ב-7 באוקטובר2023 פתח חמאס במתקפת פתע וטבח על ישראל – במסגרתה חדרו כ-3,000 מחבלים ליישובי עוטף עזה ולבסיסי צבא באוגדת עזה, טבחו בכ-1,200 ישראלים ואזרחים ממדינות אחרות, פצעו יותר מ-4,800, וחטפו יותר מ-240 אזרחים וחיילים לרצועת עזה.[24] לפי העדויות, מעשי הרצח כללו התעללות, עינויים, אונס,[25]עריפת ראשים[26] והשחתת גופות של אזרחים, נשים, ילדים וקשישים. בעקבות המתקפה ישראל הכריזה על מלחמת חרבות ברזל, שבמסגרתה כבש צה"ל חלקים גדולים מרצועת עזה במטרה להשמיד את יכולותיו הצבאיות של חמאס, להשיב את החטופים לישראל ולהסיר את האיום הביטחוני מרצועת עזה כלפי ישראל.
יעדי חמאס נגזרים מיעדי "האחים המוסלמים". החידוש שבתפיסת חמאס הוא שילוב התפיסה התאולוגית המוסלמית במסגרת המאבק הלאומי הפלסטיני. חמאס גורסת כי מדינת ישראל (או כהגדרתה, "הישות הציונית") היא ישות מלאכותית, שהיא פרי של כיבוש, עושק וגזל שצריך לחסלה באלימות ובכוח. בראיית חמאס, כל אדמת ארץ ישראל ("מהים עד הנהר") היא אדמה קדושה (וקף) אסלאמית, אשר צריכה להיות תחת שלטון מוסלמי.
לשם השגת יעדה, חמאס דוגלת בשימוש בשני אמצעים עיקריים:
ג'יהאד – ג'יהאד הוא מושג אסלאמי שפירושו "מלחמה למען הדת". באסלאם יש פירושים שונים למהות המושג ולאופן שבו יש ליישם אותו. לפי אחת הפרשנויות, משמעות הג'יהאד היא מאבק בכוח כדי להעביר את כל ה"כופרים" מהעולם. הג'יהאד, עם זאת, פוסח על בני "דתות הספר" (יהדות, נצרות, זורואסטריות), אם הם מכירים בשלטון האסלאם ומתיר את קיומם כבני חסות. בפרשנות חמאס להקשר הפלסטיני, ג'יהאד פירושו מאבק אלים נגד ישראל או כל גורם לא-מוסלמי השולט בשטחי פלסטין. במסגרת הג'יהאד, אנשי הדת של חמאס נותנים הכשר דתי גם למעשים שנחשבים בדרך כלל אסורים למוסלמים, כגון פעולות התאבדות, פגיעה באוכלוסייה אזרחית ושימוש בנשים וילדים במלחמה, ואף רצח פלסטינים חפים מפשע, אם קיים, לדעתם, חשש שאלו יעבירו מידע לישראל.[27] ההצדקה של חמאס לפעולות אלו היא שהעם הפלסטיני נמצא תחת כיבוש ואין לו כלים אחרים נגד ישראל, שלה אמצעים טכנולוגיים מתקדמים.
דעוה (دعوة) – בתרגום מילולי לעברית פירוש המושג הוא "הזמנה". בהקשר הדתי-מוסלמי הכוונה לקריאה לאמונה באללה. בהקשר הפלסטיני, דעוה היא פעילות של צדקה, סיוע סוציאלי וחינוך, אשר מהווים "הכשרת לבבות". חמאס מעוניינת בכך גם לקרב את העם הפלסטיני לאסלאם וגם לקרב אותו להשקפותיה האידאולוגיות. הדעוה יוצרת, למעשה, אינדוקטרינציה, ומקנה לחמאס תמיכה עממית. הדעוה משתלבת בשאיפת חמאס ליצור מדינה אסלאמית, משום שחמאס אינה מעוניינת בהפיכה אלימה, הכופה את האסלאם על העם, אלא בשינוי חברתי שיוביל לתמיכה עממית באסלאם - "אבולוציה ולא רבולוציה". בעיני כמה מהמומחים, מטרת הדעוה היא הסתת הדור הצעיר נגד ישראל ונגד החילוניות, וחינוכו לפעול באלימות[דרוש מקור]. מאז כניסתה של חמאס למערכת הפוליטית במהלך 2005 והשתלטותה על רצועת עזה ב-2007, השתנתה מערכת היחסים שבין האמצעים העומדים לרשות התנועה. מחד, שלטונה ברצועה אפשר לה לקדם חלק מיעדיה בשינוי החברה הפלסטינית באמצעות חקיקה וכפייה; ומנגד, הוא חשף אותה למערכת לחצים צבאיים וכלכליים על ידי ישראל, מדינות ערב ואף כמה מבעלות בריתה. במהלך 2011 הצהירו דוברי התנועה כי יחתרו להשתמש יותר בכלים מדיניים ועממיים כדי להשיג את מדיניותם, אך זאת מבלי לוותר על "זכותם להשתמש בהתנגדות".
מדיניות
חמאס מתמרנת באמצעות כלים אלו (ג'יהאד ודעוה), תוך קשב מתמיד לקשת הסיכויים ולסיכונים העומדים בפניה. שיטות השימוש בג'יהאד ודעוה משתנות באופן מתמיד, על פי המצב המדיני בו חמאס פועלת. חוקרי התנועה במערב ובעולם הערבי ציינו כי חמאס משתדלת שלא לפגוע בארבעה עקרונות מרכזיים:
אי-הכרה בישראל, ג'יהאד – לפי אמנת חמאס, למדינת ישראל אין זכות קיום, כי אדמת ארץ ישראל ("פלסטין") היא "אדמה קדושה" שאסור לאומה הערבית לוותר עליה, וחובה על כל מוסלמי לפעול בדרך של ג'יהאד כדי לשחרר אותה. כתוצאה מכך, חמאס אינה מבצעת צעדים אשר משתמע מהם כי היא משלימה עם קיומה של ישראל או תשלים עם קיומה בעתיד. כתוצאה מעמדה זו, חמאס שואפת תמיד לפעילות של מאבק אלים כנגד ישראל (כולל שימוש בטרורהמתאבדים), והיא שוללת את האפשרות של ויתור על "נשק ההתנגדות". חמאס משתמש לעיתים בהפסקות אש, ככלי טקטי בלבד לצבור כוח לקראת המתקפות הבאות, וכדרך להונאת האויב.
זיקה לאסלאם – "חמאס: מצעה הוא השריעה. ממנו היא שואבת את רעיונותיה, את מושגיה והבנתה על העולם. ממנו היא שואבת השראה להדריך את צעדיה" (אמנת חמאס). חמאס שואפת תמיד להעניק נופך אסלאמי לפעולותיה, ולקרב את העם הפלסטיני לפירוש שהיא נותנת לאסלאם. חמאס, לפיכך, לא מקבלת את הרעיון של הקמת מדינה חילונית (המזוהה עם אש"ף ופת"ח), אלא אם מדובר בשלב בדרך להקמת מדינה אסלאמית.
הימנעות מפִתְנה (מלחמת אחים) – חמאס שואפת תמיד לפעול מתוך שיתוף עם כוחות הפלסטיניים, אשר בראייתה הם חלק מההתנגדות הפלסטינית. לפיכך, על אף התנגדותה לעמדות התנועות החילוניות (בעיקר הפת"ח, הנוקטת פרגמטיות מדינית ורעיונית), היא רואה בהן שותפות. באמנת חמאס, לדוגמה, מכונה אש"ף (שכבר באותה עת הכיר בהחלטה 242), "האב, האח, שאר הבשר והידיד". ראייה זו מדריכה את חמאס להימנע כמה שיותר מחיכוכים אלימים עם כוחות פלסטיניים אחים. החל מ-2006 החלו רבים להטיל ספק בעיקרון זה, לאחר שורה של עימותים אלימים שהתקיימו בין פעילי חמאס ופת"ח, בעיקר ברצועת עזה.
לגיטימציה פנימית – חמאס שואפת לשמור תמיד על תדמיתה בעיני העם הפלסטיני, כתנועה נקיית כפיים, אשר אימוץ רעיונותיה יאפשר לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש הישראלי. חמאס, בהרבה ממהלכיה, נוקטת ברגישות רבה כלפי דעת הקהל הפנימית, ומשתדלת שלא להתעמת עמה.
