בית המשפט העליון הוא המוסד השיפוטי הגבוה ביותר של מדינת ישראל. תפקידיו העיקריים של בית המשפט העליון הם דיון בערעורים על פסיקות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים, ודיון בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה כבית המשפט הגבוה לצדק.
בבית המשפט העליון יכולים לכהן במקביל עד 15 שופטים. שופטי בית-המשפט העליון, ככל שופט, נבחרים על-ידי הוועדה לבחירת שופטים. מאז אוקטובר 2024 מכהנים בבית המשפט העליון 12 שופטים במינוי קבע ושתי רשמות.[1] כהונת שופט בבית המשפט העליון נמשכת עד פרישתו בגיל 70, אלא אם חדל לכהן קודם לכן. ממלא מקוםנשיא בית המשפט העליון הוא השופט יצחק עמית. מספר התיקים שבהם דנים שופטי בית המשפט העליון נע בין 9,500 ל-11,500 מדי שנה לערך.[2]
משכנו של בית המשפט העליון בירושלים. תחום שיפוטו הוא כל שטח מדינת ישראל. בנוסף הוא מוסמך לדון בחלק מהעניינים הפליליים והאזרחיים (בעיקר של אזרחים ישראלים) הקשורים לשטחי יהודה ושומרון (במסגרת ערעור על פסקי דין של בתי משפט מחוזיים), וכן בפעולות המדינה שם.
חוק יסוד: השפיטה קובע כי פסיקת בית המשפט העליון יוצרת תקדים מחייב לכל בית משפט בישראל, זולת בית המשפט העליון עצמו.
סמכויות בית המשפט העליון
לבית המשפט העליון ארבע סמכויות עיקריות:
בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ), כלומר כבית משפט העוסק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים ובנוסף רשאי לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.[3]
ערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות המתקבלות בבית המשפט המחוזי. ערעורים על פסקי דין שניתנו בבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה, הם ערעור בזכות. ערעורים על פסקי דין שנתן בית המשפט המחוזי כאשר הוא עצמו היה ערכאת הערעור (כלומר תיקים שהחלו בבית משפט השלום), וכן החלטות ביניים שניתנו בבית המשפט המחוזי – הם ערעורים ברשות בלבד, ויש לבקש את הרשות, בדרך של "בקשת רשות ערעור".[4] בסמכות בית המשפט העליון לקבוע שאין הצדקה לדון בערעור ב"גלגול שלישי", וכך לדחותו על הסף ללא דיון בנוכחות הצדדים.
החלטה על קיומו של משפט חוזר, בבית המשפט העליון או בבית משפט מחוזי, בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם התברר כי ראיה שנתקבלה יסודה בשקר או בזיוף או אם נתגלו עובדות חדשות או התעורר חשש של ממש כי נגרם עיוות דין.[5]
דיון נוסף על פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון.[6] כל בעל דין רשאי לבקש דיון נוסף אך הבקשה מתקבלת באופן נדיר למדי. דיון נוסף יתקיים[7] באחד מהמצבים הבאים:
עניין שפסק בו בית המשפט העליון בשלושה, רשאי הוא להחליט עם מתן פסק דינו שיתקיים בו דיון נוסף בחמישה או יותר.
ההלכה שנפסקה עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון.
יש בפסיקה חשיבות, קושי או חידוש מהותיים ומשמעותיים.
הסמכות להורות על העברת מקום דיון לבית משפט אחר (למשל: העברת תיק תעבורה הנדון בבית המשפט לתעבורה בנצרת לבית משפט לתעבורה בת"א) – נתונה בידי נשיא בית המשפט העליון.
