 years ago (1982)Defunct1990 (1990)FateLiquidationHeadquartersHillsboro, Oregon, United Stat...
Municipality in Hidalgo, MexicoMineral de la ReformaMunicipality Coat of armsMineral de la ReformaLocation in MexicoCoordinates: 20°09′N 98°26′W / 20.150°N 98.433°W / 20.150; -98.433Country MexicoStateHidalgoMunicipal seatPachuquillaArea • Total106 km2 (41 sq mi)Population (2005) • Total68,704 • Density648/km2 (1,680/sq mi) Mineral de la Reforma is one of the 84 municipalities of Hidalgo, in cent...