במסגרת עקרונות אלה, מתמרנת חמאס בין הגורמים השונים. ניתן לראות מרחבי גמישות של חמאס בכל הקשור לאמצעי מאבקה, אך דוגמטיות מוחלטת ביחס ליעדיה. דוגמה בולטת לנכונותה של חמאס להתפשר היא ההסכמה על ההודנה במהלך חודשי יולי-אוגוסט 2003: אף שלא הכירה בישראל, חמאס הסכימה להפסיק את הפיגועים כלפי ישראל למשך זמן קצוב, תוך שהיא נעזרת בתקדים דתי. מהלך זה, שנועד לאפשר לחמאס להתמודד עם הלחץ הפוליטי הפנימי, איפשר לחמאס מספר חודשים של שיקום (במהלכם ישראל צמצמה את פעילותה המבצעית) אשר השתלמו לאחר מכן בעליית כוחה של חמאס בבחירות של 25 בינואר 2006, שבהם הביסה את תנועת הפת"ח השלטת. לדברי מומחים אחרים, מטרת ההודנה הייתה לחזק את הכוח הצבאי בזמן שישראל מפסיקה את הסיכולים הממוקדים ואת המבצעים הצבאיים. חמאס ביצעה מהלך דומה בראשית 2005, כאשר הסכימה ל"תהדיאה", הרגעה, שיזם מחמוד עבאס, תוך שהיא שומרת, לטענתה, על זכות התגובה.
עקרון ה'צבר'
עקרון נוסף, הן באידאולוגיה והן במדיניות חמאס, הוא ה'צבר' (صبر; הגייה מקורבת: סַבְּר), שפירושו "סבלנות, אורך רוח והתמדה". חמאס מבינה שיעדיה רחוקים מהשגה, ולכן היא דוגלת במאמץ שהוא מקיף, ארוך-טווח ומשתנה בשיטותיו בהתאם לכל מצב. אמנת חמאס נאחזת בתקדימים היסטוריים כדי להמחיש כי את ישראל ניתן להשמיד בטווח הארוך, כל עוד הפלסטינים יפגינו עמידה איתנה: "גם להסתערות הציונית הנוכחית קדמו פשיטות צלבניות מן המערב ואחרות טטאריות מן המזרח, וכשם שעמדו המוסלמים בפני הפלישות ההן ועיבדו תוכניות להילחם בהן ולהביס אותן, כך יש ביכולתם להתייצב בפני הפלישה הציונית ולהביסה". לא פעם ניתן לשמוע את הסיסמה "הסבלנות היא מפתח הישועה" כביטוי עיקרון זה כערך אסלאמי עליון בהקשרים מלחמתיים.
אנטישמיות
בהמשך לתפיסה הפאן-אסלאמית, רואה חמאס את שורש הבעיה במזרח התיכון ביהדות ולא רק בישראל, אותה היא תופסת כ"ראש גשר" לאזור.[דרוש מקור][מפני ש...] הוגי חמאס ואנשיה במסגדים מטיפים לדמוניזציה של העם היהודי כולו ומתירים פגיעה בו. כדי לעשות זאת, משתמשת חמאס הן במוטיבים אסלאמיים של אנטישמיות והן באנטישמיות אירופית "קלאסית". חמאס מדגישה שהיהדות פעלה כנגד מוחמד כבר מראשית האסלאם, ושמוחמד פעל נגדם בכוח. סעיפים 17 ו-22 של אמנת חמאס מציינים את השליטה של היהודים בתרבות, בחינוך ובאמצעי התקשורת במערב, מזכירים את הפרוטוקולים של זקני ציון וטוענים שהיהודים עומדים מאחורי המלחמות והמאבקים בעולם, לרבות מלחמות העולם. האמנה עושה דמוניזציה של העם היהודי כמי שמתכנן להשתלט על המזרח התיכון כולו.
אנשי חמאס ומסמכים רשמיים של התנועה עומדים גם מאחורי התבטאויות שמקטינות ומגמדות את שואת העם היהודי או מכחישות אותה לחלוטין. כך למשל, עבד אל-עזיז א-רנתיסי, מראשי חמאס, הרבה להתבטא בנושא השואה ולטעון שהיא הייתה "זיוף ציוני" וכי "הציונים היו מאחורי הפעולות של הנאצים". חמאס מונעת מאונר"א ללמד על השואה בבתי הספר של הארגון ברצועת עזה.[28] במסמך תגובה רשמי לוועידת סטוקהולם בינואר 2000 הצהירה חמאס על עמדתה הרשמית המכחישה את השואה:
"מה שכביכול נקרא שואה [...] הוא סיפור מומצא ללא ביסוס [...] ההמצאות של האשליות הגדולות הללו על פשע לכאורה שמעולם לא קרה, [...] חושף בבירור את הפנים הגזעניות של הציונים, שמאמינים בעליונות הגזע היהודי על שאר האומות."[29]
שיא השימוש במוטיבים אנטישמיים מצד חמאס בא לידי ביטוי באמצעי התקשורת, בפרסומים ובדברים של בכירי התנועה בערבית הקוראים להשמדת העם היהודי ומצדיקים זאת הלכתית. לגישתם, היהודים כבר אינם ד'מים, כלומר בני חסות של האסלאם, מכיוון שפעלו נגדו, ועתה הם במעמד של אויבים שיש להשמידם.[30][31] לתפיסתם, אללה איפשר את הקמת המדינה היהודית על מנת לרכז את היהודים ולהקל על המלאכה. חבר הפרלמנט הפלסטיני מטעם תנועת חמאס, ד"ר יונס אל-אסטל, כתב למשל מאמר בשנת 2008 תחת הכותרת "ייסורי הגיהנום הם גורל היהודים בעולם הבא ובעולם הזה והם עומדים להתממש". במאמר זה, שפורסם בעיתון חמאס - אלרסאלה, טוען אלאסטאל שגורל היהודים לשרפה כבר בעולם הזה, ונותן את הפיגוע בישיבת מרכז הרב כדוגמה להשמדה זו, השמדה אקטיבית ולא ציפייה לענישה בידי האל.[32]
בשנת 2017 פרסם חמאס מסמך של עקרונות ומדיניות כלליים שנועד לעדכן את אמנת היסוד. במסמך זה ישנה הבחנה בין היהודים והיהדות כדת עימם אין לחמאס סכסוך, לבין "הכיבוש והפרויקט הציוני", בהם רואה החמאס אויבים.[33] בנוגע ליהודים מציין המסמך כי "חמאס מאשר שהסכסוך שלו הוא עם הפרויקט הציוני ולא עם היהודים בגלל דתם", וכי "חמאס דוחה רדיפת כל אדם או ערעור זכויותיו על רקע לאומי, דתי או עדתי. חמאס סבור כי הבעיה היהודית, האנטישמיות והרדיפה של היהודים הן תופעות הקשורות ביסודן להיסטוריה האירופית ולא להיסטוריה של הערבים והמוסלמים או למורשתם".[33]
ב-14 באוגוסט 2009 הכריז המנהיג הרוחני של ג'נד אנצאר אללהעבד אל-לטיף מוסא בדרשת יום שישי במסגד אבן תימיה ברפיח על הקמת אמירות מוסלמית, תוך שהוא טוען כי החמאס אינו ארגון דתי. החמאס כתש את האמירות והרג את מנהיגיה.[34]
ארגון הטרור השיעי חזבאללה, השוכן בלבנון ומהווה מעין פרוקסי של איראן, פרס את חסותו על חמאס. שניהם מקבלים, ברמות שונות, מימון, אימונים והכוונה מאיראן. הארגונים מקיימים שיתוף פעולה רציף. שיתוף הפעולה התחזק לאחר גירוש פעילי החמאס ללבנון ב-1992, שאנשיהם לימדו את אנשי חמאס לבנות מכוניות תופת ומטעני חבלה.[37]
בזמן מבצע שומר החומות, חזבאללה, חמאס ואיראן הקימו חמ"ל משותף לתיאום פעולות הטרור נגד ישראל.[38] לחמ"ל אף הגיע פעמיים מפקד כוח קודס, הגנרל אסמאעיל קאאני. חזבאללה שיתף מידע מודיעיני עם חמאס טרם התקפת צה"ל על "המטרו של עזה", ועל תרגיל ההונאה הצה"לי שקדם לו. לטענת סגן מזכ"ל חזבאללה, הוא העביר לחמאס גם מידע על תנועות צה"ל על ידי מזל"טים. עוד פורסם כי הארגון העביר נשק ותחמושת לעזה והעביר מספר קציני התנגדות פלסטינים מהרצועה במהלך התוקפנות.[36]
לאחר טבח שבעה באוקטובר, בישראל התעורר חשש שחזבאללה יבצע פלישה דומה מצפון. כבר באותו היום גויסו כוחות מילואים משמעותיים לחזית הצפונית. בפועל התנהלה בצפון לוחמה בעצימות נמוכה, ואילו חמאס נותר להילחם לבדו.[39] ראש הלשכה המדינית של חמאס, אסמאעיל הנייה, הגיע לביקור בהול באיראן, שם נפגש עם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. אך ח'אמנאי הבהיר כי איראן לא תשתתף ישירות במלחמה.[40]