ערכאת ערעור לבתי דין אחרים
בישראל מספר מערכות שיפוט נוספות, ובכללם בתי הדין הרבניים, בתי הדין לעבודה, ובתי הדין הצבאיים.[8] בראש כל מערכת כזו עומד בית-דין ראשי. בשנת 1986 נקבע בסעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי שניתן לערער לבית המשפט העליון על פסק דין של בית הדין הצבאי לערעורים. בית המשפט העליון אינו מהווה ערכאת ערעור על פסיקות של יתר בתי הדין, אך במהלך השנים קבע בית המשפט העליון שניתן לעתור לבג"ץ נגד החלטות בתי הדין האלה, ורק במקרים חריגים תהיה התערבות של בג"ץ בהחלטות אלו (במקרים שאינם חריגים הערעור נדחה על הסף). מספר דוגמאות לכך:
בפסק הדין בעניין בבלי הפך בג"ץ את החלטת בית הדין הרבני הגדול ביחס לשיתוף הנכסים בין בני זוג שהתגרשו, וקבע כי גם בית הדין הרבני מחויב לדין האזרחי, בכל הקשור לחלוקת הרכוש.
בפסק הדין בעניין דנילוביץ, אישר בג"ץ את פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, שקבע שהחלטת אל על לא להעניק כרטיס טיסה חינם לבן זוגו של דנילוביץ, שעבד כדייל באל-על, הייתה החלטה מפלה.
(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו.
(ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון.
משמעותו של עיקרון זה היא שפסקי הדין של בית המשפט העליון משפיעים לא רק על המחלוקת הספציפית שהובאה להכרעתו, אלא גם על הנורמה הכללית בנושא זה. פסקי הדין מהווים לפיכך דרך שלישית (בנוסף לחקיקה ראשית וחקיקת משנה), לעיצוב הדין – תקדים מחייב.
רוב הדיונים בבית המשפט מתקיימים לפני הרכב של שלושה שופטים. צווי מניעה זמניים (בערעורים), עיכוב ביצוע פסקי דין, מעצרים, וצווי ביניים של בית המשפט בשבתו כבג"ץ, ניתנים על ידי שופט יחיד. במקרים מסוימים, רשאי הרכב השופטים הדן בתיק להחליט על הרחבת ההרכב. גם לנשיא בית המשפט סמכות להרחיב את ההרכב. בדיון נוסף ההרכב יהיה של חמישה שופטים לפחות. ככל שהנושא הנדון חדש ועקרוני יותר, ההרכב רחב יותר. בכל מקרה, ההרכב יכיל מספר אי-זוגי של שופטים.
על פי חוק בתי המשפט, הרכב השופטים נקבע על פי החלטת נשיא בית המשפט העליון. על פי מחקר של מירון גרוס ויורם שחר משנת 1999, שמתבסס על ניתוח נתונים, הרכב השופטים בדיונים לא נקבע באקראיות בשנים שנבחנו (1954–1958, 1969–1973, 1984–1988).[9] לפי עדותה של נשיאת בית המשפט העליוןמרים נאור בנאומה בכנס לשכת עורכי הדין, תיקים רגישים מועברים על ידי צוות היומן ללשכת הנשיאה שמעבירה הנחיה שקובעת את זהותו של ראש ההרכב שישב בדין; יתרה מכך, בתיקים שבהם נערך דיון נוסף ההרכבים נקבעים באופן בלעדי על ידי הנשיאה, ולפי עדותה היא בוחרת אותם בדרך כלל משיקולי ותק ואילוצי לוח זמנים.[10] התוצאה מהדברים היא שנשיא בית המשפט יכול לקבוע ששופט מסוים לא ישב בתיק ספציפי גם בלי לתת הנחיה מפורשת וזאת על ידי קביעת ראש הרכב עם ותק נמוך יותר. בנוסף, כיוון שלנשיא בית המשפט העליון יש סמכות להרחיב את המותב (חבר השופטים היושבים בדין במשפט מסוים) או לאשר קיומו של דיון נוסף, בפועל יש לו השפעה רבה על הפסיקה בכלל ההרכבים בבית המשפט העליון.
