המונח "פספורט" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו פספורט (פירושונים).
דרכון אמריקאי ביומטריחותמות בדרכון
דַּרְכּוֹן הוא תעודה ציבורית המונפקת על ידי מדינה או רשות אוטונומית עבור אזרחיה (ולפעמים גם עבור אלה שאינם אזרחיה), אשר משמשת בעת מעבר גבולות בין-מדינתיים. הדרכון מעיד על המחזיק בו כי יש לו מעמד של אזרח במדינה שהנפיקה את הדרכון, והוא כולל פרטים אישיים על אודותיו לשם זיהויו בפני רשויות מדינתיות.
הנפקת דרכונים ואופן השימוש בהם מוסדרים באמנות בינלאומיות. כיום מקובל שכל אזרח בכל גיל חייב לשאת דרכון בעת מעבר גבול בין מדינה אחת לאחרת. כשמבקשים להיכנס לתחומן, מדינות רבות דורשות ויזה. כדי להשיג את אותה ויזה, הקרויה גם אשרת כניסה, יש לעיתים צורך להגיש תרגום דרכון מלווה באישור נוטריוני.
אטימולוגיה
דרכון נקרא בלעז "פַּסְפּוֹרְט", מילה שמקורה בצרפתית: Passeport. מילה זו נוצרה מהלחם המילים בצרפתית שפירושן "מעבר" ו"נמל". המילה העברית "דרכון" נגזרה מהמילה "דרך". בעבר היה מקובל גם התחדיש "דַרְכִּיָּה", אולם כיום היא אינה בשימוש עוד.
שפה
בוועידה בינלאומית בדבר דרכונים ב־1920 נקבע שהדרכון יהיה בצרפתית ובשפה נוספת. בימינו רוב המדינות מנפיקות דרכונים באנגלית בנוסף לשפת המדינה, ולא בצרפתית. בבלגיה רשאי האזרח לבחור איזו משלוש השפות הלאומיות של בלגיה (הולנדית, צרפתית וגרמנית) תופיע ראשונה בדרכון שלו. דרכונים של מדינות החברות באיחוד האירופי מכילים כיתוב בכל השפות של האיחוד האירופי (בדרך כלל רק המילים "דרכון" ו"האיחוד האירופי"). בארצות הברית הדרכונים היו באנגלית וצרפתית עד אמצע שנות ה־90 של המאה ה־20, כאשר הספרדית הוספה לדרכונים. בישראל נכתבו הדרכונים בעבר בעברית ובצרפתית, אך מאז 1980 הם נכתבים בעברית ובאנגלית. הדרכונים הישראלים מודפסים מימין לשמאל על-פי כיוון הכתיבה בעברית, בשונה מדרכוני רוב מדינות העולם.
היסטוריה
לכל המאוחר החל מהתקופה העתיקה ידוע על קיומם של מסמכים שהונפקו לאזרחים, במיוחד נושאי סחורות, על מנת לאפשר להם מעבר באזורי קרבות. בימי הביניים הונפקו דרכונים אשר שימשו אישורי כניסה לתוך ערים ולעיתים הכילו רשימות של ערים שמותר לנושא הדרכון להיכנס אליהן.
שימוש כללי בדרכונים כדי לעקוב אחר תנועה של אנשים החל באופן סדיר רק בסוף המאה ה-18 בצרפת ומשם התפשט לרוב אירופה. עקב ביקורת של חוגים ליברלים, חובת הדרכונים בוטלה באמצע המאה ה-19 ועד 1914 אנשים יכלו לנוע יחסית בחופשיות בין מדינות, ללא תעודות מזהות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרו רוב המדינות, כגון אנגליה, לדרוש מאנשים העוברים בין מדינות לשאת דרכון.
הדרכון בעבר היה תעודה חד פעמית אשר הונפקה לכל מסע בנפרד. באמצע המאה ה־20, החלו להנפיק פנקסי דרכונים לשימוש רב פעמי. בתחילת שנות האלפיים החלה מגמה של מעבר לדרכונים ביומטריים המאפשרים זיהוי יותר טוב של נושא הדרכון.[1]
בעבר, הייתה אפשרות לכלול בני משפחה בדרכון אחד - הגבר היה יכול לרשום את אשתו וילדיו הקטינים בדרכון שהונפק עבורו.
סוגי דרכונים
דרכון רגיל – הדרכון הנפוץ ביותר.
דרכון דיפלומטי – דרכון הניתן לדיפלומטים, פקידי מדינה ובני משפחותיהם למטרות מסע בינלאומי במסגרת תפקידם. רוב האנשים בעלי חסינות דיפלומטית נושאים דרכון דיפלומטי, אך דרכון דיפלומטי אינו מבטיח חסינות דיפלומטית בכל מקום: מדינה רשאית להגביל את החסינות הדיפלומטית בתחומיה רק לממלאי תפקיד רשמי המוצבים בה או שנמצאים בדרך אליה או ממנה. עם זאת, מדינות רבות נותנות חסינות דיפלומטית גם לכל אדם הנושא דרכון דיפלומטי הנכנס אליה, ובלבד שהכניסה נעשתה באמצעות הדרכון הדיפלומטי.[2]
דרכון שירות – דרכון הניתן לעובדי מדינה ובני משפחותיהם למטרות מסע בינלאומי במסגרת תפקידם.