חמאס ודאעש
בין חמאס ודאעש קיים דמיון רעיוני, כשותפים לאידאולוגיה פונדמנטליסטית מדינה אסלאמית. ישנו גם דמיון מעשי בדפוסי הפעולה האכזריים, שליטה באוכלוסייה אזרחית, חינוך לשנאה, והעמדה בראש סדר העדיפויות את לוחמי ה"ג'יהאד". קשר בין הארגונים התקיים עם שלוחת המדינה האסלאמית בחצי האי סיני דרך מנהרות ההברחה של רצועת עזה מתחת לציר פילדלפי.[41] חמאס סייע לדאעש בהעברת כספים, הכשרה ואימון של מחבלים, סיוע בקשר ותקשורת ובטיפול בפצועים.[דרוש מקור] לפי מקורות אחרים דאעש וחמאס מתנגדים זה לזה כתוצאה מהמטרות השונות של הארגונים, וכן בגלל התמיכה שחמאס מקבלת מאיראן.[42][43] דאעש אף הוציא להורג פעיל חמאס.[44]
קיים חוסר בהירות לגבי המיקום, המועד וזהות האנשים שהקימו את התנועה, כאשר הגרסה המקובלת היא ב-15 בדצמבר1987 בעזה על ידי אחמד יאסין, מחמד טהאה ומנהיגים נוספים,[53] אם כי יש מאחרים את התאריך עד לפברואר 1988.[54]מסעב חסן יוסף טוען שהגרסאות האלו שגויות ונובעות מהיעדר מידע מדויק בנושא, ושחמאס הוקמה עוד קודם בפגישה חשאית בחברון בשנת 1986 של אחמד יאסין, אביו ודמויות דתיות משמעותיות נוספות מרחבי הגדה.[55]
התנועה גייסה את אנשיה באמצעות מערכת ארגוני הצדקה שהקימה בשנים אלו, ועל תשתית ארגוני צדקה איסלאמיים נוספים אשר היו מזוהים עם חמאס אידאולוגית. עם זאת, כארגון פוליטי עם מטרות סדורות, התנועה עלתה לבימה רק עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בתחילת דצמבר 1987, ושילבה בפעם הראשונה אידאולוגיה לאומית פלסטינית עם אידאולוגיה איסלמית. בין פעולותיה הבולטות בתקופה זו ניתן למנות את חטיפת ורציחת החיילים אבי סספורטס ואילן סעדון, בעקבותיהם נשפט ונכלא מנהיג התנועה אחמד יאסין בהוראת ראש הממשלה יצחק שמיר לשב"כ, במסגרת מאמץ לאתר את מנהיגי ההתקוממות העממית - האינתיפאדה - ודרך כך להביא לרגיעתה.
ב-13 בדצמבר1992, טרוריסטים של חמאס חטפו ורצחו את איש מג"ב נסים טולדנו. אחרי מציאת גופתו החלה ישראל במבצע מעצרים של מחבלי חמאס מבוקשים. בבוקר ה-16 בדצמבר החליטה ממשלת רבין לגרש ללבנון, באותו יום, למעלה מ-400 טרוריסטים של חמאס, לתקופה של שנתיים. על ההחלטה הוטל איפול בתקווה שהיא תוכל להתבצע מבלי שהעניין יגיע לדיון בבג"ץ. ההחלטה הודלפה לארגוני זכויות אדם, שמיהרו להגיש עתירה לבג"ץ עוד באותו לילה. השופט אהרן ברק הוציא צו ביניים שמנע את המשך הגירוש, והדיון נערך למחרת. בדיון בבג"ץ, אושר ביצוע הגירוש וב-17 בדצמבר גורשו 415 טרוריסטים למרג' א-זוהור, שמעבר לרצועת הביטחון בדרום לבנון. בלחץ ארצות הברית, הוחלט בפברואר לקצר את תקופת הגירוש לשנה אחת בלבד.
העיכוב ופרסום הגירוש גרם לכך שממשלת לבנון התכוננה לכך מראש, ומנעה מהמגורשים להיכנס לשטח שבו היא שלטה. כך הם הקימו מחנה אוהלים, שמיקד את תשומת לב התקשורת העולמית. במחנה המגורשים בלטו הטרוריסטים עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר, שהתקדמו בצמרת התנועה כתוצאה מכך, והפכו למנהיגי הדור השני שלה. המגורשים ניצלו את תקופת שהותם בלבנון ליצירת קשרים עם ארגון החזבאללה וללמידת דרכי פעולה חדשות בתחום הטרור והחבלה. יש סוברים, שכך הייתה תרומתם חשובה לביצוע גל פיגועי הטרור הפלסטיני, שהחל ב-1994, לאחר חזרתם של כל הטרוריסטים שגורשו.
בשנת 1997, לאחר שני פיגועי התאבדות בירושלים, הורה ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, למוסד, לחסל את ראש הלשכה המדינית החדש של התנועה, ח'אלד משעל, שהתגורר בירדן ולטענת גורמי ביטחון בישראל היה "ראש הנחש", שעומד למעשה בראשות הארגון, באמצעות רעל מיוחד. המבצע הסתבך, וסוכני "המוסד" שנשלחו לבצע את הפעולה נתפסו. בתמורה לשחרורם, שלחה ישראל נסיוב שהציל את חייו של משעל, ושחררה עשרות טרוריסטים פלסטינים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות על מעשי הטרור שביצעו, ובראשם שייח'אחמד יאסין.
לקראת הדיונים בקמפ-דייוויד על הסדר הקבע, הציע יאסין כי חמאס תכריז על הודנה למשך 10 או 20 שנה, בתמורה להקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, "והדור הבא יחליט אם לחדש את המאבק". בעקבות כישלון השיחות, לא ידוע אם הצעה זו הייתה ממשית.
חמאס באינתיפאדה השנייה
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה עלה כוחה של חמאס. סיבה אחת היא התפוררות שלטון הרשות הפלסטינית והשחיתות ברשות, שחלקה קשור למונופולים שיצרו אנשי הרשות עם אנשי עסקים ישראליים. חמאס נחשבה לגוף אידאולוגי שהשחיתות לא דבקה בו. סיבה נוספת היא פופולריות מעשי הרצח, הטרור והגרילה שלו נגד ישראל בקרב הציבור הפלסטיני. למרות העוינות בין חמאס לפת"ח ולרשות הפלסטינית, טוענים גורמי ימין בישראל, כי השניים קיימו שיתוף פעולה חלקי בהתקפות כנגד ישראל, כאשר יאסר ערפאת משתמש בחמאס ללחוץ את ישראל על ידי טרור מבלי שהרשות תהיה אחראית לכך. ברצועת עזה, חמאס וגדודי חללי אל-אקצא לקחו אחריות משותפת על מספר רב של פעולות טרור כנגד ישראל.
במהלך האינתיפאדה החלה ישראל בסיכול ממוקד של מחבלי חמאס באמצעות תקיפה צבאית יזומה כגון בתקיפה אווירית או על ידי צלפים. מדיניות זו עוררה מחלוקת בישראל ובעולם, ויש שטענו שהיא אינה יעילה ואף משיגה את התוצאה ההפוכה בכך שהיא מלבה את האש. עם זאת, מדינות רבות ובהן ארצות הברית אימצו טקטיקה דומה במלחמה העולמית בטרור. כמו כן, ארגוני זכויות האדם וארגוני שמאל קיצוני בישראל ומחוץ לה הביעו מחאה כנגד מדיניות הסיכולים הממוקדים, בטענה שהיא מהווה למעשה ביצוע הוצאה להורג ללא משפט. בתחילה מדיניות זו הופעלה כנגד מחבלים מתאבדים ופעילים צבאיים שנחשבו כ"פצצה מתקתקת", אך ככל שעבר הזמן הופעלה מדיניות זו גם כנגד אנשי הזרוע הפוליטית של הארגון, ולא רק כלפי הזרוע הצבאית (גדודי עז-א-דין אל קסאם). בקיץ 2003 נהרג בסיכול ממוקד דובר חמאס ברצועה, אסמאעיל אבו שנב, בעוד שבכירי הארגון עבד אל-עזיז א-רנתיסי ומחמוד א-זהאר ניצלו מניסיונות דומים.