מעת לעת נשמעות טענות על כך שנשיא בית המשפט מעורב בקביעת ההרכבים. הדבר מעלה ביקורת על מתן כוח מופרז בידי נשיא בית המשפט העליון:[11] לטענת שמואל שילה, "הרכב השופטים הוא עניין חשוב ביותר, במיוחד כשמדובר בשאלות ציבוריות עקרוניות. הנוהג אצלינו הוא שנשיא ביהמ"ש העליון קובע מי ישב בדין. כוחו של אדם אחד, עם כל הכבוד למעמדו, גדול ביותר. לעיתים קרובות הבחירה בהרכב השופטים יכולה לחרוץ את גורל העתירה או הערעור. קביעה סוביקטיבית, הנוטה להעדיף שופט פלוני על שופט אלמוני, אינה עולה, לדעתי, בקנה אחד עם האובייקטיביות הדרושה בהכרעת סכסוכים. באירופה נוהג זה של בחירה אישית של הרכב שופטים אינו קיים. שם מקפידים שחלוקת התיקים תהיה אקראית, והרכב השופטים נקבע קודם שיודעים באיזה משפט יישבו."
תורנות שופטים
בבית המשפט העליון קיימת תורנות בין השופטים המכהנים, כאשר הנשיא והמשנה לנשיא פטורים ממנה. במסגרת התורנות מקבל השופט התורן עתירות לבג"ץ הנשמעות בפני "דן יחיד", והוא מטפל בתיק בשלביו המוקדמים עד להחלטה אם לדחות את התיק על הסף או להעבירו לדיון בפני הרכב שופטים. על-פי הנוהג, יש סיכוי רב יותר שהשופט שמלכתחילה קיבל את התיק יהיה אחד משלושת חברי ההרכב, בשל היכרותו המקדמית עם התיק.
קביעת ההרכב בדחיית עתירות על הסף
כאשר מוגשת עתירה לשופט התורן והוא מחליט לדחותה על הסף, עליו לצרף שני שופטים נוספים לפסק הדין. ב-2017 נמתחה ביקורת על ההסדר לפיו השופט התורן קובע את זהות חבריו להרכב ועם כניסתה של אסתר חיות לתפקיד נשיאת בית המשפט העליון - נקבע נוהל לפיו השופטים הנוספים ישובצו לפי סדר רשימת השופטים התורנים.[12]
שופטי בית המשפט העליון על גג משכנו הישן של בית המשפט במגרש הרוסים, 1992טקס לציון 50 שנה למערכת בתי המשפט בישראל שנערך בבית המשפט העליון בנוכחות נשיא המדינה, עזר ויצמן וראש הממשלה בנימין נתניהונשיא המדינהראובן ריבלין, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושופטי בית המשפט העליון בטקס השבעתה של מרים נאור לנשיאת בית המשפט העליון, ינואר 2015שרת המשפטים איילת שקד, נשיא המדינה ראובן ריבלין ושופטי בית המשפט העליון בטקס השבעתה של אסתר חיות לנשיאת בית המשפט העליון, אוקטובר 2017
בתקופת המנדט הבריטי פעל בית המשפט העליון המנדטורי ב"מגרש הרוסים" בירושלים וכלל שישה-שבעה שופטים קבועים. בתחילה היו שני שופטים מוסלמים, שני שופטים יהודים, שופט נוצרי ושופט בריטי ומשנת 1944 בית המשפט כלל ארבעה שופטים בריטים, שופט מוסלמי ושופט יהודי.[13]
בית המשפט העליון הישראלי הוקם ב-22 ביולי1948, בהצבעה חשאית של מועצת המדינה הזמנית שאישרה את חמשת השופטים שהוצעו על ידי שר המשפטים והממשלה הזמנית.[14] בית המשפט העליון הישראלי נפתח בטקס חגיגי ב-14 בספטמבר 1948 במקום מושבו של בית המשפט העליון המנדטורי.[15]
חמשת השופטים שנבחרו היו משה זמורה, שנבחר לנשיא, שהיה שותפו של שר המשפטים, פנחס רוזן, במשרד עורכי דין בעבר ובמהלך הזמן הוכיח בקיאות בדין, עצמאות שיפוטית ומנהיגות. כן נבחרו ד"ר יצחק אולשן, לימים מחליפו של זמורה בכהונת הנשיא, מנחם דונקלבלום, שניאור זלמן חשין שהיה שופט מחוזי בתל אביב בימי המנדט הבריטי והרב פרופ' שמחה אסף. השופט גד פרומקין, ששימש כשופט בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי במשך 28 שנים לא נכלל במועמדים לבית המשפט העליון, למרות היותו מועמד טבעי לתפקיד והיות מרבית ההרכב חסר ניסיון שיפוטי.[16][17] הרב אסף, שהיה קודם למינויו רקטורהאוניברסיטה העברית, היה חסר השכלה משפטית פורמלית, אך נבחר כדי לתת ייצוג גם לחוגים הדתיים, וכפי הנראה לא נמצא ביניהם משפטן בדרגה ראויה באותה תקופה.