דרכון קבוצתי – דרכון המונפק לעיתים לקבוצה של תלמידים הנוסעים ביחד.
דרכון ישראלי ביומטרידרכון ישראלי דיפלומטי מספר אחת של חיים ויצמן, נשיא המדינה. על פי הדרכון: "נשיא מועצת המדינה".
דרכון מטעם מדינת ישראל מכונה בדרך כלל דרכון ישראלי. כאשר מסתיים תוקפו של דרכון ישראלי, או כאשר מתמלא הדרכון הישראלי (למשל, באשרות - ראו בהמשך) יש להחליפו בחדש.
דרכון המונפק בתוך ישראל תקף לתקופה של בין חמש לעשר שנים. לעומת זאת, דרכון המונפק על ידי שגרירות ישראלית או קונסוליה כללית ישראלית מחוץ לישראל מונפק בדרך כלל לתקופה של בין שנה לחמש שנים (לשיקול דעתו של הקונסול באותה נציגות).
לעיתים הנפקת דרכון ישראלי בנציגות ישראלית מחוץ לישראל תיתכן תחת הגבלות שונות הנוגעות לשאלה מתי מבקש השירות ביקר לאחרונה בישראל, או האם הוא חייב בהוצאה לפועל וכדומה.
ניתן דרכון בתוקף של חמש עד עשר שנים, וזאת בהתאם לתנאים המופיעים בתקנות[3].
בראשית ימי המדינה, מכיוון שהממשלה לא הנפיקה דרכונים, נעשה שימוש יחסית רחב בדרכונים דיפלומטיים. כך למשל, דרכונים דיפלומטיים שימשו את פקידי משרד החוץ ובני משפחותיהם גם כשהם נסעו בנסיעות פרטיות[5].
בנובמבר 2007 אישרה הכנסת מתן דרכון דיפלומטי לחברי הכנסת במקום דרכון השירות שניתן להם עד אז, בהתאם לחוק חסינות חברי הכנסת. הצעת החוק הונחה על ידי ח"כ ניסים זאב שטען בפני מליאת הכנסת כי: ”בשל מעמדם של חברי הכנסת... הנוסעים תדיר בנסיעות רשמיות לחוץ לארץ בתוקף תפקידם, ראוי כי זכאותם לדרכון רשמי לא תפחת מזכאותם של פקידי הממשלה הבכירים... כך שיקבע כי חברי הכנסת זכאים לדרכונים דיפלומטיים במקום דרכוני השירות”. מנגד מספר חברי כנסת, ובהם שלי יחימוביץ', טענו בפני המליאה כי חברי הכנסת אינם צריכים להיות שונים מכלל אזרחי ישראל ביציאתם מחוץ לארץ, כי כבר כיום דרכון השירות מזרז בעבורם תהליכים שאינם פתוחים בפני האזרח הפשוט, כי דרכון דיפלומטי נותן רושם מטעה שחבר הכנסת תמיד יוצא בשליחות רשמית מטעם ממשלת ישראל, ונותן לו חסינות ופטור מחובות מיסים החלות בארץ המארחת.[דרוש מקור] נוסף על כך, יולי אדלשטיין (הליכוד) טען כי חברי כנסת ערבים יוכלו לטוס למדינות אויב עם דרכון זה, וליצור רושם שהם באו בשליחות רשמית.[6]
בשנת 2010 ציין בן כספית שהמאבק למניעת הנפקת דרכונים דיפלומטיים על ידי פוליטיקאים לדורשי טובתם הצליח בזכות השקיפות[7].
בסוף 2023 דווח שבישראל 5,651 נושאי דרכון דיפלומטי, ש-1,462 אינם עובדי משרד החוץ. מנכ"ל משרד החוץ הוא המוסמך להנפיק דרכונים דיפלומטיים והוא פועל על פי המלצות של ועדה ממליצה, אך אינו מחויב לקבל את ההמלצות. דרכונים דיפלומטיים ניתנים לראשי ממשלה, יו"ר הכנסת, שרי חוץ ומנכ"לים של משרד החוץ גם לאחר סיום תפקידם.[8]
גלריה
היסטוריים
דרכון ישראלי דיפלומטי - 1951
דרכון שרות ישראלי - 1951
דרכון דיפלומטי רומני מהתקופה הקומוניסטית, שימוש בקוריאה הצפונית - 1950
.jpg)
.svg)
.svg)
.png)
_Passport_2020.svg)
.svg)