ב-6 בספטמבר 2003 במבצע קטיף כלניות הטיל מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי פצצה במשקל רבע טון על בית שבו התכנסו בכירים בחמאס: מוחמד דף, ראש הזרוע הצבאית; עדנאן אל-רול, המהנדס ברצועה והאחראי על פרויקט הקסאם; השייח אחמד יאסין, המנהיג הרוחני של חמאס; אסמאעיל הנייה, ראש לשכתו של יאסין; עבד אל-עזיז א-רנתיסי, סגנו של השייח יאסין; ומחמוד א-זהאר, מראשי חמאס וסגנו של יאסין. הפצצה פגעה רק בקומה העליונה של הבית, בעוד שכל צמרת החמאס התכנסה בקומה התחתונה של הבית, ולכן כולם ניצלו מהמתקפה.
על-פי נתונים שפרסמה מערכת הביטחון לאחר מותו של יאסין, בשלוש וחצי שנותיה של האינתיפאדה השנייה ביצע חמאס 425 פיגועים, שבהם נהרגו 377 ישראלים ונפצעו 2,076 אנשים. 52 מפיגועים אלה היו פיגועי התאבדות, שבהם נהרגו 288 ישראלים ונפצעו 1,646. לפי המרכז למורשת המודיעין ביצע חמאס מאז תחילת העימות 780 פיגועים בהם נהרגו 430 אזרחים ונפצעו 2,260 אזרחים.
מדיניות הסיכולים הממוקדים פגעה קשה בתשתית ההנהגתית והצבאית של חמאס. בשנת 2004 נהרגו רוב המהנדסים הבכירים של חמאס ברצועת ופעילים בכירים בתעשיית הקסאם (הבכיר שבהם היה עדנאן אל-ע'ול). פגיעות קשות אלה הביאו להחלשה בכוחה של חמאס לבצע פיגועי התאבדות בשטח ישראל, והיא הגיבה בהגברת ירי הרקטות לעבר יישובי גוש קטיף ושדרות.
התחזקות חמאס בציבור הפלסטיני, ההתפוררות ההדרגתית של הרשות הפלסטינית ופת"ח, ההחלטה הישראלית על תוכנית ההתנתקות ובעיקר מות יאסר ערפאת הביאו לשינוי במדיניות התנועה בתחילת 2005, ולהדגשה רבה יותר של מאפייניה הפוליטיים. חמאס החליטה על השתתפות בבחירות למועצות המקומיות ובבחירות למועצה המחוקקת, והסכימה ל"תהדיאה" (הרגעה) שהכריז אבו מאזן בפסגת שארם א-שייח בשנת 2005.
במהלך 2005 המשיך חמאס בפעילותו הצבאית, כתגובה, לטענתו, על הפרות ישראליות של ה"תהדיאה". בסבבי הבחירות המקומיות זכתה חמאס במספר עיריות מרכזיות, בהן שכם וקלקיליה. במקביל, התחדדה היריבות בין התנועה ובין פת"ח והרשות הפלסטינית. ב-14 ביולי 2005 החלו עימותים בין התנועות ברצועת עזה, על רקע ניסיון מנגנון "הביטחון הלאומי" למנוע ירי פצמ"רים לעבר ישראל. במהלך העימותים נהרגו שני פלסטינים, נפצעו כמה עשרות נוספים והוצתו שריוניות ותחנות משטרה של הרשות הפלסטינית.
חמאס החרימה את הבחירות ליושב ראש הרשות הפלסטינית שנערכו בינואר 2005, לאחר מותו של יאסר ערפאת, אולם הודיעה שתשתף פעולה עם מי שייבחר לתפקיד. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו לאורך שנת 2005 זכה חמאס בהצלחה יחסית, בעיקר ברצועת עזה, אך גם ביהודה ושומרון.
לאחר ההתנתקות
עם סיום פינוי היישובים הישראליים מרצועת עזה במסגרת ההתנתקות בשנת 2005, החמאס חשף בתקשורת את האישים המאיישים את שרשרת הפיקוד העליונה שלו ברצועת עזה. מפקדי החטיבות של החמאס ברצועת עזה היו: אחמד רנדור "מפקד צפון רצועת עזה",[57]ראא'ד סעד (מפקד חטיבת העיר עזה), מוחמד סנואר (מפקד חטיבת ח'אן יונס), ראאד אל-עטאר (מפקד חטיבת רפיח, שנהרג במבצע צוק איתן), ומוחמד אבו שמאלה (מפקד חטיבת דרום הרצועה ואזור רפיח). עד להריגתו על ידי ישראל היו כלל מפקדי החטיבות כפופים לאחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס בפועל ואחראי על חטיבה נוספת בעיר עזה.
בחירות 2006 לרשות הפלסטינית
תוצאות הבחירות לפרלמנט 2006
ב-25 בינואר2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו הבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים וגורמי מודיעין ישראליים צפו ניצחון דחוק לפת"ח של אבו מאזן על פני "רשימת הרפורמה והשינוי" של תנועת חמאס בראשות אסמאעיל הנייה וסגנו מוחמד אבו טיר. ההערכות בעיתונות הישראלית והפלסטינית היו שממשלת ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות, כדי למנוע את עליית חמאס. אף על פי כן, חמאס הפתיעה וזכתה ברוב גדול (75 מושבים בפרלמנט לעומת 43 של הפת"ח) בבחירות דמוקרטיות שקטות שפוקחו על ידי נציגות בינלאומית. בין הסיבות לעליית חמאס ניתן למנות את השחיתות והאנרכיה ברשות שמזוהה עם בכירי תנועת הפת"ח, חוסר היעילות של מדיניות אבו מאזן כלפי המחסומים, נוכחות צה"ל בשטחים ובניית גדר ההפרדה בתוך תחומי הגדה, תפישת הציבור הפלסטיני לגבי תרומת המאבק המזוין של חמאס למהלך ההתנתקות ותמיכת הציבור הפלסטיני בהמשך הטרור נגד ישראל[דרוש מקור]. סקרים שערכו מכונים פלסטיניים גילו שרוב המצביעים ש-40% עשו זאת בשל השחיתות ברשות, אחוז מסוים נתן קולו לתנועה בגלל התפישות הדתיות של התנועה ורק כעשרה אחוז הצביעו עבורה בשל עמדותיה המדיניות הניציות. כמה מהם הסבירו את ניצחון חמאס במכניזם של הבחירות - במסגרתו כמחצית מהצירים נבחרו באופן אישי ולא על בסיס שיוך תנועתי. בבחירות היחסיות נוצר שוויון יחסי בין פת"ח וחמאס (29% ל-חמאס לעומת 28% ל-פת"ח), בניגוד לבחירות האזוריות, שהיו על בסיס אישי.
זמן קצר לאחר הבחירות, החל לחץ בינלאומי כבד שרוכז על ידי ארצות הברית וישראל כנגד המפלגה, שהוביל לכך שמנהיגי חמאס השמיעו אמירות מתונות יותר מאלה המופיעות במצע התנועה. בישראל התרחש ויכוח ער לגבי חמאס, ומפלגת הליכוד העמידה את הנושא במרכז הקמפיין שלה לבחירות לכנסת השבע עשרה, כשהשתמשה בסלוגן "בנימין נתניהו - חזק מול חמאס". ב-21 בפברואר 2006, הטיל אבו מאזן את הרכבת הממשלה על אסמאעיל הנייה, מספר אחד ברשימת חמאס. לאחר מספר ניסיונות כושלים לקיים מגעים עם ארגונים אחרים בנושא, נאלצה חמאס להקים ממשלה בלא שיתוף מפלגות אחרות. לאחר הקמת הממשלה, הציבו האיחוד האירופי, רוסיה, ארצות הברית והאו"ם שלושה תנאים, המכונים "תנאי הקווארטט", שאי עמידת תנועת חמאס בהם תוביל לעצירת הזרמת כספי תרומות ממדינות שונות ל"רשות". תנאים אלה היו:
חמאס סירבה לתנאים אלו, והאיחוד האירופי החליט על אי מתן תרומות ישירות לרשות הפלסטינית עד שתעמוד בהן.
המאבק הפנימי מול פת"ח
זמן קצר לאחר הקמת ממשלת הרשות הפלסטינית החמישית, החל מאבק פנימי חריף בין חמאס לבין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן ותנועתו פת"ח. מאבק זה החל בשל מספר סוגיות:
דרישת אבו מאזן כי ממשלת חמאס תכיר בישראל ותעמוד בתנאי הקהילה הבינלאומית.