בעת הקמת המדינה ההנחה הרווחת הייתה שבית המשפט העליון יתמקם בתל אביב, מאחר שטרם הוכרה ירושלים כחלק ממדינת ישראל.[18] תזכיר של מנחם דונקלבלום הציע למקם את בית המשפט העליון בתל אביב או בחיפה. בעקבות בעיות במציאת מבנה הולם ודיור לשופטים בתל אביב, הוצע במשרד המשפטים לשכן את בית המשפט העליון בנתניה.[19] אולם הדרישה לקבוע את משכנו בירושלים[20] הייתה על העליונה ונקבע שבית המשפט העליון ישכון בירושלים.[21] בכך הוא היה אחד מהמוסדות הראשונים במדינת ישראל שקבעו מושבם בירושלים. שנים רבות היה משכנו במגרש הרוסים, עד שעבר בתחילת שנות ה-90 למשכנו החדש בקריית הממשלה בגבעת רם.
בשנים 1953–1954 חל מפנה בבית המשפט העליון, הן מבחינה מוסדית והן מבחינה פרסונלית. במישור המוסדי, הונהג הליך מינוי שהעניק לשופטים דומיננטיות ועצמאות מנהלית גדולה מבעבר. הליך מינוי זה עוגן בחוק השופטים שנחקק באוגוסט 1953, בו נקבע כי השופטים בכל הערכאות ימונו על ידי ועדה שבה יש רוב למשפטנים על פני פוליטיקאים: שלושה שופטי בית המשפט העליון (ובהם נשיאו), שני שרים (ובהם שר המשפטים), שני חברי כנסת ושני עורכי דין. בכך בוטלה המעורבות הישירה שהייתה לכנסת ולממשלה במינוי השופטים עד לאותה עת.[22]
במישור הפרסונלי, זמן קצר לאחר חקיקת חוק השופטים מונו לבית המשפט העליון ארבעה שופטים חדשים במינוי קבוע: יואל זוסמן, משה לנדוי, צבי ברנזון ודוד גויטיין. זאת, במקביל לסיום כהונתם של שניים מחמשת השופטים הראשונים (דונקלבלום נפטר ב-1951, ואסף נפטר ב-1953). באוגוסט 1954 פרש משה זמורה ובמקומו מונה אלפרד ויתקון. השינויים הללו השלימו את החילופים המקיפים הראשונים בהרכב בית המשפט העליון. גרעין השופטים שהתגבש בבית המשפט העליון בשנים 1953–1954 כיהן ללא תוספת או גריעה עד שנת 1960. שישה מביניהם הוסיפו לכהן עד שנות ה-70, והנשיאים השני עד החמישי (אולשן, אגרנט, זוסמן ולנדוי) צמחו מתוך גרעין זה וכיהנו ברצף עד שנת 1982.