מאבקי סמכויות בין משרדי הממשלה לבין מוסד הנשיאות, לרבות השליטה בגופים הכלכליים והמנהליים ברשות ובמערך הביטחון הפלסטיני.
הקמת "הכוח המבצע" - מנגנון ביטחוני נוסף - על ידי שר הפנים הפלסטיני סעיד ציאם, אשר היווה מוקד למתיחויות רבות.
בעוד שבחודשים הראשונים המאבק היה בעיקר הסברתי, באפריל2006 נשא יו"ר הלשכה המדינית של חמאס נאום שהחריף במידה רבה את מאבק זה, ובו רמז כי אבו מאזן ופת"ח הם בוגדים המנסים לבצע הפיכה נגד חמאס בעזרת ארצות הברית וישראל:
ההפיכה הצבאית-ביטחונית שנתמכת על ידי הציונים והאמריקנים לא תמומש והעם הפלסטיני יכשיל את המזימה הזו. מה לחלק מבני עמנו, בשר מבשרנו, לקשור קשר נגדנו ולבצע תוכנית סדורה להכשילנו?!. מכובדי הפת"ח, אתם יודעים שבתקופתכם היה מי שקושר מזימות נגדכם ונגדנו. התרחקו ממנו ונטשו אותו... יבוא יום ואנו נחשוף את כל העובדות ונחשוף מה עושים הסרחים הללו שמקריבים את האינטרס של המולדת. מאמציהם עולים בקנה אחד עם האויב הציוני, הם נוטלים חלק בהרעבת עמנו ובאנרכיה הביטחונית
הנאום ספג גינויים מצד גורמים פלסטיניים (אפילו הממשלה של חמאס סירבה להתייחס אליו) ומספר שעות לאחר מכן החלו מהומות אלימות בכל רחבי השטחים, בין פעילי שתי התנועות. המהומות נרגעו לאחר זמן קצר, אך התדרדרו בהדרגה יותר ויותר במהלך שלושת החודשים שלאחר מכן, והובילו לעשרות פצועים והרוגים.
בחודש יוני 2006 ניסה אבו מאזן לשכנע את חמאס לחתום על "מסמך האסירים" שבו יש הכרה במדינת ישראל בגבולות 1967 וקריאה להקמת ממשלת אחדות פלסטינית. חמאס סירבה לכך למרות לחץ מצד אבו מאזן, שאיים לקרוא למשאל עם. במקביל לאירועים אלה, נמשכו האירועים האלימים בשטח בין פעילי חמאס ופת"ח, עם מספר הרוגים לשני הצדדים. באותו חודש שברה חמאס באופן גלוי את התהדיאה מול ישראל כאשר שבה לשגר רקטות קסאם אל עבר שדרות בתגובה לפעולות צה"ל בעזה ולמותם של 16 אזרחים פלסטינים. ב-25 ביוני הרג חמאס יחד עם ועדות ההתנגדות העממית 2 חיילי צה"ל וחטף חייל שלישי מבסיס ליד כרם שלום, הוא גלעד שליט. זמן קצר אחר כך, הכריזו אבו מאזן ואסמאעיל הנייה על הסכמה בדבר "מסמך האסירים" תוך שינוי כמה מסעיפיו וניסוחם באופן שממנו ניתן גם לפרש כי חמאס אינה מחויבת להכיר בישראל.
למרות ההסכמה על מסמך האסירים, והצפי כי המגעים לשחרור גלעד שליט יביאו לשחרורם של אסירים פלסטינים ופריצת המצור על ממשלת חמאס, החל המצב הפנימי בשטחים להידרדר בשנית. המגעים לממשלת אחדות פלסטינית, שבאוגוסט וספטמבר 2006, הכריזו בכירי חמאס כי צפויה לקום תוך זמן קצר, נכשלו, ובמהלך אוקטובר חל סבב עימותים נוסף במאבק בין אנשי חמאס ופת"ח ב"שטח". ב־14 בדצמבר נערך ניסיון התנקשות בראש הממשלה מטעם התנועה, אסמאעיל הנייה. שורה של התפרעויות רבות היקף נרשמו גם לאחר נאומו של אבו מאזן ב־16 בדצמבר, בו איים בהקדמת הבחירות במקרה שלא תושג ממשלת אחדות. אירועים אלו סימנו תחילה של הסלמה רחבה יותר במאבק הפנימי - האירועים החלו לכלול יותר ויותר ניסיונות הדדיים של התנקשויות בבכירים (לרבות אבו מאזן, רשיד אבו שבאכ, מוחמד דחלאן ואחרים מ-פת"ח, ושרי הממשלה מצד חמאס), פגיעה במוסדות האזרחיים המזוהים עם התנועות (כמו האוניברסיטה האסלאמית המזוהה עם חמאס) חטיפות, והקמת מחסומים צבאיים בכל רחבי רצועת עזה. חלק מהמאבק אף זלג לגדה המערבית, שם המאבק התבטא בעיקר בחטיפות ופיגועים בבכירים מקומיים, כגון ראשי עיריות.
עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר2006, ואחרי מספר הפוגות, ב-15 במאי2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים - רובם מהפת"ח. חמאס המשיכה להשתלט על רצועת עזה, ובמהלך של 12-14 ביוני 2007 כבשה חמאס את כל בסיסי מנגנוני הביטחון ברצועת עזה.
תחת שלטון חמאס גבר ירי הרקטות על ישראל, דבר שגרם להכרזה על הרצועה כ"ישות עוינת" ועל הטלת סנקציות כלכליות כנגד הרצועה. בינואר 2008 גברו הסנקציות ומעבר הסולר לרצועה הופסק וכתוצאה מכך חלקים מהרצועה הוחשכו. בתגובה, חמאס פרץ את ציר פילדלפי, דבר שגרם למאות אלפי פלסטינים לנהור לרפיח המצרית.
בעקבות ירי רקטות (קסאם וגראד) לעבר יישובים ישראלים הסמוכים לרצועת עזה, פתחה ישראל ב-27 בדצמבר2008 במבצע צבאי רחב שכלל התקפות מן האוויר, פעילות של חיל הים הישראלי וכניסת כוחות קרקעיים. מטרת המבצע המוצהרת הייתה "שיפור המציאות הביטחונית בדרום", דבר שתורגם על ידי פיקוד הדרום לשתי מטרות משנה: 1. הפסקת ירי הרקטות לעבר ישראל; 2. פגיעה בכוחה של חמאס שתרתיע אותה מחידוש הירי. במבצע בן 22 יום שזרע הרס גדול מאוד ברצועת עזה,[58]צה"ל הצליח להסב כ-700 הרוגים ללוחמי חמאס (הן לפי ספירת צה"ל והן לפי ספירת חמאס עצמו), בהם מספר בכירי חמאס מהשורה הראשונה, ולהשמיד מספר רב של משגרים ומחסני תחמושת.[59] המבצע יצר מנופי לחץ על מצרים, ארצות הברית ומדינות האיחוד האירופי להירתם למניעת הברחות הנשק לרצועת עזה, והבליט את הפירוד בעולם הערבי בין המתונים לקיצוניים.
התרופפות הקשר עם הפטרון הסורי
באפריל 2011, לאחר גל מחאות בסוריה כחלק מגל המחאות בעולם הערבי באותה עת, הביע ראש הלשכה המדינית של חמאס, ח'אלד משעל תמיכה באחים המוסלמים בסוריה. לפי דיווחים עיתונאיים, הודיע בתגובה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד כי מקומו אינו מובטח. חמאס ביקשה מקום אירוח חדש בירדן ובמצרים, אך נדחתה, אם כי מצרים הסכימה לפתוח משרד אינטרסים לחמאס, אותו ייצג סגנו של משעל, מוסא אבו מרזוק. לאחר שפנתה לקטר, המדינה הסכימה לארח את ההנהגה המדינית של חמאס, ללא הזרוע הצבאית, בעיר הבירה דוחה. הדלפות גרסו כי ח'אלד משעל צפוי לעבור לקטר, ואילו סגנו מוסא אבו מרזוק צפוי לעבור למצרים.[60] ההנהגה הצבאית תכננה לחזור לרצועת עזה דרך מעבר רפיח שהיה צפוי להיפתח תחת ההנהגה החדשה של מצרים.