בבית המשפט העליון מכהנים שופטים במינוי של קבע, כשבראשם נשיא בית המשפט העליון (כיום ממלא מקום הנשיא הוא השופט יצחק עמית), ולצדו משנה לנשיא. בנוסף, לעיתים כיהנו בבית המשפט העליון שופטים מעטים במינוי זמני. בעבר היה זה תנאי לקבלת מינוי של קבע בעליון אך מאז שנת 2007, אז מינה שר המשפטיםדניאל פרידמן את עורכי הדין מהשוק הפרטי חנן מלצר ויורם דנציגר לשופטים בבית המשפט העליון מבלי שכיהנו קודם לכן במינוי זמני ואף לא כיהנו כשופטים כלל, הופסק הנוהג של מינוי זמני לעליון.
סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי כהונת שופט תסתיים בגיל 70. סעיף 15 לחוק בתי המשפט קובע כי בתום תקופת כהונתו מוקצבים לשופט שלושה חודשים נוספים כדי להשלים את פסקי הדין שהחל לכתוב לפני מועד יציאתו לגמלאות.
מספר השופטים
סעיף 26 לחוק בתי המשפט קובע כי: ”בבית המשפט העליון יהיו שופטים במספר שקבעה הכנסת בהחלטה.” כיום התקן למספר השופטים הקבוע עומד על 15, אך בפועל מכהנים רק 12 שופטים.
בעת הקמת בית המשפט העליון עמד מספר השופטים על שבעה, כאשר רק חמישה אוישו בפועל. בשנת 1950 עלה מספר השופטים ל-7 עם מינויים של שמעון אגרנט ומשה זילברג. בשנת 1953 הועלה מספר השופטים ל-9. כבר בשנת 1958 בקשו שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון להרחיב את מספר השופטים ל-11 בגלל עומס העבודה על השופטים,[23] אולם מספר השופטים הוגדל ל-10 רק בתחילת 1963.[24][25] באמצע שנות השבעים הורחב מספר השופטים בבית המשפט העליון מ-10 ל-11 עם מינויו של מאיר שמגר. בית המשפט הורחב שוב בתחילת 1992 עם מינויו של מישאל חשין לשופט ה-12. בשנת 1994 הורחב מספר השופטים ל-14 ובשנת 2009 הועלה מספר השופטים ל-15.
לא תמיד היו כל תקני השופטים בבית המשפט העליון מאוישים. כך למשל בשנים 1996–1999 מונה רק שופט אחד לבית המשפט העליון, אף על פי שבשנים 1997–1998 פרשו שלושה שופטים, וכך ירד מספר השופטים ל-12. בשנת 2004 חזר מספר השופטים להיות 14, אולם לאחר פרישת ארבעה שופטים בשנים 2004–2006 ירד מספר השופטים ל-10 מכיוון שהוועדה לבחירת שופטים לא הגיעה להסכמה על מינוי שופטים.
בשנת 2023 נמנע שר המשפטים, יריב לוין, מלכנס את הוועדה לבחירת שופטים, אף שהיה ידוע על פרישתם הצפויה של שופטים. כתוצאה מכך ירד במהלך השנה מספר שופטי בית המשפט העליון ל-13, עם פרישתן לגמלאות של השופטות ענת ברון ואסתר חיות. בשנת 2024 כונסה הוועדה אך לא בחרה שופטים לבית המשפט העליון, ומספר השופטים בו ירד ל-12 עם פרישתו לגמלאות של השופט עוזי פוגלמן.
שופטי בית המשפט העליון
הכשרה
ככלל, שופטי בית המשפט העליון הם עורכי דין מוסמכים. יוצא דופן היה שמחה אסף שלא היה עורך דין. לשם הכשרת מינויו נחקק חוק לאישור מינויי שופטים של בית המשפט העליון,[26] שנתן תוקף למפרע למינוי זה, וזכה לכינוי "חוק הרב אסף".[27] בשנת 1953 נקבע בחוק השופטים כי לכהונת שופט בית המשפט העליון יכול להיבחר גם אדם שהוא "משפטאי מובהק", כדוגמת הרב אסף. מאז מינויו של אסף לא נעשה שימוש בסעיף זה, אך בשנת 1994 הציע השופט אהרן ברק לרב הדיין שלמה דיכובסקי להתמנות לשופט בבית המשפט העליון,[28] אולם הרב דיכובסקי סירב לאחר ששאל בעצתו של הרב יוסף שלום אלישיב.
שופטי בית המשפט העליון נבחרים בידי הוועדה לבחירת שופטים. לפי תיקון בחוק משנת 2008, שיזם חבר הכנסתגדעון סער, שופטי בית המשפט העליון נבחרים על ידי רוב מיוחס של חברי הוועדה לבחירת שופטים – כלומר, לפחות שבעה מבין תשעת חברי הוועדה. לפני הקמת הוועדה לבחירת שופטים בשנת 1953, שופטי בית המשפט העליון מונו על ידי שר המשפטים, באישור ממשלת ישראל והכנסת.
מינוי נשיא בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון מתמנה על ידי הוועדה לבחירת שופטים מבין שופטי בית המשפט העליון המציעים את מועמדותם. כאשר נשיא מסיים את תפקידו, הנוהג בין השופטים הוא כי רק השופט הוותיק ביותר מציע את מועמדותו ("שיטת הסניוריטי"), וזאת כדי למנוע סכסוכים בין השופטים, להפחית את התלות בחברי הרשות המחוקקת והמבצעת, ולמנוע פגיעה במעמד בית המשפט שעלולה להיווצר בגין העלאת טענות נגד המועמדים במסגרת ההשוואה ביניהם. התוצאה היא ששופט שבעת מינויו לבית המשפט העליון הוא צעיר יותר מכל שופטי העליון המכהנים צפוי להפוך, בסופו של דבר, לנשיא.
תיקון בחוק משנת 2007, ביוזמת שר המשפטיםדניאל פרידמן, קצב את כהונת נשיא בית המשפט העליון והמשנה לנשיא, לתקופה מרבית של שבע שנים.
הדמוגרפיה של בית המשפט העליון
להרכבו של בית המשפט העליון נודעת לא רק משמעות משפטית, אלא גם משמעות ציבורית וחברתית, משום חשיבות הנושאים הנדונים בבית המשפט ובגלל עקרון התקדים. לפי גישת הריאליזם המשפטי, ביושבו על כס השיפוט, מביא איתו השופט לא רק את כישוריו המשפטיים, אלא גם את השקפת עולמו. על כן, לפי גישה זו, יש חשיבות לניתוח דמוגרפי של בית המשפט העליון.
עם הקמתו בשנת 1948 היה בית המשפט העליון מורכב משופטים גברים יהודיםאשכנזים בלבד, שאחד מהם דתי. במהלך העשור הראשון למדינת ישראל לא כלל בית המשפט העליון אישה, איש עדות המזרח או ערבי.[29] בתקופה זו אף לא התמנו לבית המשפט העליון שופטים שזוהו עם מפלגות שחרגו מהמרכז הפוליטי, כגון מפ"ם, "חרות", "אגודת ישראל", "פועלי אגודת ישראל" ומק"י.[22]
כעבור 14 שנה מונה שופט ספרדי ראשון, אליהו מני. בהרכב הנוכחי (נכון לאוגוסט 2023) נכללים 11 שופטים ממוצא אשכנזי (בהם שניים שגדלו בברית המועצות ובאנגליה ועלו לישראל ואחד ממוצא הולנדי), שלושה שופטים ממוצא מזרחי-ספרדי ושופט אחד ערבי. עד לשנת 2012 כיהנו בבית המשפט העליון 5 שופטים מזרחים מתוך 82 שופטים (מתוכם 64 קבועים ו-18 זמניים).[30]
נכון לאוקטובר 2023 מכהנות ארבע שופטות בבית המשפט העליון: דפנה ברק-ארז, יעל וילנר, גילה כנפי-שטייניץ ורות רונן. הגידול במספר הנשים משקף לא רק את השינוי במעמד האישה, אלא גם את הגידול המשמעותי במספר הנשים במערכת המשפטית, בפרט בשירות המדינה. כהונה ראשונה של אישה בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון החלה בספטמבר 2006, לאחר פרישתו של נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. במועד זה התמנתה לתפקיד דורית ביניש, שהייתה השופטת הוותיקה ביותר בבית המשפט העליון באותה עת.