כחלק ממבצע עמוד ענן, צה"לחיסל פעילים בכירים בחמאס, ביניהם מפקד הזרוע הצבאית אחמד ג'עברי, והפציץ מאגרי נשק ובנייני ממשל ברצועה.[61] בתגובה למבצע הגבירה חמאס את הירי הארטילרי לעבר ישראל יחד עם ארגוני טרור אחרים מעזה, ולראשונה ירתה רקטות אל עבר גוש דן ואזור ירושלים. המבצע הסתיים בהפסקת אש בתיווך מצרים ובה התחייב חמאס להפסיק את כל הפעילות ההתקפית נגד ישראל מרצועת עזה, כולל של ארגונים אחרים.
בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן
אחרי מבצע עמוד ענן כמות ירי הרקטות והנחת המטענים ירדה באופן משמעותי ואזור עוטף עזה נהנה משקט כמעט מוחלט רוב הזמן.
ב-2014 הוצא חמאס, ביחד עם תנועת האחים המוסלמים, אל מחוץ לחוק במצרים. צבא מצרים, שהחל במבצע למיגור הטרור בחצי האי סיני, פעל גם נגד מנהרות ההברחה של רצועת עזה בציר פילדלפי והרס רבות מהן.[63] התנגדותו של חמאס למעורבותו של חזבאללה במלחמת האזרחים בסוריה גרם לפטרונית שלו, איראן, לקצץ באופן דרסטי בסיוע הכספי שהיא מעבירה לחמאס. שני תהליכים אלה פגעו קשות בכוחו של חמאס ברצועת עזה והביאו אותו לחתום במאי 2014 על הסכם פיוס עם הפת"ח והקמת ממשלה משותפת. הסכם פיוס זה התקבל בתגובות מעורבות בעולם, כאשר המתנגדת הבולטת לו הייתה ישראל.[64]
ביוני 2014, לאחר חטיפת שלושת הנערים, הטיל ראש הממשלהבנימין נתניהו את האשמה לחטיפה על חמאס, בעוד הארגון הכחיש את האשמה. לאחר מספר ימים ההאשמה מוקדה בחברי הארגון מרואן קוואסמה ועמר אבו עיישה. רק לאחר כחודשיים הודה בכיר חמאס סאלח אל-עארורי בכנס חכמי דת מוסלמים בטורקיה כי חמאס עומד מאחר החטיפה.[65] תוך כדי כך, עם תחילת הרמדאן באותה שנה, ירה חמאס רקטות לעבר ישראל לראשונה מאז מבצע עמוד ענן,.[66] ב-30 ביוני אותרו גופות שלושת הנערים[67] וישראל עצרה מאות פעילי חמאס ביהודה ושומרון, כולל בכירים וכולל מחבלים ששוחררו בעסקת שליט.
ביולי 2014 הגביר חמאס את ירי הרקטות מרצועת עזה, דבר שהוביל לפתיחת מבצע צוק איתן ב-8 ביולי. במהלך המבצע, שנמשך 50 ימים, ירה חמאס 4,594 רקטות ופצמ"רים לעבר ישראל, בהם רקטות רבות לעבר גוש דן ולעבר השפלה. רקטות נורו גם צפונית יותר והגיעו לחיפה ולחדרה, על אף שירי הרקטות התמקד בעוטף עזה ובערים בטווח ה-40 ק"מ מעזה. רוב הרקטות לא הצליחו לחדור את מעטפת ההגנה של כיפת ברזל. מנגד, ישראל הפציצה אלפי מטרות טרור ברצועת עזה. בעקבות ניסיונות לפיגועי חדירה וחדירות שגרמו לאבדות של חיילים דרך מנהרות חדירה מתוך רצועת עזה לישראל, ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה והחלו לחשוף ולהשמיד את המנהרות.[68] אחרי שהסבו למחבלים אבדות קשות (למעלה מאלף מחבלים נהרגו בקרבות) והשמידו 32 מנהרות טרור, בהן 14 מנהרות חודרות לישראל, יצאו כוחות צה"ל בתחילת אוגוסט אל מחוץ לרצועה, והמשיכו בירי מנגד, תוך שחמאס מתמקד בעיקר באזור עוטף עזה.[69] העימות נמשך עד שהושג הסכם הפסקת אש ב-26 באוגוסט.[70]
אחרי מבצע צוק איתן הייתה ירידה משמעותית בירי הרקטות, אך 26 ימים בלבד לאחר תחילת הפסקת האש השקט הופר. בממוצע בכל חודש נפילה אחת של רקטותופצמ"רים.[73][74]
חמאס החל לשקם את המנהרות,[75] ביצע עשרות ניסויים ברקטות, סלל כביש סמוך לגדר הגבול שנועד לתקיפת פתע,[76] דבר שהתממש מאוחר יותר בטבח שבעה באוקטובר, והמשיך לעודד מחבלים פלסטינים לבצע פיגועים נגד ישראל[77] ולאסוף כסף כדי לשקם את תשתיות הטרור השייכות לו.[78]
במאי 2017 ביקר נשיא ארצות הבריתדונלד טראמפ בערב הסעודית ובמהלך פסגה דיפלומטית בריאד הגדיר הנשיא טראמפ את ארגון החמאס כארגון טרור בפני שליטי ערב הסעודית וקטר וקרא להן להתנער מהטרור. בתחילת יוני קטר פנתה לבכירי חמאס השוכנים בה ודרשה שיעזבו את שטחה,[79] כאשר המניע היה למנוע חרם שבסופו של דבר הוטל על קטר על ידי חמש מדינות ערביות[80] - מצרים, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ותימן. הדיווח הראשוני שהגיע מערוץ אל-מיאדין (המזוהה עם חזבאללה), התפרש לצד הרצון להביך את קטר, בעיקר כאיתות לחמאס לחזור ולחבור לציר ההתנגדות, לאחר שהיחסים בין חמאס וסוריה נותקו בשל הזדהות חמאס עם המורדים באסד.[81] אחת ההשלכות של גירוש בכירי חמאס מקטר היא פגיעה ביכולת של קטר להעביר תמיכה לרצועת עזה. עם זאת הוועדה הקטארית לשיקום רצועת עזה המשיכה להזרים כספים לחמאס, בהתאם לבקשתו של בנימין נתניהו, שהיה סבור כי מימון זה יביא לרגיעה בעימותים בין ישראל לחמאס, ואכן, חמאס דרש הכנסת כסף קטרי בתמורה למתן שקט מול ישראל. העברת הכספים ספגה בישראל גינויים, שנראתה כנכנעת לתשלום דמי חסות לארגון טרור.[82]
על רקע זה גם הורע יחסם של החמאס עם ערב הסעודית, שהייתה באותה עת אחד מהמרכזים המשמעותיים לגיוס כספים עבור החמאס. בשנת 2018 הכריזה ערב הסעודית על החמאס כארגון טרור, ובשנת 2019 החלה במבצע מעצרים של חברי הארגון בהאשמות שונות ובהן הלבנת הון. משבר דיפלומטי זה הקשה על החמאס בגיוס כספיו.[83]
ביולי 2020 בשל כוונת מדינת ישראל לספח את יהודה ושומרון לשטחיה הארגון ישתף עם ארגון הפת"ח, בין היתר נחתם הסכם בו סוכם כי פעילי חמאס יקבלו חסינות מפני מעצר ובתמורה החמאס יעזור לארגן הפגנות גדולות בגדה המערבית.[84]
בשעה 18:02, לאחר שהדרישה לא נענתה, החל ירי הרקטות לכיוון ירושלים וסביבותיה, זמן קצר לאחר מכן גם לעבר יישובי עוטף עזה. בעקבות זאת יצא צה"ל למבצע שומר החומות ברצועת עזה, שעיקרו תקיפות אוויריות של מאות מטרות ברצועת עזה, תקיפות שגרמו להרס רב וליותר ממאה הרוגים. חמאס והג'יהאד האסלמי הפלסטיני המשיכו בירי רקטות מסיבי לעבר ישראל, שגרם אף הוא להרוגים ולנזק לרכוש. כ-250 שיגורים כשלו או נפלו בשטח הרצועה.
בחודש יולי פרסם ארגון Human Rights Watch דו"ח לפיו במבצע הצבאי הפר ארגון החמאס את דיני המלחמה וייתכן שאף ביצע פשעי מלחמה, כאשר שיגר אלפי רקטות לא מונחות לעבר ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. במקביל טען הארגון גם להפרות של הצד הישראלי כלפי חמאס, כאשר תקף צה"ל יעדים אשר על פניו אינם צבאיים, טענות שהוכחשו על ידי צה"ל - הכחשות שנענו בקריאה שעל ארגונים בינלאומיים לקבל גישה לשדה הקרב ברצועה על מנת לחקור את הטענות ההדדיות לפשעי מלחמה.[85][86]
לאחר מבצע שומר החומות
לאחר מבצע שומר החומות ניסה חמאס להציג את עצמו כארגון שהשתקם מהפגיעות שספג במהלך מבצע שומר החומות. לצורך כך קיים הארגון מספר תרגילים.
בתרגיל "משענת איתנה 1" שנערך בסוף 2020, הושם הדגש על שיגורי רקטות לעבר הים ושיגור מל"טים.[87]
התרגיל "משענת איתנה 2" כלל התגוננות מפני כוחות של צה"ל שמבצעים תמרון יבשתי בשטח הרצועה וחדירה לישראל באמצעות מנהרה יבשתית, תקיפת טנקים של צה"ל באמצעות מל"טים וחטיפת חיילים ישראלים.[88][89]
תרגיל "מגן ירושלים" נערך ב-16 בדצמבר 2021, ברצועת עזה. בתרגיל תרגל החמאס פשיטה על בסיסים צבאיים, חטיפת חיילים וירי רקטות. האימון הוא אחד מסדרה לקראת תרגיל של כלל ארגוני הטרור ברצועה בשם "משענת איתנה 2". אימון שנועד לתרגל את יכולת הלחימה המשותפת של הארגונים מול צה"ל תחת חמ"ל-י פיקוד משותפים, נערך גם ב-2020.[90]
בספטמבר 2023 פורסם תרגיל של החמאס, שכלל תרגול של חמ"ל ממודר, הסחה באמצעות מטחי רקטות, פריצת הגדר, תנועה מהירה באמצעות טנדרים, הגעה ליישובי עוטף עזה, כניסה לבתים והריגת תושביהם.[91] היה מדובר בתרגיל השנתי שהתקיים בשנים הקודמות בחודש דצמבר, ובאותה שנה הוחלט להקדימו לחודש ספטמבר, לפני ציון חגי תשרי בישראל ובמועד יום השנה ליציאת צה"ל מהרצועה.[92][93] באותם ימים דנו הצדדים באופי העברת הכסף הקטארי לעזה וחמאס יזם התפרעויות.[94][95] ב־29 בספטמבר הן הופסקו והושגו הבנות.[96][97]
בתגובה למתקפת חמאס יצאה ישראל למלחמת חרבות ברזל, שכללה הפצצה נרחבת ברצועת עזה, סיכולים ממוקדים ותמרון קרקעי בכל שטחי הרצועה שגרמו ללמעלה מ-45,097[101] הרוגים, להרס רב, ולפינוי של כמיליון מתושבי צפון רצועת עזה דרומה. בלחימה נהרגו למעלה מ-14,000[102] מחבלי חמאס ועוד מספר דומה נפצעו. תשתיות טרור של חמאס בהן מבני שלטון, מנהרות, מפקדות, מחנות אימונים, בורות שיגור ארטילריה רקטית, מחרטות ומפעלים לייצור אמל"ח - רבים מהם פעלו בתוך תשתיות אזרחיות והומניטריות כגון בתי חולים, בתי ספר, מתקני אונר"א ומסגדים - הושמדו על ידי כוחות צה"ל.
נכון לאוקטובר2024, חמאס פסק מלתפקד כארגון בשטח הרצועה - פעיליו נלחמים ללא פיקוד מסודר, יכולותיו הצבאיות והשלטוניות ספגו מהלומה קשה, והתמיכה בו בקרב הציבור ברצועה הולכת ופוחתת.[103][104]
מבנה חמאס
חמאס אינה מפרסמת את המבנה שלה באופן פומבי. המידע על מבנה התנועה מוכר על רקע ראיונות שונים בהם התייחסו בכירי התנועה לסוגיה, מחקרים אקדמיים באוניברסיטאות מערביות, ופרסומים של גורמים ביטחוניים ישראלים ואמריקאיים.
מקור הסמכות של מבנה התנועה אינו ברור. מחד, אחת לכמה שנים התנועה מדווחת על קיום בחירות פנימיות, ואף גורמי ביטחון ישראליים רמזו לכך. מכאן, נראה שהמבנה הפנימי של התנועה הוא בעל מכניזם דמוקרטי כלשהו. מנגד, חמאס ציינה מספר פעמים כי היא מחויבת לפתוות של גדולי האסלאם (כך למשל, הדגישה שהיא מחויבת לפסיקת ההלכה של יוסוף אל-קרדאווי). לצד זאת, בשנותיה הראשונות של התנועה ובין 1997 ל-2004, הכריזה התנועה על השייח' אחמד יאסין כמנהיגה הרוחני, מה שמלמד שהוא היה בעל מעמד הלכתי-דתי בפני עצמו.
החלוקה המוכרזת ביחס למבנה התנועה מתייחסת בעיקר לפונקציות הפומביות שלה, או לגורמים העוסקים בפעילות צבאית וטרוריסטית. אופן קבלת ההחלטות שלה אינו נחשף בפומבי, בין השאר בשל חשש לפגיעה מצד ישראל במנהיגיה.
הזרוע הצבאית של חמאס נקראת גדודי עז א-דין אל-קסאם, על שמו של שייח עז א-דין אל-קסאם, אבי ההתנגדות הפלסטינית המודרנית, אשר נהרג בידי הבריטים ב־1935. הזרוע התפרסמה בעיקר בגלל פיגועי ההתאבדות ורקטות הקסאם שלוחמיה יורים אל עבר יישובים ישראלים.
תאים חמושים של חמאס כינו את עצמם בתחילה בשמות: "סטודנטים של עיאש", "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", כדי לכבד את זכרו של יחיא עיאש, מהנדס הפצצות האחראי למותם של עשרות ישראלים, שנהרג על ידי ישראל בשנת 1996 בעזרת טלפון סלולרי ממולכד.
בהמשך המלחמה, נחלשה ונשחקה השלוחה הלבנונית, וככל שעבר הזמן חמאס ביצע פחות ופחות פעולות נגד ישראל מלבנון, בזמן שחזבאללה רק העצים את פעולותיו נגד ישראל, והארגון לא ביצע פיגועים נגד ישראל מחזית זו מאמצע מאי 2024.
הזרוע המדינית
הזרוע המדינית של "חמאס חוץ" אחראית על הקשר של חמאס עם מדינות אסלאמיות וארגוני טרור ועל התעצמות הזרוע הצבאית. הלשכה המדינית יושבת בקטר מאז שנת 2012, לפני כן שכנה במחנה הפליטים אל-ירמוכ.[111] עד 2017 עמד בראשה ח'אלד משעל, ואז מונה במקומו אסמאעיל הנייה. בראש הזרוע הצבאית של "חמאס פנים" עומד יחיא סנוואר במקום ראש הממשלה המודח אסמאעיל הנייה ומחמוד א-זהאר, האחראי על קשרי החוץ של ממשלת חמאס.