בשנת 2004 מונה לראשונה שופט ערבי, סלים ג'ובראן, למינוי של קבע בבית המשפט העליון (השופט ג'ובראן השתתף בהרכבו של בית המשפט העליון גם קודם לכן, במינוי זמני. לפני כן כיהן במינוי זמני גם השופט הערבי עבד א-רחמן זועבי).
לכל שופט צוות ובו שני עוזרים משפטיים (בכיר וזוטר) – שניהם עורכי דין בהסמכתם, וכן שני מתמחים לתקופה של שנה (כאשר לרוב החלפתם היא לסירוגין – אחד בכל חצי שנה) ומנהלת לשכה.
כרשמת בבית המשפט העליון מכהנת (החל מחודש יוני 2024) מורן יהב, המכהנת גם כשופטת בבית-משפט שלום.
תקדימים אחדים של בית המשפט העליון עוררו מחלוקת בקהילה המשפטית, ולעיתים הביאה פסיקה, שלא מצאה חן בעיני המחוקק, לתיקונו של החוק. דוגמאות:
פסק דין אפרופים, שניתן בשנת 1995 ושינה את ההלכה הנוהגת בפרשנות החוזה. מבקריו של פסק הדין טענו שהוא פוגע בעקרונות של ודאות מסחרית ומשפטית בהקשר לפרשנות חוזים. בינואר 2011 התקבל בכנסת תיקון לחוק החוזים שנועד לשנות את הלכת אפרופים ולהגביר את הוודאות המשפטית, אולם עד שבית המשפט יפסוק בעניין זה, קשה להעריך אם מטרה זו הושגה.
פסק דין ורד פרי, שניתן בשנת 2009, הביא להכרה בהוצאות של אם עובדת להשגחה על ילדיה. תוצאת הפסיקה לא הייתה לרוחה של רשות המסים בישראל, לא רק בשל השפעתה הישירה על גביית מס הכנסה מהורים עובדים (להערכת האוצר התרת הוצאות השגחה על ילדים כרוכה באובדן הכנסות ממיסים בסך 2.5 מיליארד ש"ח בשנה), אלא גם בהשפעתה על הכרה בהוצאות נוספות בעלות אופי דומה (כגון הוצאות נסיעה למקום העבודה וחזרה). עקב כך תוקנה פקודת מס הכנסה, ונקבע בה במפורש שהוצאה כזו לא תוכר.
חשיבותו של בית המשפט העליון בהוויה הציבורית בישראל רבה. לפי הסקרים אמון הציבור בבית המשפט העליון גבוה בהרבה מאמון הציבור בגופים אחרים (הכנסת, הממשלה, המפלגות) וגם נמצא בשחיקה מתמדת. לפי סקר "המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה" שנערך בשנת 2008 ירד האמון בבית המשפט מתחת ל-50%.[37] לפי סקר "מדד שלטון החוק" שערך הפרופסור אריה רטנר, אמון הציבור בבית המשפט העליון ירד מאמון של 80% בשנת 2000 ל-60% בשנת 2014 ול-49% בשנת 2017.[38] לפי סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2020 ירד אמון הציבור היהודי לרמה של 52% ואילו אמון הציבור הערבי עלה ל-60%.[39]
לפתחו של בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, מגיעות פעמים רבות עתירות בעלות משמעות פוליטית, העוסקות בנושאים השנויים במחלוקת בציבור. על פסיקתו של בג"ץ בעתירות כאלה נמתחת ביקורת הן מהמתנגדים לעצם התערבותו בנושאים אלו, הן על ידי מי שהפסיקה אינה לרוחו.