מועצת השורא
מועצת השורא, גוף המספק הכוונה רעיונית והלכתית לתנועה וחבריו אינם ידועים בציבור, ככל הנראה כדי למנוע פגיעה בהם.[112] נכון ל-2017, עמד בראשו ח'אלד משעל.[113] בהמשך עמד בראשו אוסמה מזיני עד לסיכולו בהפצצה של צה"ל בראשית מלחמת חרבות ברזל, אז החליפו מוחמד אסמאעיל דרוויש.[114]
ארגון הביטחון הכללי
על פי מסמכים שאסף אמ"ן בשנים 2016–2023 ופרסם בשנת 2024, זרוע זו של הארגון מחזיקה תיקים לפחות על 10,000 עזתים, ואוספת מידע אודותיהם באמצעות רשת של מלשינים ומודיעים. הארגון עקב בין היתר אחר עיתונאים, פעילי אנשי הג'יהאד האסלאמי, ואחר תושבים שהיו מעורבים בפעילות כלשהי שעוררה את עניינו של הארגון, דוגמת מתיחת ביקורת על החמאס ברשתות החברתיות, השתתפות בהפגנות או מעורבות במעשים "לא מוסריים".[105]
על פי אמ"ן, ארגון הביטחון הכללי היה כפוף ישירות למנהיג חמאס. נכון לפתיחת מלחמת חרבות ברזל, כלל הארגון 856 פעילים, ותקציב חודשי של כ־120 אלף דולר.[105]
חמאס זוכה למימון רב מחלק ממדינות ערב ובתקופה מסוימת אף קיבלה מימון וסיוע צבאי וכלכלי רב מאיראן. קטר נותנת מימון ומחסה לראשי הלשכה המדינית של חמאס, כולל היו"ר ח'אלד משעל. על פי הערכות היא מעבירה לחמאס מדי שנה כ-100 מיליון דולר, לבד ממענקים מיוחדים שמסתכמים במאות מיליוני דולרים (למשל 350 מיליון דולר לאחר נפילת מורסי).[115][116]
בנוסף "קרנות צדקה אסלאמיות" בעולם, ובייחוד במערב, מעבירים בחשאי כספים לחמאס. ב-2014 חשף בכיר בחמאס, מחמוד טועמה, שלתנועה האסלאמית של ערביי ישראל ובפרט לראאד סלאח יש קשרים סודיים עם חמאס ושהתנועה האסלאמית אף מעבירה כספים לפעילויות של חמאס. טועמה נעצר על ידי השב"כ וסיפק מידע על מקורות המימון של חמאס. הוא פירט על שורה של ארגונים בינלאומיים המממנים את חמאס, בהם "מוסד אלקודס הבינלאומי" ("מואססת אל-קודס א-דאוליה") וקואליציית הצדקה ("אאתלאף אלח'יר") בראשות יוסוף אל-קרדאווי.[117][118]
בנובמבר 2014 פרסם מגזין פורבס ישראל מחקר מקיף על פיו מייצר חמאס בשנה כמיליארד דולר בממוצע. מבין ארגוני הטרור בעולם חמאס היה שני בעושרו רק לחזבאללה מבחינת הכנסות שנתיות. על פי התחקיר, השתלטות חמאס על רצועת עזה ב־2007 שדרגה את מעמדו. בכך עבר מהסתמכות על תרומות לקונצרן אדיר, אשר בזכות רשת המיסים המסועפת והמתוחכמת שטווה, השואב את הונו ממקורות מגוונים, כולל סיוע הומניטארי. נוסף לכך מנהל חמאס מאות עסקים, ופעילותו העסקית כוללת עסקי נדל"ן, ביטוח, בנקאות, מלונאות ותיירות.[119] חמאס גם נוהג לגבות מס על כל סחורה המועברת במנהרות ההברחה המובילות מרפיח המצרית לרצועת עזה מתחת לציר פילדלפי. בשנת 2018 ירד החמאס למקום השלישי בדירוג,[120] עקב השתקמות הטליבאן.
בדצמבר 2001 הכליל האיחוד האירופי את הזרוע הצבאית של חמאס ברשימת ארגוני הטרור שהכריז לאחר פיגועי 11 בספטמבר. שנתיים לאחר מכן הוכלל הארגון כולו ברשימה. חמאס ערערה על ההחלטה, וב־2014 קבע בית משפט כי ההכרזה מבוטלת בטיעון שהיא נעשתה על בסיס מידע "שנאסף מהתקשורת ומהאינטרנט". בית הדין לצדק של האיחוד האירופי שינה את ההחלטה והחזיר את חמאס לרשימת ארגוני הטרור ב־2017.[122]
בדומה לדגל ערב הסעודית, מורכב דגל חמאס מכיתוב בצבע לבן בקליגרפיהערבית של השהאדה – הכרזת האמונה האסלאמית (لَا إِلٰهَ إِلَّا الله مُحَمَّدٌ رَسُولُ الله - "אין אלוהים מלבד אללה; מוחמד שליח אללה") על רקע ירוק חלק – הצבע המסורתי שמזוהה עם האסלאם. בדומה לדגלים אסלאמיים אחרים, הצבע נגזר, על פי המסורת, מהגלימה הירוקה שעטה הנביא מוחמד.
רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים.
אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. (4 בינואר 2024)
עז א-דין שייח' ח'ליל, פעיל טרור בכיר בזרוע הצבאית של חמאס ונחשב למקשר בין מנהיגי חמאס בעזה לבין הנהגת הארגון בדמשק, נהרג מפיצוץ במכוניתו, שככל הנראה בוצע על ידי המוסד[133][134]
עדנאן אל-ע'ול, נחשב ל"מדען הראשי" של חמאס. אל-ע'ול הוא שריכז את הידע בתחום שיגור הרקטות, ואחראי לפיתוח ולשיגורי הניסוי של הקסאם, הוא גם הכין את מטעני הגחון שפוצצו טנקים ברצועת עזה. נהרג על ידי צה"ל בירי לעבר מכוניתו באוקטובר 2004, בנוסף נהרג איתו עימאד עבאס ששימש כסגנו[135]
ד"ר נביל אבו סלמיה, בכיר בחמאס, נהרג בהפצצה על ביתו בניסיון לחסל את ראשי חמאס בשנת 2006.
עבד אל-מעאטי אבו דף, מאמן חבלה בכיר של חמאס, סייע בהכנתם ובאימונם של המחבלים מהחוליה שתקפה את מעבר קרני. נהרג בפברואר 2006 בתאונת אימונים בעת שהעביר אימון טרור.
נאפז מנצור, פעיל חמאס מרפיח שהיה מעורב בפיגוע החדירה בכרם שלום שבמהלכו נחטף החייל גלעד שליט ביוני 2006. עוד היה מעורב בניסיון הפיגוע בפסח 2008 בו נפצעו שמונה חיילים. נהרג במאי 2008 על ידי טיל שפגע במכוניתו.
הישאם פאיז אבו ליבדה, מזכיר לשכתו של ח'אלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. ככל הנראה, נהרג על ידי המוסד, אולם חמאס טוען כי נהרג בתאונת דרכים. מקורות סורים אישרו כי אבו ליבדה נהרג בתאונת דרכים בכביש חמס-דמשק. עם זאת, הם הכחישו כי אבו ליבדה היה מנהל לשכתו של ח'אלד משעל וטענו כי היה ממונה על מגזר הסטודנטים של חמאס בדמשק.[136]
הישאם אל-לבדאני, מזכיר לשכתו של ח'לאד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בדמשק. נהרג ב-15 בספטמבר 2008 בעיר חומס שבצפון המדינה, הוא הוצא מרכבו על ידי אלמונים ונורה למוות לאור יום. הפעולה יוחסה למוסד על ידי כלי תקשורת ערבים, אולם גורמי אופוזיציה סוריים ממפלגת הרפורמה של סוריה (ה-RPS) טוענים כי מדובר ככל הנראה במסר של המשטר הסורי למשעל, כדי לגרום להפסקת שיתוף הפעולה בין חמאס למשמרות המהפכה האסלאמית באיראן.[137]
השייח' ניזאר ריאן, פעיל ב"זרוע המדינית" של חמאס, מס' 3 בהנהגה, נהרג בינואר 2009 מהפצצה על ביתו במבצע עופרת יצוקה.[138] הוא אחיו של אסעד ריאן, פעיל בזרוע הצבאית שנהרג ב-2005.
סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של החמאס ומפקד הזרוע הצבאית של חמאס באזור יהודה ושומרון. נהרג בסיכול ממוקד ב-2 בינואר2024 במהלך מלחמת חרבות ברזל.
ב' שוש (עורך), תנועת ההתנגדות האסלאמית בשטחים - "חמאס" - פעילותה, תרומתה לאנתפאצ'ה ומדיניותה לגבי הסכסוך הערבי-ישראלי, [ישראל]: חצב, תשמ"ט/1988 (פרסום ראשוני של אגף המודיעין בצה"ל)
^מצטפא כבהא, המזרח התיכון בימינו: הפלסטינים – עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 283, הערה 10: "השם "חמא"ס" הוא ראשי תיבות של המילים חְַרכַּת אַל-מַֻקאוַמַה אַל-אִסְלַאמִיַה – תנועת ההתנגדות האסלאמית. לשם עצמו יש משמעות: התלהבות, גבורה, קנאות".
^למעט רמת הגולן, שכן חמאס תומך בתביעה הסורית לרמת הגולן
^Tamimi, Azzam (2007). Hamas: a history from within ([2nd. ed.] ed.). Northampton, Mass.: Olive Branch. ISBN 978-1566568241על פי אל"ם דוד חכם, מומחה לחמאס, הארגון הוקם ב-14 בדצמבר 1987.
^מסעב חסן יוסף בשיתוף עם רון ברקין, בן החמאס: סיפור בנו של מנהיג החמאס שהפך לסוכן שב"כ, עמ' 35–36, ובהערה שתיים שם, מאנגלית: דפנה לוי, הוצאת מודן, 2010.
^התביעה: חוטפי משעניה תכננו לדרוש שחרור עובייד, מעריב, 29 בספטמבר 1989.
.jpg)
.png)