בשנת 2011, במסגרת דיון בכנסת בחוקים שנועדו לשנות את פני בית המשפט העליון, מתח השר עוזי לנדאו ביקורת חריפה על בית המשפט העליון: "אין בהרכב שופטי בית המשפט העליון פלורליזם, אלא יש בו אליטיסטיות אשכנזית. הוא שמאלני, פוליטי, מנותק מיהדות ולעיתים מהמציאות ומרשה לעצמו לפלוש לתחומים לא לו".[40] בנאום יוצא דופן שנשאה נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, כשבועיים לאחר מכן, אמרה כי "משך מספר שנים מתנהל מסע התופס תאוצה משנה לשנה, במטרה להחליש את מערכת המשפט ובראשה בית המשפט העליון. זהו מסע של דה-לגיטימציה שבראשו עומדים מספר פוליטיקאים, חברי כנסת ואף שרי ממשלה, שמנצלים את חסינותם ומוסרים לציבור הרחב מידע מוטעה ומטעה שהידרדר להסתה המופנית נגד בית המשפט, נגד חבר שופטיו ונגד עבודתו השיפוטית".[41]
לעיתים, מי שהוגדרו כתומכי צמצום מעורבות בית המשפט העליון תמכו בפסקי דין שהתערבו בעבודת הממשלה.[42][43][44]
בקרב חלק מחוגי הימין ישנה תחושה כי בית המשפט העליון מקדם אידאולוגיה שמאלנית וכי מבחינה פוליטית חסר בו ייצוג מאוזן של חלקי העם.[45] מנגד, חלק מחוגי השמאל סבורים שבית המשפט העליון מאמץ יותר מדי את עמדותמערכת הביטחון.[46]
אישי ציבור חרדים נמנעים באופן מסורתי מלעתור לבית המשפט העליון נגד עוולות הפוגעות בציבור החרדי, בשל אי הכרה בסמכותו של בית המשפט (המבוססת על תפיסה שהסמכות העליונה היא הלכתית ולא אזרחית-ממלכתית[דרוש מקור]) ועקב חוסר אמון בבית המשפט. אפילו במרבית העתירות בנושאי חרדים (שהגישו גורמים לא חרדים), נמנעו אישי ציבור מלהציג את תשובתם בפני בית המשפט, ומתוך הנחה ש"המשחק מכור מראש".[47]
בית המשפט העליון שוכן בגבעת רם שבירושלים, על אדמות הכפר שייח' באדר.[48] המבנה הוקם בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, בתכנונם של האדריכלים עדה כרמי-מלמד ואחיה רם כרמי שזכו בו בתחרות אדריכלים בשנת 1986. עד להקמת בניין זה, שכן בית המשפט במשך עשרות שנים בבניין ותיק במגרש הרוסים שבעיר. קרן יד הנדיב הציעה לממן בניין חדש בקריית הממשלה, כדי להשלים את "המשולש הדמוקרטי" בגבעה: הרשות המחוקקת (הכנסת), הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת (בית המשפט העליון); וכן בשל הרצון לשכן את הגוף השיפוטי הגבוה ביותר במדינת ישראל במבנה שהוקם במיוחד לצורך מטרותיו (המבנה במגרש הרוסים שימש בעברו כאכסניית צליינים נוצרים).
הבניין הושלם ונחנך בשנת 1992. חמשת אולמות המשפט, השונים זה מזה בגודלם בהתאם לצרכים, מתאפיינים בעיצוב זהה ובשימוש רב באור שמש טבעי. המבנה כולל גם את לשכות השופטים, 'חצר הקשתות', הספרייה וחלון פנורמי המשקיף לעבר העיר.
_-_Supreme_Court_Justices.jpg)
_-_A_CEREMONY_MARKING_50_YEARS_OF_LAW_HELD_AT_THE_SUPREME_COURT_IN_JERUSALEM.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
_(cropped).jpg)
_(cropped)_(cropped).jpg)
